המלחמה שלא נגמרה | אמרי סדן

סיפוריהם של המנהיגים, הגנרלים ובעיקר של האנשים הפשוטים ששילמו את המחיר נשזרים לתיאור המלחמה הגדולה בהיסטוריהשהשלכותיה נמשכות בפוליטיקה בת ימינו  

36200047798bמלחמת העולם השנייה

אנטוני ביוור

מאנגלית: עמנואל לוטם

ידיעות ספרים, 2014, 974 עמ'

מלחמת העולם השנייה עוד לא נגמרה – זה הרושם שעולה מקריאת ספרו החדש של אנטוני ביוור (מחברם של "סטלינגרד" ו"נפילת ברלין"). שבעים שנה לאחר כניעתן של יפן וגרמניה, מסרבים התככים, היריבויות והסכסוכים הפוליטיים שעמדו ברקע הניצחון הגדול של צרפת, בריטניה, ארה"ב, רוסיה וסין לגווע, ומאלצים אותנו לראות באירופה המודרנית והמפולגת המשך ישיר של המערכה האדירה ההיא. העובדה שסיפורה של מלחמת הטיטנים ממשיך להפרות את דמיונם של סופרים, יוצרי קולנוע וסדרות טלוויזיה מלמדת אף היא כי הפרק ההיסטורי שהחל עם עליית הנאצים לשלטון עוד לא הסתיים.

צ'רצ'יל היה פרנואיד ושלח את חייליו למות במשימות נידחות ומיותרות במזרח הרחוק. סטלין הקליט את עמיתיו האמריקנים והבריטים במהלך ועידת טהרן, שהתכנסה כדי לדון במהלך המלחמה, ורוזוולט מסר למעשה את פולין ואת שאר מדינות מזרח אירופה לידי ברית המועצות, משום שרצה להכריע את הנאצים בהקדם. ביוור לא חושֹך את שבטו גם מגנרלים ומפקדים בעלי שם, שהתגלו למעשה כברוני מלחמה עתירי אגו, ושדאגו, תוך שחייליהם נקטלים מול אש האויב, לפרסם את שמם בארץ המולדת כדי לטפח את הילת ה"גיבור" סביבם.

"מלחמת העולם השנייה" של ביוור הוא מנפץ מיתוסים יעיל במיוחד. לאורך מאות עמודים מפורט מהלך הקרבות בשפה ניטרלית, יבשה וטכנית, הנמנעת מרגשנות ופאתוס. מי שמצפה ליצירה מיתית בסגנון טולקינאי, שבה מתואר ניצחון האלפים הלבנים על האורקים המכוערים – יתאכזב. ביוור משנה את היררכיית החשיבות של האירועים העולמיים שהתרחשו בשנים 1939־1945 על ידי התמקדות בשלוש רמות: המנהיגים הגדולים – סטלין, היטלר, רוזוולט, צ'רצ'יל, דה גול וצ'יאנג קאי שאק; הגנרלים המפורסמים – רומל, מונטגומרי, ז'וקוב, פטון, מק'ארקתור; והאדם הקטן – החיילים, היהודים, הצוענים, האוכלוסייה האזרחית, ובעיקר – מיליוני הנשים שלטענתו של ביוור נאנסו במהלך המלחמה.

ב־1 במאי 2002 פרסם ביוור מאמר ב"גרדיאן" הבריטי שכותרתו: "הם אנסו כל אישה גרמנית מגיל 8 עד 80", ובו פורטו הזוועות שביצעו חיילי הצבא האדום בנשים גרמניות בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. מעשי אונס דומים, כותב ביוור, התבצעו בכמויות עצומות על ידי חיילי הצבא היפני הקיסרי, כלפי האוכלוסייה הסינית שנחשבה לנחותה על פי תורת הגזע היפנית. הרוסים הגיבו על הפרסום בזעם וכינו אותו "חילול השם", כשהם מתייחסים להשחרת דמותה של רוסיה כמשחררת הגדולה מידי הכיבוש הנאצי. לא מדובר רק בחיסול חשבונות היסטורי. הטענות לגבי מעשי האונס משמשות כיום ארגוני ימין קיצוני בגרמניה, הטוענים כי שני הצדדים ביצעו עוולות מוסריות במהלך הקרבות.

"אנחנו לא יכולים לשכוח את הגרמנים". שער ה"דר שפיגל" שעליו תמונתה של אנגלה מרקל יחד עם קצינים נאצים

"אנחנו לא יכולים לשכוח את הגרמנים". שער ה"דר שפיגל" שעליו תמונתה של אנגלה מרקל יחד עם קצינים נאצים

תיאבון גדול מדי

הדיון סביב אחריותן המוסרית של בעלות הברית לאותם מקרי אונס מסמל את השינוי הדרמטי שעוברת הקהילה האירופית ביחס לזיכרון מלחמת העולם השנייה. העובדה שמדינות המערב נאלצו להסכים להחליף דיקטטור אחד (היטלר) באחר (ברית המועצות) מיקמה את רוסיה כאופוזיציה נצחית לדמוקרטיות של נאט"ו. אם בזמן המלחמה הקרה שימש הענק האדום כנושא דגל הקומוניזם, הרי שכיום רוסיה מהווה מגדלור ללאומנים קיצוניים מרחבי היבשת. רק בחודש מארס האחרון התכנסו נציגי תריסר ארגוני ימין קיצוני מרחבי יבשת אירופה בסנט פטרבורג, והביעו תמיכה בנשיא פוטין בסוגיית חצי האי קרים. כחצי יובל לאחר קריסת ברית המועצות הקומוניסטית הפכה רוסיה לסמל בעבור הפטריוטיזם המיליטריסטי – אבסורד במונחים היסטוריים.

עיון בפרסומים בתקשורת העולמית בחודשים האחרונים מלמד שהמלחמה לא נגמרה גם בעבור כוחות אחרים באירופה. במסגרת ההידברות בין ממשלת השמאל החדשה של יוון לגרמניה בנוגע להיקפה של תוכנית הסיוע לכלכלתה המדשדשת של המדינה הבלקנית, טענו היוונים כי הדרישות כלפיהם אינן צודקות, לאור העובדה שגרמניה לא סיימה לפצותם על נזקי מלחמת העולם השנייה. ה"דר שפיגל" הגרמני פרסם לאחרונה כתבה שבה נטען כי הנאצים אילצו את הבנק המרכזי של יוון לספק להם הלוואות בהיקפים עצומים בזמן המלחמה – הלוואות שלא הוחזרו עד היום. "אנחנו לא יכולים לשכוח את הגרמנים", צוטט אזרח יווני בכתבה, שהתפרסמה בגיליון שעל שערו התנוססה תמונתה של אנגלה מרקל יחד עם קצינים נאצים.

אם תבוסתה של גרמניה הנאצית הייתה תולדה של אחווה בין העמים החופשיים, כפי שסבורים רבים, אירופה כנראה הייתה פחות מפולגת כיום. ביוור סבור שהניצחון על הרייך השלישי לא היה תוצאה של אסטרטגיית לחימה מבריקה ושיתוף פעולה אידיאולוגי בין בעלות הברית. את התפשטותן המהירה של גרמניה ויפן מייחס המחבר להכנות הממושכות שנעשו לקראת פרוץ המלחמה, למדיניות החוץ הפייסנית של יריבותיהן ולחינוך המיליטריסטי שהכשיר דור של חיילים צייתנים ומסורים (במקרים רבים כמות העריקות של חיילי בעלות הברית הייתה גבוהה מזו שבצד השני).

אלא שלתקופת הכיבושים המזהירה הייתה מגבלה מרכזית: גם גרמניה וגם יפן בלעו יותר מכפי יכולתן. בנוסף, שתי האימפריות האדירות, שחלשו ביחד על מרבית השטח של יבשת אירופה, צפון אפריקה ודרום מזרח אסיה, לא תכננו באופן מפורט את האופן שבו יושלט "הסדר החדש" שלהן על המדינות הכבושות. עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי דומה לפעימת לב חזקה מאוד, שהציפה את אירופה בנהרות של דם אך נאלצה להתכווץ בסופו של דבר לממדיה הטבעיים.

מיליוני סיפורים אישיים

דוגמה לדיסהרמוניה ששררה במחנה המנצחים ניתן לראות בגסיסתה האיטית של גרמניה, שהחלה כבר בסוף שנת 1942. אחת הסיבות לעיכוב בפתיחת החזית השנייה נגד גרמניה (חוץ מהחזית מול הסובייטים), לטענתו של ביוור, קשורה לחוסר האמון והחשדנות ששררו בעיקר בין סטלין לצ'רצ'יל. שניהם הכירו בעובדה שבתום המלחמה ייקבע סדר עולמי חדש. בעוד שצ'רצ'יל פנטז על כך שהאימפריה הבריטית תוסיף להיות מעצמה קולוניאליסטית, הבין סטלין שמאזן הכוחות פועל לטובתו. בפרפרזה על הדברים שכתב תומאס פרידמן, הפרשן הבכיר של ה"ניו יורק טיימס", לגבי שיחות הגרעין עם איראן – במשחק הפוקר הזה סטלין החזיק את כל הקלפים.

גם המצביאים הדגולים של המלחמה לא היו מופת של אחדות מוסרית וגאונות אסטרטגית. "אצולת המלחמה" טרחה היטב כדי לבסס את המיתוס, שעדיין קיים בישראל, ולפיו קיים קשר בין יכולת בשדה הקרב לכישורי הנהגה מדיניים. אולם ביוור טורח רבות כדי לקעקע את הרזומה של אותם "גיבורי התהילה". מרביתם, הוא טוען, עסקו בעיקר בהאדרת שמם, ולא היססו לשלוח לשם כך עשרות אלפים מחייליהם אל מותם. מונטגומרי, מפקד הארמיה השמינית, הנחשב לאדריכל הניצחון על גרמניה ואיטליה בחזית צפון אפריקה שהיווה מפנה חשוב במאבקן של בעלות הברית נגד גרמניה, מוצג בספר כאמן יחסי ציבור וכמפקד הססן ופחדן. הגנרל מק'ארתור, שהתמנה לאחר המלחמה למושלה הצבאי של יפן ושקל אף להתמודד על נשיאות ארה"ב, מתואר כמגולמן שדאג לצייר את דמותו כמשחרר איי הפיליפינים, שאותם כבש למרות התנגדותם הטקטית של עמיתיו בצבא.

היחידים שעמם עושה ביוור "חסד היסטורי" הם ה"חלשים" – עשרות מיליוני בני אדם שהיוו "נזק היקפי" של תעשיית המלחמה – תושבי כפרים שבתיהם נשרפו, אזרחים שנאלצו לנדוד אלפי קילומטרים בחיפוש אחרי בית חדש, נשים שנאנסו, ילדים שנהרגו בהפצצות והחייל הפשוט שבשטח. כל אלו מלווים את התיאור המפורט והדקדקני של המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית.

רובדי הספר, המלמדים על הקשר שבין החלטות שמתקבלות על ידי המנהיגים הגדולים לבין ההשלכות שלהן על האדם הבודד, מזכירים לקוראים שמלחמת העולם השנייה, הנתפסת כסמל למלחמה אידיאולוגית צודקת נגד הרוע האולטימטיבי, הייתה בסופו של דבר גם סתם מלחמה – שבה אנשים רבים נהרגים וסובלים שלא לצורך. גם השפה שנקט המחבר נמנעת מתיאורים אפיים של ניצחונות או הפסדים לשני הצדדים, אפילו במקרה של הקרב הגדול של המלחמה – הקרב על סטלינגרד.

הקורא הבקי בסבלם של היהודים בשואה עשוי ללמוד על מיעוטים נוספים, אתניים ומעמדיים, שסבלו קשות מאימת המלחמה. מי שמחפש לקחים אקטואליים יכול להפיק מהספר אזהרות לגבי האופן שבו מושג הניצחון על הרוע וכן להיזהר מללכת שבי אחרי ההנהגה הצבאית והפוליטית ולהטיל ספק בכנות האידיאולוגית שלה. גם מי שלא חפץ במסרים אלו, ומתעניין בעיקר בפן הצבאי של אותה תקופה, ימצא את סיפוקו ביצירת המופת של ביוור, שבה מתואר בפירוט רב ובעשרות סיפורים אנושיים מהלך הקרבות של המלחמה עצומת הממדים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באפריל 2015, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: