או סקנדל או פסטיבל | עמיחי חסון

פרסי ישראל בקטגוריות הספרות והקולנוע, שנדמה היה שכבר ידלגו עליהם השנה, הניבו זוכים מצוינים: ארז ביטון (ספרות), דוד גורפינקל (קולנוע) וחיים טופול (מפעל חיים)

ולפעמים, בצחוק הגורל, דווקא הדרך העקומה, הבעייתית, זו המבשרת רעות, מתבררת לבסוף כתיקון גדול. בעקבות הסקנדל שהתחולל לפני כמה חודשים סביב פרס ישראל – לאחר שראש הממשלה התערב בזהות השופטים בקטגוריות הספרות והקולנוע – נראה היה שחלוקת הפרס השנה תהפוך לפארסה. שופטים הודחו או התפטרו, סופרים וקולנוענים רבים הסירו את מועמדתם, ואפילו בית המשפט נזקק לנושא.

והנה, מתגלים הזוכים בקטגוריות ה"נגועות" – המשורר ארז ביטון (ספרות), הצלם דוד גורפינקל (קולנוע) וגם השחקן חיים טופול (מפעל חיים) – כבחירות ראויות, טובות ומנומקות. ואף, לפחות במקרה של ביטון, בעלות משמעות חברתית שחורגת מתחום הספרות. שהרי ביטון, שנולד ב־1942 באלג'יריה להורים ילידי מרוקו, עלה עם משפחתו לארץ בקום המדינה וגדל במעברה ובלוד, הוא המשורר המזרחי הראשון שזוכה בפרס (אם כי יש לציין שהסופרים יהודה בורלא וא"ב יהושע כבר זכו בעבר בפרס על כתיבת פרוזה).

הרבה רעש עשתה ההגדרה הזאת, "משורר מזרחי". נדמה שזו אינה רק שאלה של מוצא גיאוגרפי, אלא בעיקר שאלה של זהות תרבותית. החלטה מודעת לדבר ולתאר, על בסיס הביוגרפיה שלך, את המרחב היהודי־מזרחי. מאז שנות השבעים פרסם ארז ביטון חמישה ספרי שירה שבהם יש מקום ל"מקום אחר" בשירה העברית. לא רק גשם בשדה הקרב וציפורה נחמדת, וציפור רבת יופי תל אביבית – אלא גם תִמְבִּיסֶרְת; ציפור מרוקאית. הוא כתב את כאב ההגירה ומשבר הזהות שהתלווה לעלייה מצפון־אפריקה; סיפר על זוהרה אלפסיה – הזמרת היהודייה־מרוקאית המפורסמת שסיימה את חייה כאישה נזקקת באשקלון, כשביטון משמש לה עובד סוציאלי; כתב על אביו שמציב פיגומים כל חייו בארץ ישראל, או שואל בהתרסה באחד השירים המוכרים שלו: "מה זה להיות אותנטי, / לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית. / 'אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב' / (אני מהרי האטלס אני מהרי האטלס)".

בעקבות ביטון, השאלה "מה זה להיות אותנטי" מהדהדת אצל רבים מבני דור ההמשך של המשוררים המזרחים הצעירים. הללו אומנם מחזיקים לרוב בעמדות רדיקליות יותר בשיח הפוליטי־מזרחי, אך רואים בו, ובצדק, מעין אב רוחני. שהרי לא רק כמשורר קידם ביטון עמדות מזרחיות, אלא גם כעורך ומייסד של כתב העת "אפיריון", שהוגדר "כתב־עת ים תיכוני לתרבות, ספרות וחברה". במובן מסיום נחגג הפרס הזה – כמו הפרסים האחרים שבהם זכה ביטון לאחרונה: פרס ביאליק ופרס עמיחי – כפרס אישי בעל ממד קבוצתי, תקדים חשוב של הכרה ממסדית וציבורית.

על העיוורון

אלא שבמקביל לקול הזה, נשמע גם קול אחר המנופף במזרחיות של ביטון לגנאי. משל היו נסיבות מקִלות של אפליה מתקנת שהעניקו לו את הפרס. כאילו "רק בגלל שהוא מזרחי", ו"רק בגלל שכל יתר המועמדים החשובים פרשו בגלל הסקנדל". ואולי נכון להזכיר ששירתו של ארז ביטון רחבה הרבה יותר מהשירים על המזרחיות ומהאייקון שנוצר בעקבותיהם. מי שיקרא את שיריו בעיניים נקיות יגלה משורר רומנטי, רגיש ומלא חמלה. פסגת כתיבתו הפואטית נמצאת דווקא בשירי העיוורון שכתב לאורך השנים, ובפרט בספרו האחרון, "נופים חבושי עיניים" (2013).

ביטון, שנפצע בגיל 11 מרימון שהותיר אותו עיוור וקטוע יד, זוכר הרבה תמונות, זיכרונות וצבעים. בסרט קצר ויפהפה שביים תומר היימן (במסגרת פרויקט "סיפור אהבה לקולנוע"), ביטון חוזר אל בית הקולנוע בלוד שבו ראה את הסרט הראשון והאחרון בחייו. הרושם נצרב עמוק. ביטון כותב על העיוורון בכנות, מנטרל את ההילה המיתית שיש בדימוי של משורר עיוור (מהומרוס היוני ועד בורחס הארגנטינאי), הוא מביט בפיכחון גדול מתוך עיניים סגורות ומלאות בחסד.

"מקום" ל"מקום אחר". ארז ביטון בטקס פתיחת מושב הכנסת ה־20, 2015 צילום: נתי שוחט, פלאש 90

"מקום" ל"מקום אחר". ארז ביטון בטקס פתיחת מושב הכנסת ה־20, 2015
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

את ימיו כתלמיד בבית חינוך עיוורים בירושלים הוא תיאר פעם בשיר מצמרר: "וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם, / תּוֹפְסִים שִׁבְעָה יְלָדִים בְּיֶלֶד אֶחָד / וְאוֹמְרִים לוֹ / תִּהְיֶה אַתָּה אָבִינוּ / וְאוֹמְרִים לָהּ / תִּהְיִי אַתְּ אִמֵּנוּ, / וְנִתְקָלִים גּוּף יֶלֶד בְּגוּף יֶלֶד / לֶאֱסֹף חֹם / בְּמַרְאִית עַיִן שֶׁל הִתָּקְלוּת. / וְעוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת / וְקוֹרְאִים לְיֶלֶד אֶחָד: אַבָּא שָׁלוֹם / וּלְיַלְדָּה אַחַת אִמָּא שׁוֹשַׁנָּה, /וּלְיַלְדָּה אַחַת הָיִיתִי קוֹרֵא אֲחוֹתִי אֲחוֹתִי רָחֵל / וּלְיֶלֶד אֶחָד אָחִי אָחִי יוֹסִי / כָּךְ הָיִינוּ עוֹשִׂים מִשְׁפָּחוֹת כְּאִלּוּ / וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם".

אומרים שמוטב להפריד בין המשורר לבין שירתו; שלא להתאכזב, שלא לערבב. משוררים גדולים עלולים להיות אנשים איומים. אבל ארז ביטון הוא לא רק משורר נפלא, הוא גם אדם נפלא ורגיש מאין כמוהו. בפעם האחרונה שנפגשנו, בארוחת בוקר בפסטיבל “ימי שירה במדבר“ בשדה בוקר, הוא הזמין אותי לידו, וניתח בסבלנות את השירים שהקראתי יום קודם לכן. הציע פרשנות, מעט הערות, דיאלוג צנוע של חניכה. לא דבר של מה־בכך בעולם השירה הישראלי. נדמה שהנדיבות שלו, כמו בקארמה, חוזרת אליו ובגדול.

דמעה מבעד לעדשה

דוד גורפינקל, חתן הפרס לקולנוע, גם הוא בחירה מתבקשת וחשובה. גורפינקל (יליד תל אביב, 1938) נחשב לבכיר צלמי הקולנוע הישראלים לצדו של אדם גרינברג, ובוודאי לבכיר הצלמים שעדיין פעילים היום. הפילמוגרפיה שלו היא תקציר תולדות הקולנוע המקומי: כנער הוא החל לעבוד באולפני "סרטי גבע", כשוליה לעוזר צלם של יומני החדשות שהוקרנו בבית הקולנוע לפני הסרטים; הוא שירת ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, ולאחר מכן שב ל"אולפני גבע" וצילם סרטי הסברה ותעמולה ציוניים. משם השתלב בסרטי "הרגישות החדשה", עבר משחור־לבן לצבע, התנסה בצילום הפקות בינלאומיות והיה שותף לניסוח הגדרות החלל והאור של השמש הישראלית.

צילם עבור כל הבמאים הישראלים הגדולים. דוד גורפינקל, 2007 צילום: משה שי, פלאש 90

צילם עבור כל הבמאים הישראלים הגדולים. דוד גורפינקל, 2007
צילום: משה שי, פלאש 90

"חור בלבנה", הסרט העלילתי המלא הראשון שצילם (בגיל 26), היה גם סרטו הראשון של הבמאי אורי זוהר (על פי תסריט של עמוס קינן). יחד הם רקמו הזיה אסתטית ופארודית על אודות עיר סרטים דמיונית בלב הנגב, הזיה הפוכה לחלוטין לקולנוע המקומי שצולם עד אז. "חור בלבנה" זכה לשבחי הביקורת ולכישלון קופתי מהדהד. אבל זוהר וגורפינקל המשיכו לשתף פעולה בסרטים הבאים של זוהר בז'אנרים הקולנועיים השונים שבהם פעל – מקומדיות עממיות כמו "מוישה וינטלטור", דרך דרמות בסגנון "הגל החדש" וכמו "שלושה ימים וילד" (על־פי ספרו של א"ב יהושע), ועד סרטו האחרון, טרם חזרתו של זוהר בתשובה, "הצילו את המציל".

מלבד זוהר, גורפינקל צילם עבור כל הבמאים הישראלים הגדולים: אפרים קישון ("השוטר אזולאי" ו"השועל בלול התרנגולות"), אברהם הפנר ("דודה קלרה" ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר"), מנחם גולן ("קזבלן" ו"מחץ הדלתא"), אבי נשר ("זעם ותהילה" ו"סוף העולם שמאלה") ושבי גביזון ("האסונות של נינה").

גורפינקל נוהג לספר את הסיפור המרגש על צילום סצנת הסיום הבלתי נשכחת של הסרט "השוטר אזולאי", שבה אזולאי מצדיע בהוקרה לחבריו בטקס שבו מוענקת לו דרגה, והשחקן הגדול שייקה אופיר דומע מהתרגשות מאופקת. גורפינקל מספר שקישון שאל אותו אם הוא תפס את הרגע הזה ואת הדמעות בעיניו של שייקה, והוא ענה שאינו יודע, מכיוון שעיניו שלו הוצפו דמעות באותו רגע והוא לא ראה דבר מבעד לעדשה.

העובדה שבקטגוריית הקולנוע ניתן הפרס למי שנמצא מצדה השני של המצלמה, ובדרך כלל אינו נחשב לאחד מהכוכבים ואפילו לא מ"יוצרי הסרט", היא רבת חשיבות. ומלמדת על ההכרה בתרומתו היצירתית (ולא רק הטכנית) הגדולה של הצלם ליצירה הסופית שממנה נהנים הצופים. ובמקרה זה, לאופי הייחודי ולאמנות הצילום המיוחדת של גורפינקל.

טוביה הכוכב

חיים טופול הוא זוכה פרס ישראל למפעל חיים "על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה". הוא למעשה זוכה נוסף בקטגוריית הקולנוע והתיאטרון, אך ועדת הפרס בחרה להעניק לו פרס כולל שיבטא גם את פעילויותיו החברתיות שבהן הוא מתרכז מאז שהפסיק לשחק בסרטים בפועל לפני כעשור.

טופול הוא כנראה השחקן הישראלי היחיד שבאמת הצליח לשבור את תקרת הזכוכית ולהפוך לשחקן הוליוודי מן המניין. הפריצה הגדולה שלו התרחשה כאשר שיחק את סאלח שבתי בסרט הביכורים של אפרים קישון. טופול הצעיר והאשכנזי הפך בסרט ליהודי מזרחי מבוגר, והנציח במשחקו המרשים את הסטריאוטיפ שבו ניסה למרוד ארז ביטון. שבתי, על פי קישון ההונגרי, הוא מין "מזרחי" גנרי (ללא עדה ספציפית), בטלן שאינו זוכר כמה ילדים יש לו. ובכל זאת, הסרט היה להצלחה גדולה בקופות ואף זכה בשני פרסי גלובוס הזהב והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

שבר את תקרת הזכוכית בהוליווד. חיים טופול מצייר בביתו בתל אביב, 2014 צילום: יעקב נחומי, פלאש 90

שבר את תקרת הזכוכית בהוליווד. חיים טופול מצייר בביתו בתל אביב, 2014
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90

מאז שיחק טופול בלא מעט סרטים, מפרק בסדרת ג'יימס בונד ועד גלילאו גליליי, אבל יותר מכול הוא מזוהה עם תפקיד חייו כטוביה החולב, בעיבודים השונים שנעשו על פי ספרו של שלום עליכם בישראל, בבריטניה ובארה"ב. מאז התקבל טופול ב־1966 לתפקיד הראשי של "כנר על הגג" בתיאטרון הוד מלכותה הלונדוני הוא שיחק את היהודי הרוסי העני כ־3,500 פעמים, ופרש באופן רשמי מההפקה רק בשנת 2009. ב־1971 נעשה העיבוד התיאטרלי לסרט (שהופק ובוים על ידי נורמן ג'ואיסון), שהפך את אנטבקה לשטייטל המפורסם בעולם ואת טופול לכוכב בינלאומי.

טופול הפסיק לשחק בסרטים בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. ניסיונות של במאים כמו יוסף סידר (שביקש לשכנע אותו לקבל את תפקיד פרופ' שקולניק ב"הערת שוליים"), וגיא נתיב וארז תדמור (שכבר סגרו איתו על התפקיד הראשי בסרטם "הבן של אלוהים") לא הצליחו להחזיר את טופול למסכים. אולי הפרס יחזיר לו את החשק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2015, ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: