קופים עם חול בין השיניים | ענבל יפה

הגברים בסדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "מד מן" אף פעם לא מרוצים: לא מהקריירה, לא מחיי המשפחה ולא מהמשכורת. והם מסרבים בעקשנות ללמוד להעריך את הטוב שבחייהם

בשנות ה־50 ערכו מדענים יפנים ניסוי שנחשב היום לקלאסיקה בתחום התנהגות בעלי החיים. נושא המחקר היה דפוסים של העברת מידע נלמד אצל קופי המקוק. הקופים קיבלו בטטות למאכל, אך הבטטות היו מלוכלכות בחול ובאדמה; המקוקים ניסו לגרד את הלכלוך, אך בסופו של דבר נאלצו לאכול את החול יחד עם הבטטה. כך זה נמשך עד שאחת הנקבות הצעירות גילתה טכניקה חדשנית: שטיפת הבטטות במי הנחל הסמוך. היא מיהרה להפיץ את השמועה בין חברותיה, ואלה בתורן הפיצו אותה לעוד נקבות וגורים. במהרה כל חברי הלהקה ידעו לשטוף בטטות, להוציא קבוצה אחת: הזכרים שכבר היו בוגרים בשעה שהפרוצדורה התגלתה לראשונה. הם מעולם לא למדו, והמשיכו לאכול בטטות מלאות בחול.

תוצרים של עולם שבו לגברים אמור להיות הכול: כוח, כבוד, נשים. מתוך העונה השביעית של "מד מן" באדיבות הוט

תוצרים של עולם שבו לגברים אמור להיות הכול: כוח, כבוד, נשים. מתוך העונה השביעית של "מד מן"
באדיבות הוט

עוד טריפ

החברה הניו־יורקית של שנות ה־60 לא דומה במיוחד להיררכיה של קבוצת מקוקים, כשבוחנים את העניין מקרוב. אך הניסוי המתואר לעיל הוא מטפורה לא רעה בכלל לדינמיקה שמאפיינת את גיבורי “מד מן“, שהמחצית השנייה של עונתה השביעית והאחרונה עלתה בשבוע שעבר ומשודרת אצלנו ב־HOT Plus וב־HOT VOD. אם יש דבר אחד שמאפיין את הגברים של שדרות מדיסון, הרי זה חוסר סיפוק תמידי. הם אף פעם לא מרוצים משום דבר: מהקריירה, מחיי המשפחה, מהכסף, מהכבוד. הם תמיד רודפים אחרי עוד קידום, או עוד אישה, או עוד הצלחה בתחום שמעולם לא היה קשור אליהם בכלל. והם לא לומדים, אף פעם לא לומדים: בכל פעם שנראה שאחד מהם הבין איזה לקח, למד להעריך את הדברים הטובים בחייו, מתגלה כעבור זמן קצר (פרק, שניים, עונה) שהחומר לא הופנם.

הדוגמה המרשימה ביותר היא רוג‘ר סטרלינג. בתחילת הסדרה, לרוג‘ר יש הכול: הוא שותף בכיר בסטרלינג־קופר (שאביו הקים – רוג‘ר מעולם לא נאלץ לעבוד קשה למחייתו), נשוי באושר יחסי ואב לבת. אך רוג‘ר לא באמת שמח בחלקו. רדיפת השמלות שלו לא נעצרת, וגם לא סגנון החיים הנהנתני. כל אלה מובילים אותו בסוף העונה הראשונה להתקף לב. ההכרה בהיותו בן־תמותה היא ההתגלות־לכאורה הראשונה שלו; הוא נזכר פתאום כמה הוא אוהב את אשתו, נפטר ללא גינוני טקס מהמאהבת (ג‘ואן, שרגשותיה בנושא לא מהווים כמובן שיקול ממשי), ונשבע להיות איש משפחה למופת מעתה ואילך.

כמובן שזה לא מחזיק: אשתו נזרקת במחי עונה לטובת מזכירה צעירה, ורוג‘ר מבלה את השנים הבאות בהשתטות אישית ומקצועית. ההתגלות הבאה מגיעה עם טריפ ה־LSD בעונה החמישית, שמוביל אותו לכל הפחות לסיים את נישואיו השניים האומללים. אך די מהר מסתבר שוב שההארה הכימיקלית של רוג‘ר לא הצליחה לשנות אותו: הוא בחיפוש אחר עוד טריפ טוב, שבשבילו הוא לא יותר מחוויה מלאכותית חדשה לאדם שלא מסוגל להבין מה הוא עושה לא בסדר.

פיט קמפבל נמצא בנקודת פתיחה גרועה בהרבה. כבן למשפחה אריסטוקרטית ותיקה שירדה מנכסיה הוא נולד בתחושה שמגיע לו משהו שנמנע ממנו באופן לא הוגן. האובססיה שלו להיות “גבר“, ניסיון שנכשל באופן קומי פעם אחר פעם, מראה עד כמה הוא לכוד בקונספציה של מה־שצריך־היה־להיות, עד כדי כך שהוא עיוור לחלוטין הן למה שיש לו והן למה שיכול היה להשיג אם היה מצליח להשתחרר מתפיסת הגבריות העקומה ומתחושת המגיע־לי הילדותית. לפיט יש, למרבה הפלא, לא מעט מעלות: הוא איש שיווק מוכשר, מכוונן יותר לרוח התקופה מדינוזאורים יחסיים כמו רוג‘ר ודון ואפילו רוקד לא רע, אבל כמו יתר הגברים בסדרה הוא סובל ממקרה קשה של “תפסת מרובה לא תפסת“. הוא מרגיז חברים לעבודה, עושה מעצמו צחוק, הורס את נישואיו ולאחרונה הורס את מה שנראה כסיכוי הראשון שלו לחיים מאושרים באמת בקליפורניה, והכול כי מה שיש לו אף פעם לא משתווה למה שהוא חושב שאמור להיות לו.

דון דרייפר, על פניו, הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר לצאת מהסחרור. בניגוד לרוג‘ר ופיט, הוא נולד בבית עני מאוד ויודע יפה מחסור מהו; הוא השיג את מה שהשיג בזכות עצמו, לטוב ולרע. אבל נדמה שהכול לשווא: הרקע של דון לא גורם לו להעריך את מה שיש לו, אלא להפך, משמש לו הצדקה לרעבתנות תמידית. דון מתנהג כמי שמרגיש שמגיע לו פיצוי, ולכן מותר לו לקחת ולעשות כל מה שהוא רוצה. הבגידות הסדרתיות והמהלכים הקיצוניים בעבודה, שנעשים תמיד כדי לספק איזה צורך פנימי וללא כל התחשבות בקולגות שלו, כולם מראים שמה שמעניין את דון דרייפר הוא דון דרייפר, ולא שום דבר מעבר לכך. לדון יש לב איפשהו מתחת לשכבות הברילנטין, אבל האמפתיה שלו הפכפכה להחריד וקצרת מועד, ובסופו של דבר הוא שב שוב ושוב לאותם מקומות שמהם נדמה שיצא בעבר.

לכולם יש דבר אחד במשותף, שניתן לסכם במילה אחת: פריבילגיה. הם תוצרים של עולם שבו לגברים (ונוסיף: לבנים, נוצרים, ממעמד גבוה) אמור להיות הכול: כוח, כבוד, נשים. מבחינתם כל אלה מגיעים להם בזכות, והם לא מסוגלים להתמודד עם עולם שלא נותן להם את מה שהם רוצים, ועכשיו. ובעוד החברה האמריקנית של שנות השישים משתנה סביבם, הם מסרבים (או לא מסוגלים) להבין שלא בהכרח מגיע להם. הם רוצים את הבטטה והם יאכלו את הבטטה, ויהיו מתוסכלים בכל פעם מחדש מהעולם האכזר שמצפה אותה בחול.

לשטוף את הבטטה

השוו זאת לתהליכים שעוברים על הנשים בסדרה. הדוגמה המיידית היא, כמובן, פגי אולסון – מזכירה עכברית בעונה הראשונה, קופירייטרית בכירה בשביעית. זה היה תהליך ממושך, אבל קשה להתווכח עם העובדה שהיא הגיעה רחוק. הבחורה שרק רצתה להימלט מהשכונה השמרנית נמלטה ממנה ללא ספק. טבילות אש חוזרות ונשנות בסביבת עבודה שהייתה, לפחות בהתחלה, קשה וסקסיסטית, הפכו אותה לאסרטיבית יותר, ומ"מומחית לענייני נשים" היא נהפכה לכוכבת עולה בעולם הפרסום. ההתמודדות שלה עם העולם הגברי הייתה אולי הקשה מכולן: החל בהטרדות של העונה הראשונה, דרך הזלזול מצד עמיתים ולקוחות וכלה בבן־זוג שהאשים אותה בהתמסחרות ובכניעה למערכת, מבלי להבין שהוא מעולם לא חווה את האילוצים שחוותה היא, ומבלי להעריך את המאמץ וההקרבה שנדרשו ממנה כדי לפתח את עצמה בכיוון שרצתה. פגי לא ספגה את כל אלה ללא נזק, אבל היא מעולם לא הניחה להם לעצור אותה.

בניגוד לפגי, שידעה מה היא רוצה פחות או יותר מההתחלה והשיגה זאת בנחישות ראויה לציון, ג‘ואן הולווי עברה שינוי עמוק יותר. לא שג‘ואן חשבה אי־פעם שהחיים חייבים לה משהו. בתחילת דרכה היא יודעת שאין לה ורוצה שיהיה לה, ומתכוונת להשיג את החיים הטובים ביותר שהיא יכולה לקוות להם באמצעי היחיד שנראה ריאליסטי: נישואין לבעל מצליח. היא משתמשת במיניות שלה לא מתוך מניפולטיביות טבעית, אלא משום שהיא מאמינה שזה הנכס היחיד שיש לה, והיא מוכנה לעשות את מה שצריך כדי לשפר את חייה בכוחות עצמה, ללא תלות וללא תלונה.

אך עם הזמן היא לומדת שהראייה הזו מוגבלת: נישואיה האומללים למי שנראה בתחילה כמו הגבר המושלם, יחד עם ההבנה שהתפקיד שבו היא מוצאת סיפוק אמיתי הוא תפקידה המקצועי ולא זה של אשת איש, הובילו אותה למהפך מוחלט. ג‘ואן תמיד הייתה מקצועית מאוד, אך כשמסתכלים היום במזכירה הקוקטית מתחילת העונה הראשונה, שלא מתכוונת להמשיך לעבוד דקה אחת אחרי החתונה, קשה להאמין שזוהי אשת הברזל והשותפה הבכירה של העונות המאוחרות.

בטי המסכנה היא אולי היחידה שלא הצליחה בכך עד כה, ולא בכדי – מכל דמויות הנשים בסדרה היא היחידה שנכנעה מלכתחילה ובאופן מלא לתפקיד שהחברה ייעדה לה. שמה הפרטי עשוי להיות התייחסות לבטי פרידן, מחברת “המסתורין הנשי“ – טקסט מכונן של הגל השני של הפמיניזם שמתאר בדיוק את החיים שבטי לכודה בהם: נישואין בגיל צעיר, ויתור על כל שאיפה להשכלה רצינית או קריירה וחיים פרבריים מלאי מותרות אך משעממים. אפילו הביקורת של פרידן על הפסיכואנליזה של פרויד והאינפנטיליזיציה שלה את הנפש הנשית נוכחת בעונה הראשונה, אצל הפסיכולוג הפרוידיאני הסמכותי והמרוחק שבטי פוקדת ושמדווח את ממצאיו לבעלה, כאילו הייתה ילדה שאינה עומדת ברשות עצמה.

אלא שבטי, בנשמתה, היא באמת ילדה: היא מעולם לא קיבלה הזדמנות לצמוח, ואין לה תבונה מספקת כדי להשתנות. כמו הגברים שבחבורה, היא לא מאושרת ולא מבינה למה: היא עשתה את הכול “נכון“, מעמדה החברתי איתן, היא אמורה להיות מסופקת, אבל היא לא. לא היה לה המזל הטוב של ג'ואן או פגי, שעמדת התחלה גרועה יותר לכאורה אפשרה להן להבין מה טעון שינוי ולהתקדם.

הנשים העובדות, הלא נשואות, המאהבות – כולן נשים לא "טובות" במונחים השמרניים של שנות ה־50. אבל דווקא הן המרוויחות הגדולות והמובילות של השינוי החברתי הגדול של שנות השישים, שיוליד דור חדש שיחיה סדר חברתי שונה. הן דור המהפך; הן אלה שבמוקדם או במאוחר, שוטפות את הבטטה.

הזמן קצר

השינוי הזה מרחף כל הזמן ברקע של "מד מן", ומשתקף באופן בהיר בגורלן של כל הדמויות, הן אלה שמשתנות איתו והן אלה שלא מבינות אותו. אבל "מד מן", למרבה השמחה, אינה (רק) מסמך סוציולוגי. זו בראש ובראשונה סדרה על בני אדם, ובני אדם יכולים להשתנות גם כאשר נראה שלא יעשו זאת לעולם.

מבין גברי הסדרה, דון עדיין נראה כבעל הפוטנציאל הגדול ביותר להזיז את עצמו לבסוף, גם בזכות העובדה שהוא היחיד מביניהם שמודע להיותו לכוד מלכתחילה. "אני רוצה להפסיק עם זה", הוא אומר למאהבת המי־יודע־כמה בעונה השישית, וברור שכוונתו אינה למערכת היחסים ביניהם אלא למרדף הנצחי שלו אחרי עוד נשים. בחלק הראשון של העונה השביעית נראה לכל הפחות שהוא למד למתן מעט את האגו השתלטני שלו בתחום המקצועי. זוהי התחלה מאוחרת; הזמן שנשאר קצר, ונותר לנו לראות האם דון, כנגד כל הסיכויים, יצליח ללמוד ולצאת מהמעגל או שיישאר, אחרי הכול, לא יותר מעוד מקוק עם חול בין השיניים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 באפריל 2015,ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: