לדרוש את העולם | בכל סרלואי

מוקי צור, איש עין גב, ידוע לרבים בפעילותו החינוכית והספרותית ובחלקו בתופעת "ההתחדשות היהודית". האוטוביוגרפיה המרתקת שכתב אינה תיאור כרונולוגי אלא סיפור התהוות של חיים

 31-6019_B(2)חצי חליל

מוקי צור

הקיבוץ המאוחד, 2015, 231 עמ'

בהיותו בן עשר, התלווה הילד מוקי צור להוריו, שנסעו ממדינת ישראל הצעירה כדי שאביו יכהן כשגריר הישראלי הראשון בארגנטינה. את ההפלגה בים בילה הילד בתרגול גינוני דיפלומטיה ובמשחקי דמקה עם איש הצוות יצחק נבון, לימים נשיא מדינת ישראל. אבל לא זו ההרפתקה שהותירה בו רושם:

הכינו אותי שאנו עומדים לחצות את קו המשווה ואני חששתי מפני מה שעלול להתרחש, אבל לא גיליתי לאיש עד כמה אני מודאג. יום אחד נערכה חגיגה והשליכו אותנו לתוך הבריכה הקטנה שבאונייה. עברנו את קו המשווה ולכבוד האירוע קיבלנו תעודה. להפתעתי האונייה לא היטלטלה. תמונה זו אני סוחב איתי תמיד כהיסטוריון: לא תמיד יודעים הנוסעים במסע ההיסטורי שהם חוצים את קווי התקופות השונות. לא תמיד מעברי החצייה מסומנים או אפילו מורגשים.

רבים חוצים את ההיסטוריה בלא להרגיש בה, אבל מוקי צור חש גם במה שרבים אחרים אינם מודעים לו. הביוגרפיה היבשה שלו עשויה להיות מטעה, ואפילו מבלבלת: בן לשגריר ישראל בארגנטינה וצרפת שבחר לחיות חיי קיבוץ (צור הוא בן למשפחת אצולה ישראלית: אביו יעקב צור, אחיו של שמואל טשרנוביץ הידוע בכינוי "רב צעיר", שימש מנכ"ל משרד החוץ ויו"ר הקרן הקיימת; אחותם היא סופרת הילדים ימימה אבידר טשרנוביץ, שהנציחה את מעללי אחיינה השובב בשיריה וסיפוריה על הילד מוקי); מראשוני התרמילאים הישראלים בעולם שהתיישב בקיבוץ עין גב, מזכיר התק"ם העוסק בחינוך יהודי, ביוגרף והיסטוריון ששימש במשך שנתיים "מטפלת" בבית ילדים.

במשך שנים כתב מוקי צור על חייהם של אנשים ונשים אחרים, אלה שפגש בחייו ואלה שפגש לאחר מותם: לקורא הוא מוכר כמחברם של עשרות ספרים העוסקים בחייהם של חשובי הציונות המעשית, כדוגמת "התשמע קולי" – סיפור חייה של רחל המשוררת (בה עסק גם בספר "כחכות רחל", המאוחר יותר), "לא בעבים מעל" – העוסק בהיסטוריה של דגניה, ו"שיח לוחמים" שיצא לאחר מלחמת ששת הימים, אחד הספרים הראשונים שעסקו במלחמה מצדדיה הכואבים, שאינם נתפסים כהרואיים.

אוטוביוגרפיה שמעִזה להעלות גם סימני שאלה. מוקי צור צילום: ג'סט קליקס

אוטוביוגרפיה שמעִזה להעלות גם סימני שאלה. מוקי צור
צילום: ג'סט קליקס

בעקבות הזמן האבוד

 אחרי גיל שבעים מבקש צור לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. וכמו כל ביוגרף טוב, הוא יודע שהמסע "בעקבות הזמן האבוד" שלו עצמו הנו מסע אבוד מראש, שכן הזמן מתקיים לא בשרשרת המעשים המגדירה את חייו של אדם, אלא בחללים שביניהם. זהו תיאור חלקי במודע ("חצי חליל") של מה שאדם אחד יכול לתפוס בהקשר של חייו שלו, שכן הביוגרפיה האמיתית מתרחשת באותו מרחב מוזר שבין האופן שבו תופס האדם את חייו שלו ובין האופן שבו הוא נתפס על ידי אחרים.

זוהי אחת הסיבות לכך שהספר אינו בנוי ואינו כתוב כאוטוביוגרפיה רגילה: הוא מחולק לשלושה חלקים, כאשר החלק הראשון הוא הביוגרפי ביותר, משום שהוא עוסק בתולדות חייו של הכותב. החלק השני עוסק בתחומי עניין ועיסוק של צור, ובהכרעות שליוו אותו במהלכים השונים בחייו, כדוגמת תהליכים פוליטיים שליוו אותו אישית (הייתה לו אפשרות – שדחה – לפתוח בקריירה פוליטית) ותהליכים שעבר יחד עם התנועה הקיבוצית (משבר שנות השמונים וההפרטה), ומהלכים חינוכיים שהוא עובר ומעביר. החלק השלישי עוסק בברכות ובדברים שנשא באירועים שונים.

הקורא שיבקש למצות מתוך הספר קורות חיים מסודרים לפי שנים יתקשה לעשות כן. אין מדובר בסיפור הנע על קו כרונולוגי ישיר, אלא ברצף של מסות על התהוותם של חיי המחבר. המבנה הזה מראה כי צור מודע לכך שחלק חשוב בחייו ניתן לתיאור מתוך מארג והקשר, ופחות כקו רציף. איכויותיו הרבות של הספר לא נגרעות משגיאות מתונות של הגהה ועריכה לשונית, שהדיוק בהן יכול היה להוסיף להנאה מהקריאה בספר.

אדם מבקש משמעות

סיפור החיים של צור מרתק. הנה אנקדוטה אחת, שמהווה בעיניי מה שהוא מכנה "סיפור מפתח": כמזכיר הקיבוץ, יצר צור קשר לא רק עם העובדים אלא עם הנפשות שמניעות אותם. אחד מהם הוא ב', חסיד סאטמר שנעשה ציוני אדוק ובחר לחיות בקיבוץ, שם עסק בגינון באופן מופלא. במרוצת חייו חזר אל הדת, אך גם בה לא היה לו מנוח. הוא חש תלוש בכל חברה, כיהודי מאמין החי בחברה חילונית, שביתו הרוחני והמשפחתי חרב.

יום אחד הסביר לי ב' שאין טעם לחייו ועל כן החליט להתאבד. אי אפשר היה לשלוח אותו לפסיכולוג משום שתיעב את המקצוע וראה בו עבודת אלילים. רק אני נותרתי מולו ולא ידעתי מה עליי לעשות, שהלוא לא הוכנתי לעמוד מול בעיה מורכבת מעין זו. אמרתי לו בפשטות: 'התורה אוסרת. על כורחך אתה חי'. לתדהמתי הוא קיבל את התשובה והסכים עמה.

צור מראה כיצד עבודת המזכירות הטכנית נוגעת בדיני נפשות ממש, כי עבודת המזכירות אינה עוסקת רק בתזכירים ומזכרים, אלא בלהזכיר לאדם את חובת חייו. סידור העבודה הוא הרבה מעבר לשיבוץ ב"ענף", הוא עשוי להיות נטיעתו של חבר בשדה חייו.

גם כשהוא שקוע בבירוקרטיה, נזהר צור שהעבודה הטכנית לא תהפוך אותו לטכנוקרט:

בעת ביקורו של מיכאל גורבצ'וב בקיבוץ עין גדי, הביקור היה מתוכנן להמשך עשרים דקות, אבל נמשך שלוש שעות. בסופו אמר גורבצ'וב לאשתו: "זה הרי מה שאנחנו רצינו!". מה היה ההבדל בין הניסיון לעצב משטר בכוח לבין מה שהתרחש כאן? ההבדל היה, ועודנו, הבחירה המתמדת בפניה עומדים חברי הקיבוץ, השינויים שנעשים על מנת לבחור בו מחדשההכרעה הבלתי פוסקת בשאלה מה אנחנו רוצים מעצמנו ומה אנחנו מבקשים לחולל סביבנו.

המעבר הזה בין קומוניזם לדמוקרטיה ובין סוציאליזם להפרטה הוא רק אחד מקווי המשווה שאותם חצה צור במהלך תולדות חייו, אבל המסע העמוק ביותר שלו, הניכר מכל דפי הספר, הוא לא המסע במרחב ההיסטורי, אלא לעומקו. זהו יומן מסע של אדם אל עצמו, אל שורשיו ולמעלה מהם, הנמשך ונכתב גם לאחר שנסגרת כריכתו של הספר. צור הוא אדם מבקש, שאינו מונה את חייו לפי הישגי קריירה אלא לפי קווי העומק שלהם. המהלך הזה של חיפוש אחר פשר, אחר קשר עם בני האדם שסביבו ואלה שקדמו להם, מאפיין את עבודתו ההיסטורית והספרותית, וכאן הוא ניכר מכל פינה של חייו.

מזה שנים עוסק צור בחינוך יהודי, בישיבות חילוניות, במכינות קדם צבאיות ובבית המדרש בינ"ה. כחלק ממפעל זה הוא בוחן סיפורי חלוצים וקורא אותם כמדרש. הוא מוצא קשר עמוק, קרוב ומתהפך בין השניים: בשתי התקופות עמדו יחידים בפני חורבן ובניין, מתוך תודעה היסטורית עמוקה, והמופת המוצב בחייהם של יחידים חורג בהרבה מגבולותיו של רשות היחיד. את המרחב הזה, במתח שבין היחיד לציבור, בוחן צור בעבודתו החינוכית, הפוליטית, ההיסטורית והרוחנית. במידה רבה סיפור חייו שלו עצמו הוא פרק נוסף במהלך הזה, והוא מאפשר לקורא שאינו בקיא בהיסטוריה ובתרבות של החברה הקיבוצית מבט מרתק אל תהליכים שאינם ידועים לו מקרוב.

סימן שאלה מזמין

הקוראים ספר קטן זה של זיכרונות ומחשבות ואינם מכירים אותי ישאלו את עצמם שאלות רבות. ואילו המכירים אותי יודעים רבות מן התשובות ואולי אפילו ישתפו אותי בהן. אני סקרן.

מוקי צור יודע שאוטוביוגרפיה אינה מציבה נקודה או סימן קריאה בסופו של משפט חייו, אלא סימן שאלה. וסימן השאלה, וההזמנה שלו את הקורא הרחוק ממנו להיות לחלק מן המשפט הזה, הם אחד המאפיינים העמוקים שלו כאדם. הוא כותב כי "ההיסטוריה היא הביוגרפיה המגוונת ורבת הפנים של בני האדם", וכהיסטוריון הוא משלים אותה בתיאור אישי של החיים הפרטיים לפרטיהם; הביוגרפיה היא ההיסטוריה של התהוות האנושיות בתוך זרם האדם האדיר.

עכשיו הוא מגיע אל סיפור חייו שלו, וכמה שהסיפור הזה יפה: חצי חליל הוא ספר מרומם נפש. בכנות, בעומק שלו, בתובנות ובהומור שבו, באופן שבו הוא מישיר מבט סבלני, מעורב ובוחן אל חיי האדם ואל העולם שמקיף אותו. האוטוביוגרפיה הזו חורגת מאחרות בכך שהיא מעִזה להעלות גם סימני שאלה. בשונה מאוטוביוגרפיות אחרות שמטרתן היא לתת מסה מפורשת של חיי אדם על הכישלונות וההישגים שבהם, הקריאה ב"חצי חליל" מסעירה ומעוררת שאלות רבות לא רק על חיי הכותב, אלא שאלות שעולות גם מתוך חייו של הקורא. התחושה הזו עוררה בי את ההרגשה שלמרות יותר משבעים שנותיו של הכותב, הספר שלפניי נכתב בידי אדם צעיר מאוד, שלא איבד את הפליאה ואת היכולת לדרוש את העולם, כלומד וכמבקש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2015, ב-ביוגרפיה, גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: