זאת תורת הקרבן | יצחק גייגר

השיח הקרבני מעודד מונולוג חד־צדדי, משתק ומנציח מציאות. מחבר הספר מציע במקומו שיח ריבוני, שבו לנפגע יש חופש בחירה ואחריות על עצמו, לקראת תיקון האדם והעולם

victimhood_coverקורבנותםאוּמנוּתם

משיח קרבני לשיח ריבוני

אלון גן

המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014, 250 עמ'

אנשים משתמשים במילה "קרבן", באופן מושאל, בשני אופנים שונים. משמעותה של המילה "קרבן" היא חפץ, מאכל או בעל חיים (ולעתים רחוקות יותר גם אדם) שעליהם מוותר האדם לטובת אלים או לטובת האל העליון כדי להביע את כפיפותו אליהם/אליו (באנגלית: sacrifice). הוויתור מתרחש על ידי הנחת הקרבן (מת, אם קרבן הוא בעל־חיים או אדם) בקרבתם/קרבתו.

באופן המושאל הראשון, הקרוב למשמעות המקורית, "קרבן" הוא משהו שהאדם מוותר עליו עבור ערך מסוים, כמו ויתור שעורכות נשים רבות על התפתחות מקצועית כדי לגדל את ילדיהן או ויתור של חיילים על חייהם להגנת המולדת. באופן השאלה זה, הקרבן הוא חלק מהמקריב וההקרבה היא ברצון מלא של המקריב. לא כן באופן ההשאלה השני, שבו "קרבן" הוא אדם שנפגע בידי מישהו אחר, המעוניין לקדם ערך או אינטרס שלו (באנגלית: victim). באופן השאלה זה מועצמים הן הפגיעה עצמה והן הרוע של הפוגע.

נוכל להרגיש בהעצמה זו על ידי השוואה בין המשפט “אני קרבן של הביורוקרטיה" לבין המשפט "אני נפגע של הביורוקרטיה". מבחינה זו משתלם להיחשב "קרבן" ולא סתם "נפגע". זהו הרקע להתפתחות שיח – שיכונה להלן "שיח קרבני" – שבו אדם או קבוצה מציגים עצמם "קרבנות" כדי לזכות באהדה ובהתחשבות כלכלית, פוליטית ואחרת מצד הציבור, תוך מניעת אהדה זו מהצד הפוגע. בשיח זה כל פגיעה, מכוונת או לא, הופכת להקרבה של מישהו. לאור צמיחת השיח הקרבני אף התפתחה דיסציפלינה מדעית מוכרת ונחקרת, ה"ויקטימולוגיה".

בספר שלפנינו, ד"ר אלון גן, מרצה בסמינר הקיבוצים, מתאר חלק מהביטויים של השיח הקרבני בישראל משנות השישים של המאה העשרים ואילך, שיח שהוא חלק מזיהום קשה התוקף את השיח הציבורי, התקשורתי, האקדמי ובמידת מה גם החינוכי במדינות דמוקרטיות. בספר נידונים השיח המתייחס בשלילה לעקדת יצחק (שכבר נחקר על ידי עוז אלמוג), שיח של נפגעים מהלינה המשותפת בקיבוצים, שיח של יוצאי ארצות האסלאם שנפגעו מהאליטה האשכנזית הקולטת, שיח של ניצולי שואה שעלו לישראל ונפגעו מחוסר ההבנה לסבלם מצד החברה הישראלית הקולטת ("קרבנות", "המכה ה־81") ושיח של ערביי ארץ ישראל שנפגעו במלחמת העצמאות ("קרבנות הנכבה"). לשם השוואה תיאר המחבר בקצרה גם את השיח הקרבני האמריקני שחדר בהדרגה לישראל, השיח של בני המיעוטים בארה"ב שנפגעו מהאדם הלבן, ואת השיח הקרבני הגרמני המציג גם את העם הגרמני כקרבן של הנאצים.

גם הם קרבנות. לינה משותפת בקיבוץ געש צילום: קיבוץ געש

גם הם קרבנות. לינה משותפת בקיבוץ געש
צילום: קיבוץ געש

הקרבן של הקרבן

להלן כמה דוגמאות לשיח הקורבני. נפתח בדוגמה מהשיח הקרבני המזרחי:

כל היושבים על האדמה הזו הם קרבנות של תפיסת העולם הציונית הפולשת […] אני מעמיד את המקור היהודי מול הניסיון של הציונות במאה השנים האחרונות לחסל את היהדות שלי ואת המזרחיות שלי […] המחשבה הציונית שבאה למחוק אותי כיהודי וכמזרחי ייצרה את מדינת ישראל, ואני רוצה לחזור ליהדות, היהדות כמקום לברוח מהציונות […] מהותה של הציונות היא הכיבושמשמע, נישול וניכוי […] הקמת המדינה הייתה הדבר הכי מחורבן שקרה בהיסטוריה היהודית (סמי שלום שטרית, עמ' 56).

השיח הקרבני משתכלל כאשר הוא הופך גם את הפוגע לקרבן. האשכנזים הם קרבנות ולכן המזרחיים הם קרבנות של הקרבנות: "הייתי הקרבן של הקרבן. היהודים שהקימו את המדינה היו קרבנות של השואה באירופה, ואנו היינו הקרבנות שלהם" (פנחס כהן־גן, עמ' 135). והשרשרת נמשכת כשהנשים הן כבר "קרבן של הקרבן של הקרבן": "אנחנו לא מניפות אצבע מאשימה. הגבר [המזרחי] הוא קרבן [של הגבר האשכנזי] והאישה היא קרבן של הקרבן" (לילך גביש, שם). וגם ערביי ארץ ישראל מציגים עצמם כקרבנות של הקרבנות: "הקרבן של הקרבן הוא הראשון להזדהות עם הקינה והבכי של הנשים, הילדים והזקנים לפני שישים שנה מאחורי גדרות תיל [הכוונה ליהודים בשואה]. יש להשיב עליהם בבכי וקינה הפוכה – מצד הנשים והזקנים הפלשתינים אשר מתים כל יום למען החירות והחיים" (אחמד טיבי, שם).

השיח הקרבני הנדון בספר מקשה מאוד על מי שנתפס כפוגע להגיב ולכן הוא מעודד מונולוג (חד־שיח), לא דו־שיח. חד־שיח זה הוא חד־צדדי, משתק, מעודד הנצחת מציאות, אנטי־פלורליסטי, אנטי־דמוקרטי ואנטי־יהודי. הוא גם אנטי־רציונליסטי ואנטי־ביקורתי, כי בבסיסו עומדת ההנחה שהנפגע, החלש, צודק מעצם היותו קרבן/חלש, אלא אם כן הקרבן פגע בקבוצה אחרת, אז הקרבן של הקרבן – או הקרבן של הקרבן של הקרבן – הוא הצודק. חד־שיח זה מסיר מהחלש את האחריות למצבו, מעביר אותה במידה רבה למדינה ובכך הוא מעודד התערבות גדולה של המדינה בחברה ובכלכלה, ברוח הגישה הכלכלית־חברתית הסוציאל־דמוקרטית ושמאלה ממנה.

מעצב ולא מעוצב

על בסיס התיאור המצוין של מחבר הספר, ניתן גם להסיק שהשפה הקרבנית מעודדת אי־עשייה, שכן כמעט כל עשייה אנושית משפיעה ישירות על הזולת ואולי אף פוגעת בו, ומכאן קצרה הדרך להאשים את האדם היוזם בפגיעה בזולת ובהפיכתו לקרבן. כך, למשל, מי שינסה לחנך את בניו ותלמידיו לפי הערכים והעקרונות שלו והם ייפגעו עלול להיות מואשם בהפיכתם לקרבן של ערך או עיקרון שבו האמין. אך אם לא ינסה לחנך אותם לשום דבר, יהיה קשה יותר להאשים אותו בכך.

מחבר הספר חותר לשנות מציאות ולכן הוא מציע שיח חלופי, מועיל יותר: שיח ריבוני. שיח זה מעודד שינוי בתגובת הנפגע (פרט, קולקטיב, לאום) לפגיעה זו. בשיח הריבוני הנפגע הוא ריבון על עצמו וככזה יש לו חופש בחירה ואחריות על עצמו ועל קהילתו, ולכן הוא יכול לסייע לעצמו הן מבחינה תודעתית והן מבחינה מעשית. המחבר הדגים זאת בדרך התייחסותם של הורים לילדים אוטיסטים שהעדיפו, ברוח ההבחנה של הרב סולובייצ'יק, "לקחת את הגורל שנפל בחלקם כהורים לילד אוטיסט ולהפוך אותו לייעוד הנותן לחייהם טעם ומשמעות והופך אותם ל'טובים יותר'" (עמ' 220), ושל חלוצי העלייה השנייה והשלישית שהמירו את "ביקורת הפסיביות היהודית […] ואת הבכיינות הוויקטימולוגית בגולה" ב"תפיסת האקטיביזם החלוצי […] ובאפשרות שיש לכל אדם לעצב את מציאות חייו ולהיות אדון לגורלו" (עמ' 221).

מקורות שונים לשיח הריבוני, כשההגות היהודית היא אחת מהן והראשונה המוצגת בידי המחבר (ונברך אותו על כך) והאחרות הן הגות הומניסטית, היסטוריוגרפיה ריבונית, ספרות ריבונית, פדגוגיה ריבונית, פוליטיקה ריבונית וזהות ריבונית. לדברי המחבר, השיח הריבוני מאפשר "גישה מפויסת, המודעת לעוול אך גם מבינה את המניעים וההקשרים ההיסטוריים; המבקרת את מחיר המהפכה אבל מוכנה להיפגש גם עם צדדיה החיוביים; המצביעה על מקורות [אי]־הנחת, אך מקבלת, ואפילו מברכת (רחמנא ליצלן), את מקורות הצמיחה" (עמ' 234).

אין טוב מלסיים בקריאתו של המחבר:

הבה ונשיב את האדם הריבון! הבה ונחזיר לשיח הציבורי את מושג האחריות והבחירה! חדלו מהשיח הקרבני ומפולחן הבכייניות המטהרת ופנו מקום למלאכת תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם של המבקשים להיות אדונים לגורלם! הניחו לקרבנות להיות מעצבים ולא מעוצבים, פועלים ולא נפעלים, מממשי מותר האדם ולא מקרבני עצמם לדעת (עמ' 235).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 באפריל 2015,ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: