סנגורם של האילמים | אהרן פוירשטיין

שני עקרונות הנחו את אבי, פרופ' ראובן פוירשטיין, במפעל האדירים הטיפולי שהקיםאמונה בשינוי והענקת עזרה לכל אדם. שנה לפטירת האיש שהאמין שתמיד עוד ניתן לתקן

יום השנה למותו של אבי קרב. תהליכי הריפוי שקודם נראו בלתי אפשריים מראים את כוחם, הלב מסתגל איכשהו לעולם שבו אין אב לחבק, הרגלים חדשים (לא להתקשר לאבא, לא לבקר אותו בערבים, להתחיל את הקידוש בלי להמתין קודם לקולו הממלא את הבית) וחשבונות לא פתורים זוכים למענה ממקומות לא צפויים (הקידוש המתוק של בני הצעיר, ילדיי החכמים בשולחן השבת, שירת הזמירות).

משהו מתרכך בי עם יום השנה. המרוץ אחר אמירת הקדיש נפסק, אך החלל שהותיר אחריו אבי מחדד שאלות על חייו של אדם ועל מותו, על נוכחותו של אב בחיי ילדיו גם לאחר לכתו, ושאלה גדולה שהעסיקה את אבי כל ימיו ובהעדרו מעסיקה אותי לא מעט – מה הותיר אחריו ומה ציווה אותנו בלכתו. ותשובה אפשרית: לעשות ניסים. ושאלה אחת נוספת. איך עושים ניסים?

היה חסר כל נכונות לקבל מצבים קשים. פרופ' ראובן פוירשטיין בטקס הענקת פרס דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קלוז' ברומניה, שהתרחש באוניברסיטת 
בר־אילן, 2009 צילום: מיכאל פוירשטיין

היה חסר כל נכונות לקבל מצבים קשים. פרופ' ראובן פוירשטיין בטקס הענקת פרס דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קלוז' ברומניה, שהתרחש באוניברסיטת 
בר־אילן, 2009
צילום: מיכאל פוירשטיין

אין גזרת גורל

רבים מהאנשים שהקיפו ופגשו את אבי, פרופ' ראובן פוירשטיין, תיארו אותו כמחולל ניסים, כעושה כשפים, כיחיד במינו; כאדם שמותו יותיר אחריו חלל בלתי ניתן למילוי, מעוות שלא יוכל לתקון. מקצווי עולם אנשים העלו את בני משפחותיהם על מטוסים ובאו ארצה לפגוש אותו על מנת שיושיע את ילדיהם. ואבי, במקרים רבים מאוד, סיפק את הסחורה. הוא חילץ במה שנראה היה כ"אורח פלא" את הנעזרים בו ממגוון של גורלות קשים שיועדו להם. אוטיסטים ופגועי ראש, פגועי נפש ונדכאי גורל, שהגיעו אליו מרקע מגוון ועם פגיעות בחומרה שונה. עם מראהו המיוחד (צייר צרפתי? רֶבֶּה?) , ועם הכריזמה הבלתי ניתנת לערעור, נראה היה אבי אמנם כ"עושה ניסים מקצועי".

אבי היה מודע היטב לדימוי זה, וגם אם התענג עליו מעט הוא לא הפסיק כל ימיו להילחם בו. בהתמדה ובכל כוחו התעקש אבי לקעקע את התיאור הזה של מחולל ניסים. וכך, כשלא טיפל באנשים, הקדיש אבא את כל עיתותיו לניסוחה של השיטה שלו. הוא טרח להבהיר ולפשט את עקרונותיה, להוכיח את יעילותם, להקים ולבסס מרכז בינלאומי שילמד את השיטה ויישם את השיטה. הוא טיפח קאדר רחב של תלמידים ועמיתים לעבודה, שביכולותיהם הרבות התגאה, ובניגוד לקוסמים הוא טרח לחשוף וללמד כל טריק שבו השתמש. אחד ממשפטי המפתח שלו היו "כל אחד יכול". ובכך התכוון לא רק ליכולת להשתקם מפגיעה, אלא גם ש"כל אחד יכול" לעזור, להציל, לחולל ניסים. וכל אחד יכול, היה עבורו גם – כל אחד חייב.

אז איך עושים ניסים? איך פורצים את המחסום העיקש והבלתי נראה של האוטיזם, שבהגדרתו "אינו ניתן לטיפול"? איך משקמים אדם שחצי ממוחו נהרס בתאונה, או בפיצוץ מטען, כשהרופאים טוענים כולם ש"אין מה לעשות"? איך מלמדים אדם מבוגר לקרוא אחרי שמורים ומטפלים מצוינים כשלו במשימה שוב ושוב? איך יוצרים עתיד לאנשים שתסמונת גנטית מסמנת את מראה פניהם כ"בלתי כשירים לתפקוד"? איך משקמים פגוע נפש לאחר שנים של אשפוז במוסד "ללא שום תקווה"? איך מצילים ילד שהוריו שוכנעו על ידי צוות רפואי לנטוש אותו בבית חולים כשנולד עם מום קשה?

לפני שנפרוש את עקרונותיה הבסיסיים של השיטה, נזכיר את אותה נקודה ארכימדית, אותה נקודה ראובן־פוירשטיינית שאם נישען עליה נוכל להרים את העולם. כל ימיו נע אבי בין שתי נקודות שונות שעליהן שם את הדגש. שתי נקודות שהיו עבורו אבן השתייה שעליה מונח העולם ונקרת הצור שממנה הביט. שתי נקודות שהיוו את המקור לכוחו האדיר אך גם סימנו קו לתביעה מוסרית נחרצת העומדת וחוצצת בעולם בין בני ברית ובין מי שמחוץ לקו, עדיין אינם בני ברית, ויש לעשות הכול על מנת לשכנעם להצטרף.

הנקודה האחת הייתה האמונה. האמונה שהאדם ניתן לשינוי. האמונה שאין גזרת גורל שאי אפשר להילחם בה. שאין חרב חדה מספיק שתגרום לו להפסיק להאמין ביכולת השינוי. אמונה זו הוכחה כתקפה שוב ושוב. ילדים שנתפסו על ידי מערכת החינוך כאיום, ככישלון או כסתם חסרי תקנה התגלו כנערים מוכשרים בעלי פוטנציאל, ורבים המקרים שבהם הפכו לחוקרים פורצי דרך בתחומם. במצבים הקשים ביותר, דוגמת תסמונת רט, אבי לימד את הפונים אליו איך אפשר ליצור קשר עם הילד הסובל, איך להעניק לו חום אנושי, איך לתקשר עמו, ובכך העניק לילדים אלו גורל אנושי, חיבר אותם שוב אל משפחתם הפרטית ואל משפחת האדם ובכך גם העניק להוריהם של ילדים אלו לא רק נחמה אלא גם משמעות חדשה ורדיקלית לחייהם.

תסמונת דאון, שפעם נתפסה כסיבה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי (זוכרים את הסצנה בסרט "איש הגשם" שבה במוסד לאוטיסטים מסתובבים גם נערים הסובלים מתסמונת דאון?), מוכרת כיום, לאחר מאבקם של אבי ושותפיו, כחלק בלתי נפרד מן הקהילה. בעלי התסמונת נושאים תפקידים נצרכים ומועילים (בת דודתי עובדת כסייעת בגן ילדים; אחייני האהוב, לאחר סיום בגרות, ולאחר התנדבות בצבא, רוכש בימים אלו מקצועות שונים שבהם יעסוק בעתיד). אותה סטודנטית צעירה (שתועדה במצלמות "מבט שני"), שלאחר תאונה קשה נידונה על ידי רופאיה לחיים של עבודות "ריפוי בעיסוק", סיימה דוקטורט לאחר התערבותם של אבי וחבריו לעבודה.

לא נכנע לקושי

ואמנם אבי לא הפסיק להאמין. כל מי שהגיע אליו הפך להיות לחבר לדרך, לשותף למאבק, מאבק שהוא בה בעת גם אנושי וגם קוסמי. יכולת ההשתנות הייתה עבור אבי אחד מחוקי היסוד שסביבם בנה האלוהים את העולם. תנאי ראשון לחוקי הטבע. אמונה זו היא שאפשרה לאבי לערער על חוקי הביולוגיה היסודיים ביותר, בחינת "לא יכול להיות ש". כך, לא יכול להיות שהכרומוזמים יאמרו את המילה האחרונה. לא יכול להיות שהמוח לא ניתן לשינוי.

וכך, שנים רבות לפני שהמדע נאלץ להודות בכך, טען אבי שהמוח ניתן לשיקום. הוא זכה ללעגם של אנשי המקצוע שחשבו שפוירשטיין השתגע. אך הוא לא הרפה. כשכולנו ידענו לומר שהתאים במוח יכולים רק למות, אבי טען שהמוח יכול לתקן את עצמו. היום במחקרי ה־FMRI המדענים נאלצים לומר אמן. אבי סירב להאמין שהגנטיקה יכולה לכפות על האדם את גורלו, וטען כי לאדם יש יכולת לקבוע אילו גנים יבואו אצלו לידי ביטוי. עם התקדמותם של המחקרים בתחום האפיגנטיקה, אני מאמין שלא רחוק היום שגם נבואתו זו תוכח כנכונה.

הנקודה השנייה, אולי מקור האנרגיה לאמונה הראשונה, הדחף היסודי לפועלו ולמלחמותיו, אותו גורם פלאי המאפשר לפתוח שערים חתומים, לבקע סלעים, להזיז הרים, או כשזה לא ניתן לחפור תחתם מנהרות, נקרת הצור שממנה השקיף אבא על דמות האלוהים ועל עולמו של האדם היה הצורך. הצורך לסייע לאדם, לכל אדם, ללא שום הבדל של דת, גזע, מין, נטייה מינית, אמונה דתית, מראה או אמצעים, מזג או יכולות חברתיות. נעזרו באבא יתומים חסרי כול, ועשירי עולם. נעזרו בו אנשים שהעריצו אותו, אך גם כאלה שהתייחסו אליו בחוסר כבוד בולט.

אני זוכר את הטלפון מצלצל בשעה שלוש לפנות בוקר, ואבא עונה בסבלנות. למחרת אמא מספרת שלא, זה לא היה שום פיקוח נפש. מישהו מארה"ב רצה לדעת איך מתקדם בנו. אבא, נחוש לסייע לבן, עשה הכול כדי שאביו המתנכר לא ייקח את בנו חזרה. הצורך הזה הגיע לאבא מבית אביו ואמו, אנשי חסד וצדקה בקאלצ'ימה, הסלאמז של העיירה בוטושן ברומניה. הם הניחו את התשתית, כששלחו את ילדיהם לאחר תפילת ערבית של שבת לתחרות של "מי מביא יותר אורחים (חסרי כול) לשולחן השבת". אולם החוויה שגיבשה את הצורך ליהלום של מחויבות נחושה הייתה כנראה השואה, שעליה אמר אבא – איבדנו כל כך הרבה, אסור לנו לוותר על אף ילד אחד. וילד היה בשביל אבא כל אחד, בכל גיל, מכל מוצא, כל אחד, בכל מצב.

אבי, שקיבל כל אדם, היה חסר כל נכונות או רצון לקבל מצבים קשים. "אל תקבלוני כמות שאני", קרא לאחד הספרים שכתב, ונתן קול לקריאתם האילמת של ילדים רבים. אל תשאירו אותי במצב הזה, אל תניחו אותי בגן עדן של שוטים, אל תחששו מן התסכול שייגרם לי כשאנסה להשתלב. אל תוציאו אותי מן המאבק האנושי לגורל טוב יותר. אל תייעדו לי עתיד שכולו משחקי חברה או בהייה בטלוויזיה במקום מרגיע. אל תוציאו אותי מן הדרך המפרכת המיועדת לבני אנוש השואפים להתקדם, אל תמנעו ממני את הכאבים של מי שנלחמים כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. אל תחסכו ממני את הגורל האנושי. אל תשאירו אותי מאחור.

את הקריאה הזו השמיע באוזניהם של מי שרצו לשמוע, אך גם למי שלא רצו. הוא היה סנגורם של הנזקקים, של האילמים, של מי שלא ידעו לצרף הברה להברה. וכשם שיעקב אבינו חוזר אל מעבר לירדן אחר פכים קטנים, אבי תר אחר בני אדם שיש להחזיר למשפחת האדם, אל הייעוד האנושי, להשתנות.

הצורך הזה, יש להבהיר, לא היה עבור אבי עניין מיסטי כלל ועיקר. הוא התממש ליצירתיות אינסופית. תשובה שלילית של בעל סמכות הייתה בשבילו רק עמדת מוצא לוויכוח שיכול היה להסתיים רק בקבלת תוצאה ראויה. כשמשא ומתן שכזה נתקל בקיר יצוק, הפרופסור הנכבד מחל על כבודו והתחנן, גם בדמעות, על מנת להמיס בכך את לבו הקשה של שומר החומה. "ההכרח הוא אבי ההמצאה", גורס הפתגם, וכשגם זה לא עבד, אבי פשוט חיפש מעקף. כך הורה אבי להוריו של הילד לעבור דירה לעיר אחרת, למקום שבו ועדת ההשמה הייתה חיובית יותר, וזאת על מנת להציל את ילדם.

חידוש התיווך

אז איך עושים ניסים?

האמונה והצורך הכתיבו עבור שיטת פוירשטיין שינוי באופן שבו נתפס האדם. בעוד התיאוריות המסורתיות ראו את האדם כקופסה סגורה וחתומה שמה שיש בה יש בה ומה שאין אין, הרי שעבור פוירשטיין האדם הוא תמיד מערכת פתוחה – יכולת הלמידה מבוססת על כלי למידה, שהם כולם ניתנים לרכישה גם על ידי מי שאיתרע מזלו ולא קיבל אותם באופן "טבעי". בעוד שמבחן ה־I.Q. גורס לשם הדוגמה שמי שבגיל חמש לא יודע להשוות בין אובייקטים לא ידע לעשות זאת גם בגיל חמישים, שיטת פוירשטיין מראה איך לאתר את היעדרו של כלי ההשוואה ההכרחי הזה ואיך מלמדים את הילד לרכוש וליישם אותו במגוון של מצבים.

את הנטייה לאימפולסיביות היכולה להציג גם את הגאון המוכשר ביותר כאידיוט חסר תקנה, ניתן לזהות ולתקן. כך אפשר ללמד התמצאות במרחב ואסטרטגיות זיכרון. מיון למושגים ותכנון, יכולת להכליל או לאסוף מידע. כל אותם תהליכי חשיבה, שהיו עד לשיטת פוירשטיין חלק אינטגרלי ממה שנקרא סתם “אינטליגנציה“, עברו בשיטת פוירשטיין להיות לרכיבים, חלקים מודולריים, שהיעדרם מאפשר רכישה, שפגם בהם מאפשר תיקון, ושהשימוש בהם אינו מיסטי אלא אבן בניין הכרחית וזמינה לשיבוץ כדי לאפשר תהליכי למידה יעילים יותר.

אצל בני אדם רבים רכישת הכלים הללו נעשית באופן “טבעי“ וכך מבלי שנשים לב הילד לומד את מה שהוא זקוק לו. כאשר תהליך רגיל זה של רכישת הכלים משום מה לא עובד – הורים, מורים, ולצערו של אבי גם פסיכולוגים רבים רואים זאת כגזרת גורל. אבי ראה בכך הזדמנות, הזדמנות לאדם להראות את כוחו לגבור על מכשולים. והכלי הראשון במעלה לתיקונם או לרכישתם של כלים אלו הוא האדם. האדם עצמו.

כל הכלים, גורס פוירשטיין, נקנים לאדם על ידי תהליך של תיווך, כשהמתווך, אדם דווקא, שם את עצמו בין הלומד ובין המציאות. התיווך אינו המצאה של שיטת פוירשטיין. התיווך הוא הדרך שבה התרבות (כמעט כל תרבות) המשיכה את עצמה ופיתחה את עצמה מדור לדור. התיווך נעשה בדרך כלל באופן טבעי, על ידי מתווכים שלא יודעים שהם עושים “משהו מיוחד“.

כך, ההורה שלא מסתפק בגערה בבנו על שהפיל כוס מן השולחן אלא מלמד אותו להניח את הכוס רחוק מן השוליים ומסביר לו למה, מתווך לו בכך תפיסה מרחבית, תכנון וקשר בין סיבה ותוצאה. האם המזינה את בתה התינוקת ומתבוננת בה ממושכות מעניקה לילדה את היכולת להתמקד ולא לקפוץ בין גירוי לגירוי. המורה שרואה שחומר הלימודים אינו תופס את תשומת הלב של התלמיד ומחפש דרך לקשור את הנלמד לעולמו של הילד, האם המתאימה את קולה כדי שימשוך אליו את תשומת לבו של הילד והאב המלמד את בנו משחק חדש באופן שיאתגר אך לא יתסכל. תהליך זה של תיווך נותן תשומת לב ללומד ולנלמד, מעניק משמעות לתהליך ואף משקף לילד את תהליך הלמידה ומלמד אותו עם הזמן ללמד את עצמו.

תהליך של תיווך נעוץ בהווה, ברגע ההתרחשות, ובה בעת מדבר תמיד גם קדימה והלאה. הילדה שלמדה להביט ימינה ושמאלה בכביש יכולה ללמוד, אם יתווך לה המבט קדימה – להרחיב את כללי הזהירות האלו גם לגלישה באינטרנט. הילד שלמד מהוריו להוסיף לתהליך ההזנה ההישרדותי גם מרכיבים של תרבות (מפיות, סדר הישיבה, סדר המנות ועיצובם האסתטי) ושל תשתית חברתית, (המתנה לבואם של כל בני המשפחה, חלוקה הוגנת של האוכל), לומד מהם שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכי ללא רכיבים של תרבות, אסתטיקה וערבות, חייו של אדם דלים הם.

אויבים מבפנים

את אויביו הנחושים של התיווך חילק אבי בין הפנים לחוץ. המכשלה הניצבת בתוך האדם פנימה יכולה להיות כל כשל באדם המקשה על קבלת תיווך רגיל, כמו למשל בתסמונות קוגניטיביות שונות החוסמות את התיווך או מקשות עליו. כך באינספור מקרים של ילדים מבריקים שבשל קליטה מהירה מדי לא למדו מעולם תהליכים יסודיים של פתרון בעיות ולפתע נתקעים עם הישגים נמוכים ולעתים אף מופנים לחינוך המיוחד. כדי לפרוץ או לעקוף את החסמים הלו צריך המתווך לגייס את כל כוחותיו היצירתיים. ילד אימפולסיבי זקוק לסביבה שקטה יותר. ילד חסר ביטחון זקוק לסביבה תומכת. ילד המצוי על הרצף האוטיסטי זקוק למתווך שיחפש בכל מאודו סדק שיעקוף את חומת הבטון היצוקה של הספקטרום. ילד כזה חסר ודאי כלי למידה משמעותיים, כשל שהשיטה שפיתח אבי מלמדת איך לאתר ולתקן.

עם זאת המכשלה נעוצה לעתים בסביבה החיצונית, בהיעדרו של מתווך. אבי הביט בעולם הזה המתחדש בעיניים מלאות הערצה ודאגה. הערצה על הדרך שעשה האדם מליקוט גרגרים בערבה הקדומה ועד פיתוח המחשב, הליכה על הירח, צנתור לב והתחקות אחד סודות הקיום. עם זאת, הוא ראה בדאגה רבה את נטייתם של עוד ועוד הורים לזנוח את התפקיד המסורתי ההכרחי של ההורה, לתווך לילדם. הויתור על תפקיד נחוץ זה קרה כשהורים הפכו עסוקים מדי, כשהסבא והסבתא הפכו רחוקים מדי, וכשהורים חשו שהתרבות שלהם לא טובה דיה ושהילד (שכזה נפלא על המחשב) נראה חכם ומעודכן יותר מהוריו.

בדיון הישראלי שלא נגמר על הנזקים של כור ההיתוך, לחם אבי כל ימיו למען שימורו וטיפוחו של המגוון התרבותי האנושי בכלל ובישראל בפרט. לטענתו, תרבות שלא עוברת מהורים לילדיהם יוצרת חללים לא רק תרבותיים אלא אף קוגניטיביים, וילדים שלא זכו לתיווך הזה לא רק שלא ילמדו את תרבותם, אלא אף יחסרו כלים חשיבתיים נחוצים.

כך תורתו וצוואתו של אבי על רגל אחת. כל הרוצה לבוא וללמוד יש לו היכן. כל הרוצה לבוא ולחדש מוזמן אף הוא. פשטותה ונהירותה של תורתו מאפשרות מורכבות רבה. כל העת נוצרים כלים חדשים על פי שיטתו של אבי והם מופצים ברחבי העולם. המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה, הנושא את שמו של אבי (מכון פוירשטיין) ובנשיאותו של אחי – הרב רפי פוירשטיין, שולח מירושלים כמגדלור איתן את אורו של אבי למרחקים, קולט בכל עת ילדים ומבוגרים הזקוקים לעזרתו ומקיים הכשרות בארצות רבות.

אנו, תלמידיו – ילדיו הרבים, מביטים בעולם בעיניים של מסורת ושינוי, נושאים את רוחו של אבא אל הדור הבא, מאחלים לו שיממש את צלם הא־ל הטבוע בו, ויוסיף לתקן את העולם אשר ברא אלוהים לעשות.

ערב עיון וזיכרון במלאות שנה למותו של פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, יתקיים ביום א' 19.4 בשעה 17:30 בבית מורשת בגין בירושלים

*

אהרן פוירשטיין הוא חוקר קולנוע ומנהל החברה לקידום ההתנסות בלמידה מתווכת

אתר המאמרים וההרצאות של אהרן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באפריל 2015, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. פרופ' פוירשטיין השאיר את העולם חכם יותר ומקבל יותר אנשים כמוני. איש צדיק היה. יהיה זכרו ברוך. איל

  2. פרופ' ראובן פוירשטיין איש חינוך מהפכן ופורץ דרך. אחת לדור ניתן לפגוש אדם בשיעור קומה שכזה. יהי זכרך ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: