מהפכה שמרנית | עידו חברוני

דתיות ריטואלית וצייתנות פרטנית הביאו לקפיאה, עד כדי הכחשת החזון המקראי של גאולה טבעית. יואב שורק קורא לשחרור השיח ההלכתי דווקא מתוך חיבורו לבית המדרש של חז"ל

הברית הישראלית

על האפשרות והכרח לכונן יהדות ישראלית כחוליה עכשווית של המסורת והברית

יואב שורק

ביתיצירה עברית וידיעות ספרים, 2015, 287 עמ'

האבירים ניצבים בשורה ארוכה והמלך סוקר אותם. כל אחד בתורו מרים את קדמת הקסדה, מגלה את פניו ומכריז על שמו ודרגתו. האביר האחרון בשורה ניצב זקוף למופת, שריונו מבהיק, אך הוא מסרב לחשוף את פניו. מדוע, תוהה המלך על החוצפה, והאביר עונה: ״מכיוון שאינני קיים״. כך נפתח סיפורו של איטאלו קלווינו העוסק בעלילות האביר שיש לו שריון וכוח רצון, אך אין לו גוף. יש שריון, אז יש מסגרת; אין גוף, אז יש רק כללים. בעוד עמיתיו בעלי הבשר עוקפים לעתים את החוקים, טועים ונכשלים, האביר הזה הוא מופת של שמירה על הכללים. הוא בקי בחוקי המלחמה כמו גם בחוקי אספקת המזון. הוא יודע באיזה מזלג להשתמש עבור המנה הראשונה ובאיזה סכין לחתוך את המנה העיקרית. אלא שהוא אינו יכול לאכול. וגם לא לטעות או להשתנות. ובעת מצוקה יתפרק השריון ותוכנו הקלוש יתנדף.

נזכרתי באביר המופלא הזה כשקראתי את ספרו של יואב שורק, "הברית הישראלית". גיבורת הספר היא המסורת היהודית בדגש על המערכת ההלכתית, שלעתים נדמית עליי כאותו אביר. שנות גלות ארוכות הפכו מרחב חיים שוקק למערכת מאורגנת להפליא ובעלת דינמיות פנימית, אך שרויה בקיפאון. המערכת ההלכתית, החובקת את כל היבטי החיים היהודיים, התעצבה בתקופת הגלות הארוכה ורבים חשים כיום שהיא מתקשה להשתנות לנוכח המהפך שעבר העולם היהודי עם השיבה לארץ ישראל ולחיי לאום עצמאי. שורק סוקר בספר את ראשית הברית ואת מטרותיה המקוריות, את השינויים שחלו בה בצדק בשל תקופת הגלות, ומתווה כיוון לשינוי הנדרש כיום.

חיי העולם הזה

 הספר הוא גיבוש בהיר של רעיונות שאותם מביע שורק כבר כמה שנים. כדרכו של שורק, הספר כתוב בבהירות נהדרת, בתנופה שנותנת תחושה של קריאת מאמר ולא של ספר רחב יריעה, ובהיקף ידיעה אנציקלופדי שגורם לך לחולשת הדעת. ביד אמן הוא טווה את סיפור הברית הישראלית – מקריאת האל לאברם, שכולה דרישות והבטחות ארציות אוניברסליות, דרך מערך הצווים והברכות המקראי הממוקד בחיי העולם הזה – חיי אדם ולאום נורמליים, ״חולִיים״, הנקראים להתנהלות מוסרית של חברת מופת, ועד למפעל יצירת התלמוד שבמרכזו עומדת הכרעת האדם האוטונומי. לכל אורך הדרך הוא משלב רעיונות של הוגים רבים, אך מותיר את הדיון המפורט בהם להערות השוליים. כך הוא מאפשר לקורא לרוץ בחומר ולעקוב בקלות אחר הטיעון שלו ויחד עם זאת חושף בפני המתעניין את מקורות ההשראה הרבים שעמם הוא נמצא בדיאלוג.

לאחר סקירת ההתחלות מראה שורק כיצד שקעה רוח זו ביהדות ובמקומה קמה תנועה שמכוונת לצייתנות פרטנית, לדתיות ריטואלית, לקפיאה וחשש משינוי, עד כדי הכחשת החזון המקראי של גאולה בדרך הטבע. התפתחות זו מובנת לחלוטין לאור אתגר שמירת היהדות בתקופת הגלות הארוכה, אך חשיפתה הכרחית לקידום ההבנה שעם תום הגלות יש לערער על תקפותה של היהדות שהתעצבה בה.

מלבד הסקירה הרחבה ומאירת העיניים יש בספר גם רגעים קטנים רבים של הסברים ופרשנויות השופכים אור חדש על טקסטים ומנהגים שגורים. כך, למשל, ההבנה הפשוטה שגיבורי המקרא אינם מופת של אנשים דתיים, שומרי חוק וצייתנים, אלא דווקא דמויות שמדגישות עצמאות ויצירתיות אנושית. או, בכיוון אחר, הקריאה של שורק בספרות ההלכה, כמו פרשנותו המבריקה למילות הפתיחה של השולחן ערוך, ספר היסוד של היהדות ההלכתית, שבוחר להציג את האדם כבעל כוחות חייתיים מתפרצים דווקא (״יתגבר כארי״) ולא כעלה נידף וצייתן. ומכיוון נוסף: שורק מראה כיצד הטלית הקטן, הבגד שרוב הגברים שומרי המצוות נוהגים ללבוש מתחת לבגדיהם הרגילים, חותר נגד מקורותיו המקראיים. בעוד הצו המקראי דורש להטיל ציצית בקצותיו של בגד – מלבוש נורמלי שכל אדם לובש אותו בין אם הוא יהודי ובין אם לאו – יצרה המסורת בגד שאינו בגד כלל, שהרי איש לא יעלה בדעתו ללבוש אותו לנוי או לשמירת חום הגוף, ולפיכך אינו עומד בקריטריון הבסיסי של חובת הציצית.

דיאלוג עם המציאות

קריאה כזו אינה קלה למי שאמון על שמירת המצוות, אך השיבה אל הנחות היסוד של חז״ל, מעצבי המסורת הרבנית, מבהירה שהם ראו את תפקידם כפעולה מלאכותית של הקפאת המסורת רק כדי שתהיה מוכנה להפשרה כשיגיע הזמן. עם חלוף הזמן נשכחו הנחות יסוד אלו והמסורת המאובנת הפכה ללכתחילה. וכך, גם מי שמבקש כיום ליצור מפגש מחודש בין המסורת ההלכתית למציאות המשתנה – כמו חלק מרבני הציונות הדתית – יעדיף לעשות זאת בדגש על השימור ולא בדגש על השינוי. במובן הזה, שורק מציע קריאה מהפכנית ושמרנית כאחת. מהפכנית – מכיוון שהוא מבקש לשחרר את השיח ההלכתי מתוך המערכת הפנימית שבתוכה הוא פעיל כבר מאות שנים; שמרנית – מכיוון שהוא מבקש לצרף את המהלך שלו כחוליה בשלשלת המתחילה בהתגלות המקראית וממשיכה בספרות חז"ל.

בתום הסקירה ההיסטורית קורא שורק להקמתו של בית מדרש שיבוסס על דגם בית האולפנא התנאי והאמוראי. בית המדרש הזה יישען על ערכי היסוד הנשכחים של הברית הישראלית – אמונה באדם ובאחריותו כלפי הא־ל והעולם, ועל התורה ככלי ליצירת חברת מופת. מן הבסיס הזה הוא יצא – כמו חז״ל בשעתם – לדיאלוג אמיץ עם המציאות, מתוך מוכנות לפרשנות יצירתית ונועזת של המורשת הטקסטואלית. בבית המדרש הזה, שיסכים לוותר על חלקים מהשריון ההלכתי שהתפתח בגלות, יהיה מקום לנשים ולגברים, לשומרי מצוות ולכאלו שאינם שומרים אותן.

למרות החדשנות, שורק אינו מבקש לפרק את השריון. השריון הוא כלי הכרחי במלחמת האבירים ואיש אינו חושב לצאת לשדה הקרב בלעדיו. המבוקש שלו הוא כפול: להסיט את הדגש מהשריון לאדם שבתוכו ולהתאים את השריון לתנאי המערכה שהשתנו באופן קיצוני. בעוד שבגלות המשימה העיקרית הייתה שימור והתכנסות, התחייה הלאומית פותחת מחדש את האפשרות להגשים את הברית המקראית שהאדם במרכזה ומרחב הפעילות שלו הוא העולם כולו.

כפפה לרבנים ולמחנכים

ניתן להתווכח עם הספר בעניינים רבים ואתמקד כאן בזה המטריד אותי ביותר: עודף הריאליות והרציונליות שלו. ואולי בשל כך בחרתי לפתוח את הרשימה הזו בסיפור פנטסטי. אם שורק מבקש להציב את המודל החז״לי כדגם להתחדשות שהוא מבקש, אל לו לעסוק רק בהלכה. למעלה ממחציתה של ספרות חז״ל היא אגדה ולא הלכה. בעולמם של חכמים לא עבר קו ברור המפריד בין עמדתה הלוגית של ההלכה לדרכה היצירתית של האגדה. בכך המשיכו החכמים את המקרא, שלא רק עסק בכינונה של חברת מופת אנושית אלא הקדיש מקום נרחב לתשוקות הדתיות – בחלקים המיתיים המוטמעים בו ובעיסוק הנרחב במקדש ובפולחנו. תחיית העוז הרבני פירושה גם הנכחת האגדה בבית המדרש היוצר, חיפוש אחר דרכי שיח שמצליחות להפגיש את הריאלי עם הפנטסטי, את ההיגיון עם התשוקות הלא־מודעות.

הספר הזה, הקורא ליצירת מרחב חדש של מפגש בין הישראלי ליהודי, הוא אמנם פרי הגות עצמאית, אך הוא מהדהד תופעה עכשווית חשובה. בעוד שבשנות ראשית המדינה הייתה הבחנה דיכוטומית בין אדוקים לחופשיים, ברור למי שנמצא כיום במגע עם הצעירים שהמצב השתנה. בעקבות צמיחת המכינות הקדם צבאיות ובתי המדרש המגוונים מתחילה להתבסס קבוצת ביניים של בעלי הכיפות השקופות. בצד אחד של הקבוצה הזו נמצאים אלו שגדלו כדתיים ועדיין מחוברים לתורה, כל אחד בדרכו שלו, אך מבקשים שלא להתבדל סוציולוגית מאחיהם שיחד איתם נשאו את האלונקה בצבא ויחד איתם חרדים לעתידה ולזהותה של המדינה.

מן העבר השני מגיעים כאלו שגדלו כחילונים אך למדו להוקיר את המורשת שלהם – בדרך כלל בזכות המכינה שהלכו אליה, כפי ששח לי פעם אחד מראשי המכינות החילוניות: ״המטרה שלי היא להפוך את החילונים לדתל״שים״. אלו ואלו מבקשים למצוא את מקומם ברצף הברית. אני מאמין שהקבוצה הזו תלך ותגדל ולא לאורך זמן ניתן יהיה לפטור את חבריה כ"דתיים־לייט", צעירים חלושי אופי שמחפשים הקלות, או, מהצד השני, כנערות ונערים הוזים שמבקשים חמימות פולקלורית בחיק המסורת.

שורק משליך כאן כפפה לעברם של רבנים ומחנכות ולעבר כל מי שמרגיש בתנועה הזו. אם ירצו, יצמיחו מכאן את מאמר הדור העדכני. מי שמאמינים שהתחדשות יהודית היא בלתי נמנעת לאור השיבה לארץ, ימצאו בספר קריאת כיוון מאתגרת שניתן וראוי להתווכח איתה, אך אסור להתעלם ממנה.

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922, יהדות, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. שומע ומוסיף

    בס"ד כ"ה בניסן ע"ה

    הברית הישראלית מתבטאת דוקא במילים: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע'. על אהרן נאמר: 'ויעש כן אהרן' (במדבר ה,ג), ודרשו חז"ל: 'מלמד שלא שינה'.

    צד ההתחדשות מתבטא בהפנמה, העמקה והרחבה של התורה, וביישומה בכל אורחות חיינו:

    (א)
    ביישום רצון ה' בכל ארחות החיים, בחיי מעשה ישרים ומתוקנים, שגם חיי החולין יהיו 'על טהרת הקודש', מכוונים לעשיית הטוב והישר ומונחים על פי התורה, ובפרט בארץ ישראל, שבה גם ענייני החולין הם קודש (והקודש הוא קודש קדשים), כפי שביאר הרב חגי לונדין בראיון עימו 'יישום מבוקר', באתר זה.

    כאן בארצנו ניתנה לנו ההזדמנות לחיות חיי תורה גם במישור הלאומי, ולפיכך מוטל עלינו האתגר להשפיע על חיי המדינה ומערכותיה שיתנהלו על פי התורה, כפי שביאר הגאון רבי יעקב אריאל, במאמרו 'מצוות התלויות במדינה', באתר זה.

    (ב)
    בעשיית לפנים משורת הדין, הרחבת המצווה לכל מה שיש בו 'נחת רוח ליוצרנו', וכפי שביאר הרמח"ל ב'מסילת ישרים' פרק יח' את עניינה של החסידות. וכפי הדוגמא שהביא שורק מה'טלית קטן', שאף שברגילות החיים אין לובשים בגד של ארבע כנפות, חיבבו ישראל את המצווה והנהיגו בכל תפוצותיהם לעשות בגד מיוחד שיהיו בו ארבע כנפות לבל תשתכח המצווה.

    (ג)
    בעבודת ה' לא רק באיברים, אלא בהפנמתה בלב, שגם עולם החווייה והרגש יהיה מכוון ליוצרנו, ונתמלא אהבה לבורא ולברואיו. כאן יש מקום לכל אחד ואחד להתגדר ולחפש את הדרך המיוחדת לו שתביאהו לרגשי קודש, לאהבת ה' ולאהבת הבריות.

    ויהי רצון שנזכה להיות בבחינת 'שומע ומוסיף', לבנות את חיינו על היסודות המוצקים שהניחו לנו אבותינו, נביאים וחכמים, ישרים וחסידים, שבכל דור ודור, ועל גביהם ולאורם, נוסיף את ה'נופך משלנו' לשלשלת הדורות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בס"ד כ"ו בניסן ע"ה

      לגבי טענת הכותב שההלכה התעצבה בתנאי גלות, ולפיכך יש לשנותה עם השיבה לארץ. נאמנת עלינו עדותם של חז"ל, שיסודות התורה שבעל פה נמסרו מדור לדור, ממשה ליהושע (שיום פטירתו היום), מיהושע לזקנים, מהזקנים לנביאים, מהנביאים לאנשי כנסת הגדולה, ומהם לתנאים. שאת משנתם פירשו האמוראים בתלמודים ובמדרשים, ועל יסוד דבריהם בנו את בניינם הגאונים, הראשונים והאחרונים.

      ספרות התורה שבעל פה נכתבה אמנם תחת עול הגלות, אך כולה רוויה בציפיה לגאולה בימיהם. המשנה מיוסדת על משנתם של רבי עקיבא ותלמידיו, שהיו נושאי דגל המרד נגד הרומאים. סדר שלם מוקדש למצוות התלויות בארץ. שני סדרים שלמים, וכמה מסכתות בשאר הסדרים, מוקדשים להלכות התלויות במקדש ובמלכות. אף התלמודים עסקו בענייני זרעים קדשים וטהרות ובהלכות סנהדרין ומלכים ומלחמותיהם, ועל יסודם כתב הרמב"ם את משנה התורה, המציג תכנית ברורה לתחיית האומה בארצה, כולל בניין המקדש והקמת מלכות בית דוד.

      אף פעלו ההלכתי של רבי יוסף קארו, ה'בית יוסף' וה'שולחן ערוך', נערך מתוך צפיה לגאולה, ובהמשך למגמה לחדש את הסנהדרין. אף שלא הצליחו להביא להסכמה של כל חכמי ישראל ולקיבוצם במסגרת אחת – יצר ה'בית יוסף' מעין 'סנהדרין', בכנסו את שיטות הראשונים בשאיפה להכריע על פי הרוב.

      עיסוקם המקיף של חז"ל וחכמי הדורות גם בעניינים שהיו בזמנם 'הלכתא למשיחא', הוא שאיפשר לחכמי הדורות האחרונים להתמודד עם כל השאלות הנוגעות לשיבת ציון ולהקמת המדינה. יהודים דתיים המשתלבים בכל מערכות החיים במדינה, מדיניות וכלכלה, מדע ורפואה, בטחון ותקשורת – מביאים לשולחנם של פוסקי הדור שאלות חדשות, והפוסקים, מכל החוגים, ציונים כחרדים, דנים בהם וסוללים נתיבות ליישום ההלכה בכל מערכות החיים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'סיני עדיף' - כוח ההכרעה שבענווה

      בס"ד כ"ז בניסן ע"ה

      חד-ממדיים הם הדברים שמביא הכותב בשם שורק שהמקרא עוסק רק בחיי העולם הזה ורק בשאיפה ליצור חברה מוסרית. ודאי שבמקרא ניתן מקום מרכזי לעניינים שבין אדם לחבירו, אך גם לעניינים ה'רליגיוזיים', לשאיפה לחיי קדושה, לקרבת אלקים ולאהבתו, ניתן מקום מרכזי. ואין הדברים עומדים בסתירה. האוהב את הבורא – אוהב גם את ברואיו, ככתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה".

      אף האמירה שהתלמוד מיוסד על הכרעתו האוטונומית של האדם, לוקה בחד-ממדיות. אמת היא ששכלו של האדם הוא כלי מרכזי בבירור הרצון האלקי, אך מאידך מצווה האדם להקשיב לדבר ה' 'עשה רצונך כרצונו… בטל רצונך מפני רצונו', החכמים התבססו על התורה הכתובה והמסורה, והיא יישרה את חשיבתם והכשירתם להעמיק ולחדש חידושים אמיתיים.

      אף שיש מיגוון רב של דיעות בין חז"ל, הרי שכולם עמדו על יסוד 'הגרעין הקשה' של המסורת שעברה מדור לדור, וכולם דחו בתוקף את דיעות הצדוקים ודומיהם שלא קיבלו את המסורת הפרשנית. לא נמצא אצל חז"ל מי שיסבור ש'ממחרת השבת' אינו מחרת יו"ט ראשון של פסח, או ש'עין תחת עין' הוא כפשוטו. לכולי עלמא תפילין צריכות להיות שחורות, מרובעות, עשויות מעור, ובהן ארבע הפרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך', 'שמע' ו'והיה אם שמוע', ומקום הנחתן בגובה הראש ועל קיבורת היד. על הבסיס המשותף, יכולות לצמוח מחלוקות בפרטים.

      את ה'אוטונומיה' של האדם מגבילה גם השאיפה שלא תהיה תורת כל אחד בידו, אלא שתהיה הכרעה של רוב החכמים כדברי התורה: 'אחרי רבים להטות'. בזמן שהיה בית דין בלשכת הגזית, היתה ההכרעה מיידית. כשרב הפיזור, כבר לא הגיעו להכרעה מיידית. אולם תהליכי ה'חתימה' שבאו בסופה של כל תקופה הביאו להכרעה בחלק ניכר מהנושאים בהם נחלקו. כך חתמה המשנה את תקופת התנאים; התלמוד את תקופת האמוראים; ה'שולחן ערוך' את תקופות הגאונים והראשונים'. ובעז"ה גם 'תקופת האחרונים' תגיע לחתימה בידי גאונים שימשיכו את מפעלם של רבי יהודה הנשיא, רב אשי, הרמב"ם, רבי יוסף קארו והרמ"א.

      הנסיון ההיסטורי מלמד שכוח ה'חתימה' לא ניתן ל'עוקר ההרים' שבכוחו הוירטואוזי מכריע מסברתו ודוחק לצד את שאר הדיעות. ההכרעה שיש לה פוטנציאל להתקבל על דעת רוב האומה, היא דוקא הכרעתו של ה'סיני', המכנס בענווה את כל השיטות של הדורות שקדמוהו, ומשום כך משקפת הכרעתו את 'הדרך המוסכמת לרוב הפוסקים' (כהגדרתו של הראש"ל רבי יצחק נסים, שו"ת יין הטוב, ח"ב, יו"ד סי' יא).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ספר יסוד, לענ"ד, המתווה דרך להתמודדות הלכתית ורעיונית בשאלות הגדולות של ההתמודדות עם המודרנה וערכיה, מעמד האישה, וקיום חיי מדינה מודרנית לאור התורה – הוא ספרו של הגאון רבי יעקב אריאל, 'ההלכה – מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה בימינו' (בהוצאת 'מכון התורה והארץ', סקירה עליו במאמרו של הרב אברהם וסרמן, 'יורה יורה', באתר זה). שם ימצא המעיין מענה הלכתי ורעיוני לכל השאלות הגדולות המנסרות בעולמנו, מענה המבוסס על מרחבי ומכמני ספרות חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, ולאורו נמצא את 'דרך המלך' לפתרון בעיות הדור.
      ..

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: