אורות המלחמה | יאיר שלג

היא גדלה למשפחה מפא"יניקית שורשית, איבדה את בעלה הטייס בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים ואז הלכה ללמוד קבלה באקדמיה כדי לבדוק מה אנחנו עושים פה. ספרה החדש של ד"ר מיכל לניר מנתח את התהפוכות ביחסו של הרב קוק לציונות ומחבר בין מסירות נפש לגאולת הארץ, בדיוק כמו בחייה האישיים

אל מדף הספרים העמוס של המחקרים העוסקים בתורתו של הרב קוק מצטרף בימים אלה ספרה של ד"ר מיכל לניר: "הרב קוק והציונות: גלגולה של תקווה" (הוצאת ספרא). הספר מתמקד, ובכך גם עיקר החידוש שלו, בתיעוד התהפוכות ביחסו של הרב קוק לציונות, בניגוד לדימוי הפשטני הרואה בו הוגה ציוני־דתי קלאסי.

לניר, שגדלה כמפא"יניקית בקריית־חיים של חיפה האדומה, מסבירה איך הגיעה לחקר הרב קוק: "כשהייתי צעירה, כל עשר שנים הייתה נופלת עליי תחושה כזו של 'צער העולם', ושאני צריכה להציל את העולם. אחרי פינוי ימית חשבתי שאם היו יושבים שם 100 אלף יהודים זה לא היה קורה. אז לקחתי את שני הילדים, שאז עוד היו קטנים, ועברנו לקצרין. אלה היו שנתיים מכוננות. הייתי מורה, ולימדתי בתיכון האזורי בכפר בלום. אני באה מהתנועה הקיבוצית, אבל בשנתיים האלה הבנתי שהציונות הסוציאליסטית גמרה את התפקיד ההיסטורי שלה. אמרתי לעצמי: בעוד חמישים שנה, איזה אידיאולוגיות יישארו פה? גוש אמונים היה אז בשיאו, והחלטתי שאחקור את הרב קוק. הציונות בשבילי מהבית היא כמו גמרא לתלמיד חכם, אז החלטתי שאתמקד ביחסו של הרב קוק לציונות".

"המילה 'מהפך' אולי גדולה, אבל היחס של הרב קוק לציונות לא היה חד־משמעי", אומרת לניר. "בגולה הוא היה רב אורתודוקסי לכל דבר, עילוי גדול. אחרי הקונגרס הציוני הראשון הוא התלהב מאוד וראה בציונות פעמי משיח. בקונגרס השני שהתקיים בדיוק שנה לאחר מכן כבר היו חילוקי דעות בין המפלגות השונות בענייני דת, ואז הגיע מקס נורדאו עם הנוסחה שאומרת כי 'הציונות אין לה דבר עם הדת'. זו הייתה אמורה להיות נוסחה של ניטרליות, כזו שתהיה מספיק עמומה כדי לרצות את כולם, אבל הרב קוק ואורתודוקסים רבים אחרים ראו בה נוסחה אנטי־דתית וכעסו עליה מאוד.

"הרב קוק קרא לה 'הגזרה הבזילאית', על שם בזל שבה התקיימו הקונגרסים הראשונים, ונורדאו בכלל היה משוקץ בעיניו. הוא כתב אז שלושה מאמרים בעיתון 'הפלס' נגד התנועה הציונית. הטענה המרכזית שלו היא שאם הרעיון הציוני יצליח הרי יתגלע מאבק עם אומות העולם על ארץ ישראל, והציונות תוכל להביא כטענה לטובתה רק את התנ"ך, אז איך ייתכן שעוזבים את הדת? למעשה רוב האורתודוקסים עזבו באותה תקופה את התנועה הציונית, וזה היה הבסיס לייסוד 'אגודת ישראל'".

המפנה המחודש חל כאשר הרב קוק החליט בכל זאת לעלות לארץ, בראשית העלייה השנייה, והתרשם עמוקות ממסירות הנפש של אנשיה: "בין הטענות שלו כלפי הציונות הייתה האמירה שמימוש הציונות יהיה כרוך במאבק גדול וידרוש מסירות נפש, ובהיסטוריה היהודית ראינו מסירות נפש רק על הדת. אז איך הציונות תחזיק מעמד? ואז הוא עולה לארץ ישראל, פוגש את ראשוני העלייה השנייה ונוכח במסירות הנפש שלהם על גאולת העם והארץ שקודם לכן הוא לא האמין בקיומה".

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

משיחיות היא לא קללה

בעיני ד"ר לניר, עניין מסירות הנפש הוא הנקודה הארכימדית של תורת הרב קוק, שממנה הוא פיתח לא רק את יחסו החיובי לציונות אלא את כל הגישה הדיאלקטית שלו המבקשת את שלמות ההוויה: "זה כאילו ביקע את הנוסחה שהוא האמין בה קודם וגרם לו לחשוב שהוא צריך לתת פשר חדש למציאות. זה כמובן לא קרה ביום אחד, אבל בנקודה הזו מתחילה להתפתח החשיבה הדיאלקטית שלו וההנחה שהקודש איננו סותר את החול, אלא שישנו תהליך דיאלקטי של תזה ואנטי־תזה וסינתזה עליונה.

"מאותה סיבה הוא גם נעשה חסיד גדול של תורת האבולוציה. הוא מפתח הנחה שגם בהיסטוריה יש אבולוציה כמו בטבע, וכדי שהתהליך הדיאלקטי יתרחש שני הניגודים שנראים כמו יריבים, החול והקודש, צריכים להכיל האחד את שורשי השני. בתוך המסגרת הזו, התנועה הציונית היא 'הקודש שבחול', שחשיבותה מגיעה עד כדי כך שהוא מוכן אפילו לספק צידוקים לכפירה שלה. צריך רק לזכור שהדגם שלו לכפירה היה ברנר, לא 'האח הגדול'".

כל זה עדיין לא מסביר מדוע מלכתחילה הוא החליט לעלות לארץ, עוד לפני שיחסו לציונות השתנה.

"זו באמת חידה שלאף אחד אין תשובה עליה. הוא הרי נחשב עילוי וקיבל הצעות רבנות מקהילות נכבדות באירופה. יש במחקר השערות שונות, אבל הסבר ברור אין. במכתב אחד הוא כותב לאחיו שהסיבה היחידה מבחינתו לשמש רב ביפו זה שהיא נמצאת בארץ ישראל. ההערכה שלי היא שהוא עלה רק בגלל המשיחיות שלו, ואצלי משיחיות זו לא קללה".

למרות התלהבותו המחודשת של הרב קוק מהציונות היא עדיין לא סיפקה מענה שלם לתפיסת עולמו, והוא הקים תנועה שקיווה שתהיה הוליסטית יותר מהתנועה הציונית – תנועת "דגל ירושלים": "הוא לא הצטרף למזרחי ולא לאגודת ישראל. בעיניו אלה היו 'מפלגות', בעוד הוא רצה לאחֵד. כשאגודת ישראל הזמינה אותו לכינוס היסוד שלה ב־1912, הוא היסס מאוד והשתכנע רק אחרי שהבטיחו לו שהם לא מפלגה והם ידאגו לכלל ישראל. הוא תלה בהם את כל התקוות שתלה במזרחי, וכמובן התאכזב שוב. בסופו של דבר הוא ראה גם בחרדים וגם בציונים טרוטי עיניים, שרואים רק חלק אחד מהמציאות. ההגדרה שלו לעבודת אלילים היא התייחסות למציאות באופן מקוטע, פרקים פרקים, בעוד שעבודת השם היא לראות את המכלול. אבל במציאות אתה לא יכול להגשים שום דבר שהוא לא מקוטע. אתה אפילו לא יכול לדבר באופן שאינו מקוטע".

עטיפת הספר

עטיפת הספר

"נעשיתם חרדים"

כך גם מסבירה לניר את כישלונה של תורת הרב קוק במבחן המציאות, כישלון שהיה מונח ביסוד השיטה: "לטעמי, הרב קוק היה מתקשה להכיל את השואה, שהתרחשה שנים אחדות לאחר מותו, במסגרת תפיסת העולם שלו. השואה הייתה רוע מוחלט, ובתפיסה שלו אין רוע מוחלט. היא הייתה שוברת את הפרדיגמה שלו. בעיניו התורה היא שלמה, אבל מרוב שהיא שלמה הוא לא הצליח להגשים אותה. כל הרעיונות המעשיים שלו לא הצליחו. אפילו הדבר היחיד שלכאורה כן הצליח, שזו הרבנות הראשית, תראה מה יצא מזה. מי יכול להצליח לממש תורה מושלמת כזו? אז מה שהרב צבי יהודה עשה זה לקחת פלח מהתורה השלמה ולהריץ אותו קדימה, אבל ברור שהפלח הזה לא כולל את הכול".

מה דעתך על הביקורת בנוגע לפער בין התיאולוגיה המהפכנית של הרב קוק לבין הפרקטיקה ההלכתית השמרנית שלו, למשל בעניין השתתפות נשים בבחירות או פתרונות חליבה בשבת?

"מבחינתי הדבר החשוב זה היתר המכירה בשמיטה. הרי בתרע"א (1911) הייתה מלחמה גדולה על השמיטה, וההיתר שלו לעיבוד הקרקעות לא בא כדי למצוא חן בעיני מישהו אלא מתוך אותה השקפה דיאלקטית. הוא הגיע למסקנה שבלי זה היישוב ייחרב, כפי שאכן קרה בשמיטות קודמות, ושמדובר בצורך קיומי. אלא שהוא התיר דברים מאוד מסוימים ובסוף נטעו בשנת השמיטה את יער ירושלים ואת יער הרצל, ואז הוא בדק ואמר שזה באמת לא בסדר אבל לא עוקרים נטוע".

ד"ר לניר מבקרת בחריפות את מה שהיא רואה כהתחרדות ממשיכי הרב קוק: "יום אחד התקשרו אליי מלשכתו של שר המדע דאז, פרופ' דניאל הרשקוביץ, וביקשו שאגיע לישיבה בנושא עתידו של 'בית הרב'. כשהרב קוק הגיע לירושלים לא היה לו היכן לגור, ונדבן אחד נתן לו את הבית לכל ימי חייו. עכשיו באים היורשים של אותו נדבן, ובצדק מבחינתם רוצים את המקום בחזרה. מדובר הרי בשטח נדל"ני יקר מאוד בלב ירושלים. אז יש המון מאבקים בנושא, ושר המדע החליט לקחת את הנושא תחת חסותו.

"אני מגיעה לישיבה, וכולם מדברים על ארכיטקטורה ותקציבים, וכשבא תורי לדבר אני אומרת: אני לא מבינה כלום בתקציבים, אבל אני רוצה להגיד לכם משהו על הבית שיקום. עד היום הבית הזה היה מאוד מגזרי, ואם אני מבינה נכון את רוחו של הרב קוק, אתם צריכים לבנות כאן משהו שיהיה מפולש לכלל הציבור. למשל אם תקימו פה מכון לחקר הרב קוק, יבואו פרופסורים ואנשים מכל הסוגים. אם תחליטו באופן חיובי יש לי אפילו נדוניה לתת – את כל הכתבים של פרופ' יוסף בן־שלמה על הרב קוק (ראו בהמשך, י"ש).

"חשבתי שהם יתעלפו מרוב התרגשות. אבל מה הם אומרים לי? את הרב קוק צריך ללמוד, לא לחקור. אמרתי אחר כך לרב יוחנן פריד (יו"ר עמותת בית הרב, י"ש): נעשיתם חרדים. זה לא הרב קוק, וגם לא הרב צבי יהודה".

למה לדעתך זה קורה?

"כי הציונות הדתית נלחצת בין הפטיש לסדן. מצד אחד ישנו הסדן הציוני, ואני ראיתי את גוש אמונים בתחילתו ואת הקנאה העצומה שהייתה אז בחלוצים הציונים. ומצד שני קיימת קנאה בכוח הלמדנות של החרדים. אז אחרי שכבשו את הצבא ואת התקשורת, יש רצון לכבוש גם את הדונם החרדי. אבל הדונם הזה הוא מסוכן".

שידוך בין ההגנה לאצ"ל

אולי לא במקרה מדגישה לניר את יסוד מסירות הנפש כנושא שחיבר מחדש את הרב קוק לציונות. גם בסיפור האישי שלה מסירות הנפש מהווה יסוד מרכזי. היא נולדה ב־1941 בקיבוץ רמת הכובש וגדלה בקריית חיים כבת למשפחה שורשית של תנועת העבודה: "ההורים שלי הקימו את סניף הנוער העובד בקרית חיים. אבא בעצם היה אחדות העבודה, וכל הפילוגים והוויכוחים באו לידי ביטוי אצלנו בבית. היה לי דוד, אח של אמא, שהיה חבר קיבוץ נען ונשלח מטעם ההגנה להתגייס לבולשת הבריטית כדי לרגל אחריה. הוא לא רצה לשתף פעולה עם האצ"ל, ואז הם טענו שהוא בעצם משתף פעולה עם הבריטים ורצחו אותו. אני זוכרת את סבתא שלי אומרת: מילא אם היה מת בתאונה, אבל שיהודים בארץ ישראל יהרגו אותו?"

במהלך שירותה הצבאי בחיל האוויר הכירה מיכל את אבי לניר, בן למשפחה שורשית לא פחות, אבל דווקא מהצד השני של המתרס. דודו של אבי, אליהו לנקין, היה מפקד אצ"ל בירושלים ומפקד "אלטלנה". הוריו, יעקב ומלכה לנקין, היו גם הם לוחמים באצ"ל.

"הייתי מדריכת סימולטור שלו בחיל האוויר", היא מספרת, "וכשראיתי שהוא מתחיל למצוא חן בעיניי שאלתי מיד את השאלה הקרדינלית מבחינתי: מאיזו מפלגה אתם? הוא היה המום. אמרתי: מה אתה מתבייש, אתם 'חרות'? אז הוא אמר: אני לא, אבל הם. הוא התכוון להורים שלו. בגין השתתף בחתונה שלנו. איכשהו, למרבה המזל, סבא וסבתא שלי לא הבינו עד הסוף שלניר זה בעצם לנקין. לא הייתי יכולה לעשות להם את זה. הם הרי ממש גידלו אותי. הייתי בת בית אצלם".

"האיש הצעיר הזה היה יכול להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה". אבי לניר על המטוס, 1961.

"האיש הצעיר הזה היה יכול להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה". אבי לניר על המטוס, 1961.

במלחמת יום הכיפורים נפל סא"ל לניר, אז מפקד טייסת מיראז', בשבי הסורי. הסורים, שהבינו את בכירותו של המפקד שנפל בידיהם (עד היום לניר הוא הטייס הישראלי הבכיר ביותר שנפל בשבי האויב), עינו אותו קשות כדי שיסגיר את סודות חיל האוויר הישראלי. הוא סירב לפצות את פיו, ועונה עד מוות. לאחר המלחמה הוחזרה גופתו במסגרת חילופי השבויים שנערכו אז. לאחר מותו הוא קיבל את עיטור העוז על גבורתו. איתן הבר אמר עליו ש"האיש הצעיר הזה היה יכול להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה".

מותו של בן זוגה לא היה האסון היחיד שפקד את מיכל במלחמת יום הכיפורים: "במלחמה ההיא אנחנו נשחטנו", היא אומרת. "אחי, ישראל ברזילי, נהרג בגדוד 77. נהרג גם בן־דוד שלי, אריק לביא, שנקרא על שם אריה פולונסקי, הדוד שנרצח על ידי האצ"ל. אני נשארתי עם שני ילדים. הייתי הרוסה לגמרי, אבל היו לי חברים טובים. אחד הדברים שעזרו לי מאוד באותם ימים היה דווקא מאמר של הרב סולובייצ'יק ב'איש האמונה הבודד', שבו הוא כותב על אנשי הגורל ואנשי הייעוד. הוא מתאר שם את 'איש הגורל' שמתמכר לאסון שלו, וכל הזמן מחטט למה ואיך קרה ומה הייתי יכול לעשות אחרת, ולעומתו 'איש הייעוד' שאומר: 'היה נורא ואיום, אבל השאלה המרכזית היא מה אני עושה עם זה הלאה'. זה נורא השפיע עליי".

היו לך רגעים של הרהורי כפירה על מסירות הנפש של אבי?

"לרגע אחד לא. בהכירי אותו יכולתי לדמיין מה היה קורה אם הוא כן היה נשבר ומגלה סודות. הוא היה מתאבד. הוא לא היה עומד בזה. הייתה לו פעם תאונת טיסה שהוא בכלל לא היה אשם בה, אבל הוא חשב בגלל זה להתפטר. גם הילדים גדלו בתחושה שהוא עשה את הדבר הכי נכון. חוץ מזה, די מרגיז אותי שקוראים לחללים שלנו 'קרבנות'. אף אחד לא הקריב אותם. זו לא אפיגניה מהטרגדיה היוונית. זו מלחמת שחרור".

את חושבת על זה גם בהקשרים של עסקאות שבויים מאוחרות יותר?

"בטח. בתקופה שגלעד שליט היה בשבי באתי פעם לאוהל שלהם והבאתי להם את קלטת הווידאו שעשינו על אבי, וכתבתי הקדשה: למשפחת שליט, בשותפות לב. כשאמרתי את שמי הוא מיד ידע מי אני והתחלנו לדבר. הוא שאל אם אני כותבת וביקש שאכתוב מאמר בעיתון שישחררו את גלעד. השבתי לו: 'גם אם הייתי כותבת לא בטוח שהייתי כותבת את זה, כי אני קרועה. באתי כי יש לי הזדהות רגשית איתכם'. הדגשתי שבהקדשה שצירפתי לקלטת כתבתי 'בשותפות לב', לא בהכרח בשותפות מעשה. ואז הוא שאל אותי: 'ואם היו מציעים עסקת שחרור כשאבי היה בשבי, לא היית תומכת?'. סיפרתי לו שכבר במלחמת יום כיפור היו הפגנות של הורים שביקשו לדעת מה קורה עם השבויים. כבר אז התחילה החולשה הגדולה. רצו אז שאסע לאמריקה. אמרתי לנועם: 'בעל זה לא בן, וסוריה, עם כל המנוולות שלה, היא לא כנופיות החמאס, אבל אני הייתי נגד עסקה כי אני חושבת כמו גאולה כהן שתפקיד המשפחות זה לבכות ותפקיד הממשלה הוא לשלוט, ופה התחלפו היוצרות'".

עם מיכל ובנם נועם, 1969 צילומים: באדיבות המשפחה

עם מיכל ובנם נועם, 1969
צילומים: באדיבות המשפחה

הנכדה של גרשום שלום

המלחמה שינתה את מסלול חייה של מיכל והובילה אותה, מכל המקומות, דווקא ללימודי קבלה: "היה לי תואר ראשון בספרות מהאוניברסיטה העברית, ורציתי ללמוד לתואר שני בתל־אביב במחשבה על שירת ימי הביניים. תכננו אז לעבור לרמת השרון. כשפרצה המלחמה השעיתי את ההרשמה, ואחריה כשבאתי לייעוץ הציע לי ראש החוג לנסות תחום חדש – קבלה, ספרות המסתורין. באתי, לא הבנתי אף מילה, אבל היה קסם באוויר.

"המרצה היה פרופ' יוסף בן־שלמה, שלא תמיד התייחס יפה לתלמידים. הוא דרש להכין שיעורים, וכעס על מי שלא הכין. פעם באתי אליו אחרי השיעור וביקשתי לקבוע פגישה. הוא הסתכל עליי מלמעלה למטה ואמר: עכשיו אין לך זמן? התחלנו לדבר ואמרתי שאני לא מבינה כלום. הוא השיב לי: 'אז תלכי ללמוד שירת ימי הביניים'. אמרתי לו שפה אני מרגישה קסם ומשהו שמושך אותי. זה כנראה מצא חן בעיניו. הוא קירב אותי והסביר לי מה אני צריכה לקרוא כמבוא ואיך להיכנס לנושא.

"המזל הגדול שלי היה שאת עבודת הגמר למ"א עוד הספקתי לעשות אצל גרשום שלום. חיפשתי נושא לעבודת גמר, ואמרו לי ששולם הולך לכתוב ספר על 'חוג העיון' (חוג מקובלים בפרובנס של ימי הביניים, י"ש), והוא מחפש 'עבד עברי' שיהיה עוזר מחקר שלו. ביקשתי מבן־שלמה שישאל אותו, והוא הסכים לעשות לי בחינה. ואני הרי לא באתי עם כלום, אפילו תואר ראשון בקבלה לא היה לי. אבל היה לי מזל כי באתי לבחינה עם בן־שלמה ובכל פעם ששולם שאל אותי משהו בדיוק היה לו טלפון ובזמן שהוא ענה לטלפון בן־שלמה אמר לי את התשובה, וכך עמדתי בבחינה.

"שלום היה דמון. בהתחלה הוא היה צועק עליי, וכששאלתי משהו הוא היה אומר: 'מיכל, כמה את מטומטמת! איך אפשר להסתובב בעולם עם גוף כזה וטמטום כזה!'. בשלב מסוים בן־שלמה אמר לו שאני פוחדת ממנו. ואז יום אחד הוא שואל אותי: 'את פוחדת ממני?' אמרתי: 'כן'. אז הוא נתן לי מין צ'אפחה אדירה כזו, ואמר: אבל אני בסך הכול רוצה לחנך אותך! ואז התאהבתי בו.

"אחר כך הייתי באה אליהם הרבה, כבר אחרי שסיימתי את העבודה, ופעם הוא אפילו נתן לי מחמאה גדולה. ישבתי אצלו בשבת, ובדיוק הגיע פרופ' יעקב כץ לספר שהודיעו לו שזכה בפרס ישראל. אז שולם מציג אותי בפניו ואומר: 'תכיר את מיכל לניר, נכדתי האהובה!', וכץ שואל איך זה, כי הרי לשולם לא היו ילדים. אז שולם אומר: 'בן־שלמה הוא בני האהוב, ומיכל היא נכדתי האהובה!'. אז כ"ץ אומר: 'נו, כאלה יש הרבה!'. אבל בינתיים אני חטפתי את המחמאה. אגב, כשגמרתי את עבודת המ"א הוא שאל אותי אם אני מתכוונת להמשיך לדוקטורט. עניתי שלא, אז הוא אמר: טוב מאוד, תלמדי יוונית, גרמנית, ערבית ועוד משהו, ואז תבואי ונעשה ממך בן אדם".

מהמקום שממנו באת, החומרים הקבליים לא נראו לך משונים?

"אל תשכח שהתנועה הכי משיחית היא הציונות הסוציאליסטית. כשאני אומרת את זה אנשים קופצים, אבל זה עומד בהגדרה. היה בזה גם קצת מרד נעורים. אבא שלי היה כל כך אדוק בחילוניות שלו. מבחינתו הדת זה הדבר הכי פרימיטיבי בעולם, והיהדות היא הפרימיטיבית מכולן. החומרים האלה סקרנו והקסימו אותי דווקא בזרות שלהם.

"חוץ מזה, היה לי משבר גדול אחרי המלחמה והייתי מוכרחה לברר לעצמי מה אנחנו עושים פה. הרגשתי נורא מרומה. עד אז חיינו כמו מלכי העולם, ולא רק בארץ. היית צריך לראות איך קיבלו אותנו, כל הגנרלים, בפנטגון, כשהגענו לשם. לא סתם היינו שיכורים. אני זוכרת שבערב האחרון שלי עם אבי אמרתי לו שאני נורא פוחדת, והוא אמר לי 'מה את פוחדת? את חושבת שהם אידיוטים? הם לא יודעים עם מי יש להם עסק?'. אתה מבין איך נשברו לי כל הלוחות – זו לא רק ההנהגה שדיברה בביטחון גמור, זה היה גם בעלי שלא היה טיפוס שחצן. אז הייתי מוכרחה לברר לעצמי את היסודות".

יוסף בן שלמה ואוסלו

אחרי שסיימה את התואר השני היא אכן לא מיהרה לדוקטורט ועלתה כאמור לשנתיים בגולן: "יהודה ושומרון היה יותר מדי בשבילי. אמנם הייתי חברה של דניאלה וייס, ולימדתי בהתנדבות בקדומים כשאוניברסיטת אריאל רק התחילה שם. אבל זה בכל זאת אורח חיים דתי, אז הלכתי לקצרין".

את שני ילדיה היא בחרה שלא לשלוח לבית הספר בכפר־בלום שבו לימדה, אלא לבית הספר בחצור הגלילית: "הגענו לקצרין מרמת השרון, שהפכה להיות פומפיי, עם כל הנובורישיות הנוראה. אז ברחנו משם, והגענו לקצרין. בבית הספר בכפר־בלום היו פועלות מקריית שמונה שבאו לנקות את הכיתות, ולכן נלחמתי שהבן שלי לא ילך לשם אלא לחטיבת הביניים בחצור, ששם הילדים ניקו בעצמם. היו שם אנשים נפלאים".

השנתיים בגולן דחפו אותה לחזור לחיים אקדמיים ולכתוב את הדוקטורט על הרב קוק, בהנחיה משותפת של בן־שלמה ופרופ' יוסף גורני. הקשר שלה עם בן־שלמה היה עמוק כל כך עד שהוא הפקיד בידיה את העיזבון שלו, כולל כתב היד של הספר שהתכוון לפרסם על הרב קוק: "לבן־שלמה הייתה תזה, שכל התורה הדיאלקטית של הרב קוק באה כדי להוכיח את הקשר העמוק שבין עם ישראל לארץ ישראל הגשמית. ודווקא הגשמית, כי הקשר הרוחני הרי קיים כל הזמן. יש סמל ויש משאת נפש, אבל עם סמל אפשר לחיות גם בברלין או בשיקגו. אבל הוא הפסיק את העבודה על הספר כשנחתמו הסכמי אוסלו.

"אני תמיד אומרת שיוסף בן־שלמה הוא הקורבן הראשון של אוסלו. הוא אמר: הכול אבוד, הכול נשבר, אף אחד כבר לא צריך את זה. ואני אמרתי לו: דווקא עכשיו צריך את זה. הוא אפילו התערב איתי – בכלל הוא אהב להתערב – שעוד בימי חייו יחזירו את יהודה ושומרון. אמרתי לו שגם בימי חיי לא יחזירו. אני גדלתי בבית מאוד פוליטי ויש לי חושים פוליטיים יותר טובים.

"פרסמתי מהעיזבון שני ספרים: 'האתגר של השפינוציזם' ו'על היחס בין דת לבין מיסטיקה', שניהם בהוצאת כרמל. המשפחה שלו רצתה שאטפל בפרסום של כל העיזבון, אבל לזה סירבתי. זו עבודה של עשרים שנה. צריך לעבור על כל מראי המקום ולוודא שזה באמת נמצא שם. אני לא מסוגלת לזה. חבל, הוא היה צריך לגמור את זה".

במקביל לכתיבת הדוקטורט היא החלה ללמד באוניברסיטת תל־אביב ובעיקר בסמינר לוינסקי, שהפך לביתה המקצועי לאורך שנים. היום, כשהיא בפנסיה, היא ממשיכה בפעולות הוראה, אבל גם בהתנדבות במסגרת ארגון 'הלל' המסייע ליוצאים בשאלה מן החברה החרדית, שבו היא רכזת הלימודים של הארגון באזור המרכז.

"אני רואה שם את הנזקים האיומים של העולם החרדי. איזו אומללות! פעם חשבתי שהכי גרוע זה שהורים יושבים שבעה על הבן שלהם בעודו בחיים. מסתבר שיש מצבים יותר גרועים: יש בחורות ששידכו אותן בגיל 17, ובגיל 21 כבר יש להן כמה ילדים, וכשבחורה כזו רוצה לעזוב לוקחים לה את הילדים. אז היא צריכה לחטוף אותם כדי לראות אותם, ואז יש משפט, וההורים שלה באים לבית המשפט להעיד נגדה ואומרים לשופטים שהיא זונה ומסוכנת".

בעיניה כדאי לוותר לחרדים על השירות הצבאי, ובלבד שילמדו את מקצועות הליבה וישתלבו בשוק העבודה: "הלכתי לאלעזר שטרן ואמרתי לו: תעזבו את הקשקושים של השוויון בנטל. רק לימודי ליבה. בלי בסיס של מתמטיקה ואנגלית, איך בדיוק תשים אותם בשוק העבודה או בצה"ל?"

מצד שני היא מרגישה שהבעיה עם יוצאי העולם החרדי היא לא רק בתחום הפרנסה וההשתלבות בעולם המודרני, אלא בכל נושא הזיקה למדינה ולארץ: "ב'הלל' יש מורים שמתנדבים ללמד בחינם. אחת המורות צלצלה אליי ואמרה לי: אני לא יכולה. באים אליי ללמוד אנגלית, הם מוכשרים ואינטליגנטים, אבל אין להם מושג מה הם עושים פה. הם רוצים ללמוד אנגלית כדי לברוח מכאן, ואני לא יכולה עם זה. יש שם בחורה שההורים שלה חזרו בתשובה. האבא שלה מלא בפלטינות ממלחמת יום כיפור, והיא רק רוצה להסתלק מכאן".

מה, היה פוגרום?

לקראת סיום השיחה היא קושרת בעצמה בין הסיפור האישי שלה לציונות של הרב קוק: "מסירות הנפש זה הדבר הגדול שכבש את הרב קוק. הרי הרמב"ם, כשהוא מדבר על קידוש השם ואומר שצריך 'ליהרג ולא לעבור', מדגיש שבעת הגזרה צריך למות 'אפילו על שרוכי נעליים'. מצד שני יש פקודת מטכ"ל שאומרת ששבויים דווקא כן צריכים לדבר בשבי, כי לא כל אחד הוא רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ואי־אפשר לדרוש מכולם שיהיו רבי עקיבא.

"יש סיפור נפלא שאני תמיד מספרת כששואלים אותי 'הלנצח תאכל חרב'. במלחמת יום כיפור נהרג חתנו של חיימק'ה לבקוב (מהלוחמים האגדיים של הפלמ"ח וצה"ל, י"ש). הם ישבו שבעה ביבנאל, והייתה שם האמא של חיימק'ה, שהייתה בת תשעים. היא רואה שמגיעים הרבה אנשים ושואלת מה קרה, אז אמרו לה 'גיורא נהרג'. ואז היא שואלת: מה, היה פוגרום? זה סיפור נפלא, שגם אם הוא לא היה אמיתי היה שווה לספר אותו".

ערב יום העצמאות תשע"ה, כשאת מתבוננת בחברה הישראלית, מה התחושה הכללית שלך? סיפוק, אכזבה?

"איך אפשר להיות מרוצים, תמיד יש בעיות. אבל אני אופטימית. אני חושבת שהתקשורת לא משקפת את המציאות. יש המון טוב, המון יצירתיות ומדינת תל אביב היא לא חזות הכול (לניר עצמה מתגוררת כיום בלב תל־אביב, י"ש). שלמה אבינרי אמר פעם: 'כולם רוצים להיות שווייץ או דנמרק, אבל מאיפה ההורים שלנו הגיעו?'

"ב־1992 נאבקתי כדי שישלחו אותי מלשכת הקשר ללמד בברית המועצות המתפוררת. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שגייסתי פרוטקציה. הייתי שם, וחשבתי שבשקט יכולתי בעצמי להיוולד שם. כתבתי אז לילדים שלי: תלכו למקום הכי מטונף בתחנה המרכזית ותנשקו את הרצפה, אתם לא יודעים ממה ניצלתם. אז מה רוצים, שבמאה שנה הכול יסתדר? צריכים להיאבק, ואני לא פוחדת ממאבק. ברור שיש המון דברים שאני לא מרוצה מהם. אז מה, מי אמר שהכול צריך למצוא חן בעיניי?

"אני גם לא מאיימת שאעזוב את הארץ אם לא הכול יסתדר כמו שרציתי. אני לא מתכוונת לעזוב, ואני נורא גאה שגם הילדים שלי חושבים כך". #

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 באפריל 2015,ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. קראתי בנשימה אחת
    היה מרתק
    על פרטים בשיחה פרונטלית

  2. מיכל יקרה, קראתי את הכתבה ובין המילים הרגשתי את ההנאה שלך מחקירת הנושא ומפרוייקט כתיבת הספר על הרב קוק. ברכות על יציאתו לאור! מחכה בהשתוקקות לקרוא אותו. הזדהתי עם מילותייך בסוף הכתבה- מי אמר שהכל צריך למצוא חן בעיניי? שנצליח לראות את המכלול. תודה לך דפנה

  3. אבגד האדרעי

    ריאיון מרתק עם אישה מרתקת משכמה ומעלה.

    עם אנשים כאלה אפשר היה להקים מדינה.

    איפה מיכל לניר ואיפה כל אנשי האקדמיה הקיקיוניים של ימינו, שיודעים בשם החופש האקדמי לדרוש את החרמת האקדמיה הישראלית בעולם ובאותו זמן עצמו אינם מנתקים את עצמם מדדיה השופעים חלב ודבש?!

    ד"ר מיכל לניר היא אישה ערכית, והמחקר שלה חשוב ורלוונטי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: