ניצולים ביידיש ובלדינו | ירון אביטוב

סודות וסגירת חשבונות, פיוטים ותפילות, בחייהן של משפחות ששרדו ונחתו מפולין ומיוון בשכונה בדרום תל אביב

4936873-6220בעד החלון

לאה ברק

גוונים, 2014, 205 עמ

 

צעיף צמר ישן, שמגלה טפח ומכסה טפחיים, עומד במרכז הרומן של לאה ברק. הצעיף נודד בין ארצות, מסוכך על הגיבורות אפילו במחנה הריכוז ואף משמש להן מעין קמיע שאי אפשר בלעדיו, והוא מגיע לבסוף אל המנוחה והנחלה בשכונה בדרום תל אביב.

צללי השואה מתגנבים לרומן של לאה ברק מבעד לחווקי התריס, שמבעדם צופה הילדה חיותה לא רק על הליכות ביתה אלא גם על השכנים ועל הנעשה ברחוב. הילדה היא צופה מתבוננת שרואה ושומעת הכול, מצעקות ועד התלחששויות שלא נועדו לאוזניה. הוריה מנסים להגן עליה מפני העבר, כמו גם מפני ההווה, אך היא מצליחה לפרום את צעיף המסתורין שמכסה את עיניה והיא זו שפותרת למעשה כמה מהתעלומות ברומן.

הצעיף המסתורי נולד מפקעת צמר סבוכת קשרים, שאותה נדרשה פערל להתיר כדי להוכיח שהיא ראויה להשתדך בצעירותה לבעלה חזקל. מחוטי אותה הפקעת סורגת פערל את הצעיף הראשון שלה, צעיף החתונה, שאליו יצטרפו בהמשך צעיפים הרבה, שיהיו אולי יפים ממנו אבל לא ייטלו ממנו את סוד קסמו המאגי וכמובן שלא את זכות הראשונים שלו. וכך צעיף אחד מוליד צעיפים רבים, שכולם עוטפים את העלילה כמו בלבירינת של צעיפים.

עלילת הרומן מזכירה אף היא פקעת צמר סבוכת קשרים, שבהדרגה הקורא מצליח להתיר, וכל זאת על מנת לגלות שגם אם הסיר צעיף אחד מחכים לו בתור עוד כמה צעיפים שאותם עליו להסיר. פקעת זו מורכבת מקשרים משפחתיים ומקשרים עלילתיים המתרחשים בשלוש ארצות מרכזיות: פולין, יוון וישראל של תחילת שנות החמישים.

באותה מיומנות שבה ברק יוצרת את סבך הקשרים העלילתיים היא גם מתירה אותם לקראת הסיום, כאשר היא מקשרת בין כל זירות העלילה ובין כל הדמויות המרכזיות והמשניות המרכיבות את העלילה. רק בסיום היא מסירה למעשה את כל הצעיפים מעל סודות העלילה, אבל עדיין לא ממהרת להסגיר את סודו של הצעיף הראשון.

 מפגש בין ניצולי שואה מ"סאלוניק" ופולין. אנדרטת השואה לזכר 50,000 יהודי סלוניקי, סלוניקי  פסל: ננדור גליד, 
צילום: יאיר חקלאי


מפגש בין ניצולי שואה מ"סאלוניק" ופולין. אנדרטת השואה לזכר 50,000 יהודי סלוניקי, סלוניקי
פסל: ננדור גליד, 
צילום: יאיר חקלאי

רוזה אהובה

"בעד החלון" מתרחש בכמה רובדי עלילה, שכל אחד מהם קשור לגורל היהודי. עלילת ההווה מתרחשת בתחנה האחרונה שאליה מתגלגל הצעיף, שכונה קשת יום בדרום תל אביב, המשמשת כור היתוך לניצולי שואה וכקיבוץ גלויות של דמויות שאימי העבר הם הדבק שמדביק ביניהן. דמויות רבות עוברות בסך. המרכזיות שבהן מפגישות בין ניצולי שואה מסלוניקי, או "סאלוניק" כפי שהיא מכונה ברומן, ובין משפחה של ניצולי שואה מפולין. לכאורה אין שום קשר ביניהם, עד שיתגלה שקיים בכל זאת קשר אמיץ.

במקביל מסופרות תולדות משפחתה של פערל, הקושרת את חוטי העלילה על מנת שנכדתה חיותה הקטנה תפרום אותם. לפני המלחמה פערל מעסיקה בביתה משרתת גויה בעלת כמה גינונים יהודיים, שנעלמת מביתם לבלי שוב כשהנאצים כובשים את פולין. אך הרומן עוסק גם בתולדות משפחה יהודית מסאלוניק, זוג הורים ושלושה מילדיהם.

האם מסרבת לתחינות בעלה לברוח מסאלוניק עוד לפני שהגרמנים יכבשו אותה, וכשהנאצים מסיירים ברחובות כבר לא נשאר לכאורה לאן לברוח. ובכל זאת, הבן אלברט בורח להרים ומצטרף לפרטיזנים, הבת קלרה בורחת עם פולני ומגיעה לפולין, ואילו אחותה התאומה רוזה נשארת מאחור ומחכה לאהובה, ליאון, שבורח אף הוא ומסתתר בכפר אצל דודתו הנראית ומתנהגת כמו גויה, וזאת מבלי שהספיק להיפרד מאהובתו רוזה. על החטא הקדמון הזה היא תתקשה לסלוח לו, והוא מנסה לכפר עליו בטיפול מסור בילדים שנפגעו במגפת הפוליו.

המלחמה קטעה את לימודי הרפואה של ליאון בבורדו שבצרפת, אבל לא את חלומו להיות רופא. עיניה ודמותה של אהובתו רוזה, חובבת הספרות הצרפתית שחיה במחזות של מולייר, ממשיכות ללוות אותו כצל בהרים שבהם הוא מסתתר. לימים הוא מצליח לפגוש אותה מחדש ברחובות דרום תל אביב, שבהם היא מתהלכת אבודה "כאילו הייתה יצור מעולמות אחרים" (עמ' 66).

שילומים בלא סליחה

הרומן מצליח להחיות שתי תרבויות שונות בתכלית, זו של יהודי פולין וזו של יהודי יוון, ולהפגיש ביניהן בשכונה בדרום תל אביב, המחדדת את הפערים ביניהן אך גם בונה גשרים של דו־קיום. אל חוף הסליחה של השכונה נפלטות דמויות של ניצולי שואה, שבחלקן הפכו שם לשבר כלי כמו רוזה. למעשה מדובר בשלוש עלילות שכל אחת עומדת בפני עצמה, אבל יודעות לבסוף להתחבר.

באותה עדינות שבה פערל פורמת את קשרי הפקעת, מצליחה לאה ברק לשזור את העלילה ולעצב את הווי השכונה הדרומית בימי הצנע של דב יוסף. הרומן מתאר את ימי קליטת העלייה ותחילת השילומים מגרמניה שיוצרת מחלוקת בתוך משפחות. טראומת השואה לא מרפה והיא חיה וקיימת ברחובות השכונה שבה ניצולים לא סולחים זה לזה. כמו במקרה של אמה של חיותה, הסוגרת חשבונות עם הקוזינה שלה, שניצלה בשואה בנסיבות מפוקפקות.

מיטב הרומן, הכתוב בסגנון מינורי מעודן, הוא הדיאלוג הפורה שהוא מקיים בין דפיו בין תרבות הלדינו לתרבות היידיש, וגם עם הספרות הצרפתית והעברית ועם המיתולוגיה היוונית, ויותר מכול עם פיוטים ותפילות מבית אבא. כל אלה מקנים לו עושר תרבותי. על הרומן משוך חוט של עצב אך גם חוט של חסד, והגם שלא כל קשריו נפרמים באותה מיומנות, הוא מעיד שברק ניחנה בכישרון כתיבה וסיפר שראוי בהחלט לתשומת לב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 באפריל 2015,ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: