אינני יכולה להגיד שאני אוהבת אותו | רות ארזי

"באמרי קריאת שמע אני מתייצבת בפני ארובת העשן הבוערת באושבנצים". קטעי יומן של כאב וחלומות, ספקות ולידה, מן השנים הראשונות בארץ לאחר המלחמה. פרסום ראשון

מדי פעם מצאתי את עצמי שואלת איפה אמא. למה היא לא באה אלי בחלום ומייעצת לי מה לעשות. הייתי אומרת לה שאני כל כך אוהבת אותה.

ריבונו של עולם, לו יכולתי לפחות לראות את אמי כמו שהייתה ולא בצורה מעורפלת ובלתי ברורה. עת אעצום את עיניי תמונות יקיריי מיטשטשות בזיכרוני. עם הזמן הזיכרונות מיטשטשים, הדמויות הופכות להיות חסרות פנים.

*

ט' בחשוון תשי"א: חלום אחד זכור לי על אחותי הקטנה חנהל'ה. אם היא הייתה בחיים היום היא הייתה בת 22. בחלומי הגרמנים מחליטים שאני מיועדת לחיות. אני החלטתי בכל מחיר ולו גם במחיר החיים להציל את חייה. חבל שלא הייתה לי הזדמנות אז, כשהפרידו ביני לבינה, לעשות כן. תוך כדי ניסיון נואש להציל גם אותה התעוררתי. זה היה לילה נורא.

הייתי מוותרת על כל התמונות לו ניתנה לי תמונה אחת של קרוביי. רות במחנה ההכשרה 
בשוודיה, 1945 צילום: באדיבות המשפחה

הייתי מוותרת על כל התמונות לו ניתנה לי תמונה אחת של קרוביי. רות במחנה ההכשרה 
בשוודיה, 1945
צילום: באדיבות המשפחה

*

לעתים אני מבקשת מריבונו של עולם שייתן לי לראותן לפחות בחלום כדי שלא אשכח את הדמויות… יש לי תמונות משוודיה, מקפריסין, מבית הספר בארץ, אבל אין לי תמונות של יקיריי. הייתי מוותרת על כל התמונות לו ניתנה לי תמונה אחת של קרוביי. הלוואי שיכולתי להרגיש את אותן הרגשות עוד פעם, הלוואי שאראה לפחות בחלום את כל אלה היקרים לי, כשם שראיתי בשנים הראשונות שאחרי הפרֵדה.

*

נפרדתי מהוריי, מאחיי ואחיותיי בהיותי בת 15. הוריי היו עוד בריאים ושלמים. אמא הייתה עוד אפילו יפה מאוד; יפה ממני כעת, כשאני בת 23. אחיי ואחיותיי צעירים, בריאים ויפים. חנהל'ה אחותי הקטנה דמתה למלאך גם במראה וגם בנפשה והנה אינם… וכאילו שמעולם לא היו, לא זו בלבד שהם אינם אלא שאף תמונותיהם הולכות ומיטשטשות בזיכרוני אף־על־פי שזיכרונם לא ימוש מליבי לעולם. וכי ייאמן שבמקום לצפות להם הנני מצפה כבר רק לצנצנות אפרם שאולי יגיעו מבלזץ?!

נפגשתי היום עם אדם שהכירני כי היינו בני אותה עיר. עולות בי תהיות: האם ייתכן כי באמת נותרנו רק שנינו ממשפחתנו ורק עשרות ספורות מכל העיר? הנכון הוא שאין לי אב ואם, אחים ואחיות שכה אהבתים, ואנוכי חיה ושואפת לחיות כאילו מעולם לא קרה לי מאומה? איני מבינה את עצמי. איני יודעת כיצד להסביר לעצמי את הדבר.

*

כששואלים אותי איך הצלחנו לעבור את המלחמה, אני עונה שאני שואלת את עצמי אותה שאלה. נשארנו בחיים מבלי שגרמנו כל רע. אני לא צריכה להשפיל מבט. כשאני פוגשת אנשים שהיו איתנו במחנות אני שמחה שנשארנו בחיים מבלי לגרום כל רע. מכל משפחתנו בת 11 הנפשות נשארנו שתיים, פרידה ואנוכי. לא ייאמן איך דווקא אני, החולמנית, בעלת ההזיות והפנטזיות, נשארתי בעולם הזה, ופרידה הביישנית, אובדת העצות, השקטה והעדינה כל כך, נשארה בחיים. אין בי כעס על אלוהים, על מה שעולל למשפחתי ועל מה שעברתי. אולי ניצלתי בזכות הצדקה שנתתי?

איני יכולה להגיד שהנני אוהבת את ה‘ כי אני יותר מפחדת מפניו מאשר הנני אוהבת אותו. וכי יש לאל ידי לאהבו אחר כל מה שעוללני. ואם איני בוטחת בו אלא רק יראה מפניו, האין זאת יותר פחדנות מאשר אמונה? ובכל זאת אמונה היא. הלא אינני פחדנית מטבעי ולמה זה אפחד דווקא בפני מחשבה זו. עצם היראה מוכיחה לי שאני מאמינה בישותו אולם הספקות רבים הם.

כ"א באב תש"ט: איני יודעת כלל האם מותר לי להיות מורה בזרם הדתי. הן ישנו כאן בלי ספק מין פרדוקס. מורה שלא ברור לה האם הינה מאמינה או לאו נוטלת על עצמה את הנטל של הקניית חינוך דתי לילדי ישראל בארץ ישראל. זה אינו מן הדברים הקלים גם עבור בעל אמונה שלמה. מה טוב היה לו יכולתי להאמין ולא באמונה של יראה בלבד אלא באמונה של ביטחון ואהבה. אולם הדבר קשה לי. באמרי קריאת שמע אני מתייצבת בפני ארובת העשן הבוערת באושבנצים. ומתעוררת בקרבי השאלה למי את מתפללת, איפה היה הוא אז.

*

כ"ג באייר תשי"ג: לאחר הולדת אריה הבן הבכור: אני מרבה לחשוב על אמי ולבי מתמלא צער אין קץ על אשר לא זכתה… תשעה הריונות ותשע לידות עברו על אמי! א־ל אלוהים, כמה כאבים וכמה סבל. אני חושבת את אמי ואת שאר האמהות היהודיות מסוגה לגיבורות ואולי אפילו למעונות קדושות. אין לי כל ספק כי לו הייתה אמי עכשיו בחיים הייתי מעריצה אותה עוד יותר משעשיתי זאת בחייה. מאחר שילדתי ילד לא אוכל להציב לה מצבה בצורת שם אך אני מקווה כי פרידה או אני או אולי שתינו נזכה עוד לבת. לבננו נקרא כפי הנראה אריה על שם אחי הגדול אך בתעודה נרשום גם שמעון, שם סבי.

*

כ"ב בתמוז תשט"ו: רשמתי את הוריי, אחיי ואחיותיי ביד ושם. חשבתי בין השאר מה מוזר שדווקא אני נשארתי בחיים וממלאת את הטפסים. הן יכול היה להיות להיפך. מכל בני ביתי צר לי ביותר על אחותי טובת הלב ועדינת הנפש חנהל'ה שנספתה בעודנה ילדה צעירה וחמודה. וכמו כן רב כאבי על אחי שמחהל'ה שנולד בשבת פרשת פינחס ולו היה חי היה עתה בן 20 בערך.

*

במשפט אייכמן: כבר חודשים מאז שנחטף אייכמן. חשבתי שאין בו במשפט כדי להשפיע עליי שכן בבשרי חוויתי את אשר עוללו לנו הנאצים, ועתה בהגיע עת המשפט ברור לי עד מאוד כי טעיתי. לפני כשנתיים קראתי את הספר אקסודוס והזדעזעתי בקראי את התיאורים הנוגעים לשיטות שבהן המיתו הגרמנים את היהודים, ביניהם הוריי, אחי ואחיותיי, דודי ודודתי, שכנינו וידידינו… ניסיתי להשלות את עצמי וחשבתי אולי זה לא היה כה איום, אולי מתו בן רגע מבלי להספיק להרגיש בעינוי גסיסה. אך הנה באו עדי המשפט, עדי ראייה, והעידו על העינויים באנשים, נשים וילדים…

איני מרבה להקשיב ולקרוא את תיאורי העדים כי זה מתנקם מאוד בילדים ובאישי, אך גם איני מסוגלת שלא להקשיב… נדמה לי ששמעתי שבבלזץ' או חלמנו חיכו הגברים, הנשים והילדים כמעט שלוש שעות ערומים עד אשר ימיתם הגז מפני שמנוע הדיזל שהיה צריך להפיק את הגז המרעיל התקלקל. איך אוכל להאמין באלוהים אחרי ששמעתי זאת?! איך ייתכן כי אלוהים הכול יכול נותן ל"אנשים" להתעלל באופן כה אכזרי באנשים אחרים ובילדים?! אם נאמר אפילו, אולי הגדולים מתו בעוונותיהם, מה אשמתם של תינוקות וילדים רכים.

 אני מרגישה כי בעקבות המשפט נמוגו שרידי אמונתי השטחית. צר לי עתה לפעמים שאני גורמת לשאול כל מיני קשיים ומסבכת את חייו בשל אמונה מדומה. אני מנסה להסביר לעצמי איך זה היה בעצם שנשארתי "דתית" אחרי המלחמה ואני מגיעה לידי מסקנה: בראשית הרביתי להרהר הרהורי כפירה. ידעתי היטב שאלה שהלכו היו טובים וצדיקים ממני ומרבים אחרים שניצלו, אם כן היכן כאן הצדק וההשגחה האלוהית. אך מאידך ידעתי כי לו היו הוריי בחיים היו רוצים לראותני חיה באורח חיים דתי וגם הייתי רגילה מאוד לאורח חיים כזה. לפעמים אומרים לי כל מיני אנשים שאני מעוררת בהם יראת כבוד מפני שעודני דתית על אף הכול. לו ידעו את האמת.

—————–

ממחנות הריכוז אל המדינה

אמי, רות ארזי (בת אברהם וגיטל דינסטג), נולדה בסוכות 1925 בעיירה מיילץ שבפולין. אביה, אברהם, היה סוחר ואמה עקרת בית שילדה וגידלה במסירות תשעה ילדים וילדות עד לבוא השואה.

בשואה הייתה עם אחותה במספר מחנות ריכוז ואף באושוויץ. שאר המשפחה נספתה כולה. לאחר המלחמה הן הועברו לשוודיה והעפילו ארצה באונית המעפילים חיים ארלוזרוב שמפקדה היה לובה אליאב. ספינת המעפילים נתפסה, הן הוגלו לקפריסין והגיעו לארץ במארס 1948.

אמא, בשונה מניצולות שואה רבות, החליטה כי היא רוצה להקים בית שלא יחיה בצל השואה, ולכן ביקשה להינשא לבן זוג שלא עבר את השואה. באירוע תרבותי בבית ביאליק בתל אביב היא הכירה את אבי, שאול, שעלה לארץ כילד קטן ולמעשה היה צבר לכל דבר. בעקבות ההיכרות הזו וכדי להתחתן עם אמי קיבל אבי על עצמו לשמור מצוות ולקיים בית עם אורח חיים דתי.

אמא בחרה לעסוק בהוראה. היא למדה בסמינר והרחיבה את השכלתה לתואר ראשון בספרות עברית ובאנגלית, ואף סיימה תואר שני בבר אילן בהצטיינות בשנת 1982. היא עבדה כמורה מחנכת וכמורה לאנגלית בבית הספר היסודי הרא"ה ברמת גן במשך שנים רבות עד צאתה לגמלאות. היא העמידה דורות של תלמידים, וחלקם נשארו איתה בקשר עשרות שנים לאחר סיום לימודיהם בבית הספר.

בזיכרונות הילדות שלי חקוקה תמונה של אמא היושבת וכותבת בספר "זיכרונות" קטן עם כריכה כחולה קשיחה. הבנתי שהיא כותבת יומן וסברתי אז שהיא החלה את כתיבת היומן לאחר הולדתי .

במשך השנים אמי כתבה יומן של מאות עמודים. כתיבת היומן החלה באפריל 1948: "זה כבר תשעה עשר ימים שהנני בארץ. הגעתי ל'חוף מבטחים'…". כרך א' של היומן הסתיים בינואר 1953 וכך כתבה אמי בסיומו: "מתוך תקווה ותפילה לשלום בעולם, לשלום למדינת ישראל ולשלום ביתי. אני מקווה כי כאשר אריה יגדל ויעניין אותו לדפדף לפעמים בדפים הללו ילמד מהם מה עבר על אמו במשך שנותיה הראשונות בישראל".

מסתבר שהדחף לכתוב נמשך ואז כתבה אמי את כרך ב', המסתיים בערב פסח 1963 כשאמא מתארת כיצד פעלה לכך שניצולי עירה מיילץ יגישו עצומה לממשלת ישראל ובה קריאה שלא לקיים יחסים דיפלומטיים עם גרמניה.

יש ביומן תיאור מיוחד, מקורי ולמיטב ידיעתי אף נדיר של המדינה בחמש עשרה שנותיה הראשונות דרך עיניה של אמי. יהיו קטעי היומן שמצאנו אחר פטירתה, הרואים כאן אור לראשונה, במלאת שנה לפטירתה, זיכרון לה ונחמה לנו.

אריה ארזי

אריה ארזי הוא סמנכ"ל לענייני סטודנטים באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באפריל 2015, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: