חטא העצמיות | יערה ענבר

נדב ואביהוא חטאו משום שנתנו ביטוי לרצונם האישי במקום שבו נדרשת כניעה לחוק העליון. בעקבות סוד הכותונות בין המשכן וגן העדן

כניסתם של הכהנים לתפקידם, ביום השמיני להקדשתם, הינה כניסה בלתי נשכחת. אין הדרגתיות, אין מתינוּת של התחלה. כבר ברגע הראשון לשירותם בַּקודש נדרשים אהרן ובניו לבצע את מלאכת ההקרבה לפרטיה, לנוכח כל העם, ולבצע את ה"אתערותא דלתתא" – אש הקרבן המודלקת על גבי המזבח עצמו – שתמשוך מיידית את ה"אתערותא דלעילא" – האש אשר תרד ממרומים ותאכל את הקרבן.

זוהי ראייה ממשית של כבוד האלוהים, חיזיון מופלא שבו צפה העם כולו:

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם

(ויקרא ט, כג־כד).

אף על פי כן, בתורה כמעט לא מדובר על אותה התגלות, הנבלעת בצל מעמד הר סיני. אולי בשל ההתרחשות אשר באה מיד אחריה: חטא נדב ואביהוא. על חטא זה דובר רבות מאוד, ובכל זאת אנסה לקראו שוב בקריאה חדשה, יחפה.

סוד הלבוש

נראה כי דווקא בשל העוצמה האדירה של מה שחווה כרגע כל העם – התמלאו נדב ואביהוא בערגה בלתי נשלטת, לאחוז בפלא שוב. לא גבוה על ההר נראה הפעם הברק האלוהי, אלא כאן על הארץ, בסמוך סמוך, כמענה ישיר למעשה ההקרבה, הקִרבה. איך אפשר להמתין בסבלנות עד להתחברות הבאה? איך אפשר לא לזעוק תודה לשמים ולהראות באופן הפשוט ביותר שכמהים לעוד?! כאהוב אשר טעם לראשונה טעם שפתיה של אהובתו ומיד מתאווה לטעימה שנייה, לא להתרחק מן האיחוד, לא להיבדל שוב.

נדב ואביהוא מיהרו לחדש את פעולת ההקרבה בלהט הרגע, מבלי להמתין לפקודה אלוהית ומבלי להיצמד לכללים שלמדו: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (י, א). למרבה התדהמה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (שם, ב).

המשכן כולו קפא, נדמה כי אף אחד לא ציפה לכך. משה, אשר קרא את נוראותה של דממת אהרן אחיו, ידע כי עליו להניח לו בכאבו, וקרא למישאל ולאלצפן – כהנים מדרגת קרבה משנית – שיתמודדו פיסית עם קרוביהם שנספו. "וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה" (שם, ה).

דווקא בתיאור זה, השולי לכאורה, מוצאת אני את סוד ההתרחשות: את נדב ואביהוא נשאו בכתנותיהם, והנה מהדהדות באוזניי כתנותיהם של אדם וחוה, אותן כותנות עור שנתפרו להם אי אז, לאחר אכילתם מעץ הדעת והתעוררותם המבוהלת אל עירומם:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת

(בראשית ג, ו־ז).

הלבוש הראשון שהכינו לעצמם אדם וחוה היה מעלי תאנה, אך לאחר השיחה עם הא־ל עצמו והטחתו את דבר העונש באוזניהם, הוא רואה לנכון להמשיך את מהלכם, ומסייע להם בקיבוע הלבוש: "וַיַּעַשׂ ה' אֱ־לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (שם, כא). אלוהים אימץ את עובדת האל־חזור של מערכת היחסים בינו לבין האנושות, ומתוך רגע המרחק הראשון בינו לבין ברואיו, לאחר שסרו ממצוותו לראשונה, נתן מקום לחציצה – זו הכותונת.

נטרול של האני

כשמתבוננים היטב במקור ובמניע להיווצרות הכותונת – רואים כי היה זה הרגע שבו השתלט החשק העצמי על חוה ואדם, התאווה לפרי עץ הדעת, או התאווה להפוך לבני דעה אישית, נבדלת מן ההרמוניה הסימביוטית שאליה נולדו. לא עוד חוקים תבניתיים בלבד, אשר הוצנחו עליהם מלמעלה, אלא גם בחירה אינדיבידואלית.

גם כאן, בפרשתנו, גורר הלהט האישי את נדב ואביהוא למעשיהם. הם הרגישו דחף פנימי חזק כל כך, אשר השכיח את החובה להיצמד אל החוק העליון הקבוע. החשק לבטא את תחושת הקרבה שלהם באותו רגע סחף אותם, מבלי משים, אל האש הזרה.

בכהונה נדרש נטרול של האני. על הכהן, מרגע הקדשתו, להיפרד מן הממד הפרטי ולהתמזג עם מהות כללית מיתית של עובד ה'. אין עוד מקום לאינסטינקט, לדחף, לתשוקה, לכל ביטוי אישי.

אדם וחוה החלו את חייהם בנקודת האחדות עם העליון, במקום שבו ההתנהלות מוכרחה להיות הרמונית לחלוטין. ברגע שנתנו חירות לבחירה עצמית נבדלת – הוגלו מגן העדן לאזור שבו יוכלו לנהוג על פי שיקוליהם הם, ולבטא את אותם דחפים שאליהם שאפו ושלהם אין מקום בשעריו.

הכהנים, עם הכתרתם, עושים למעשה את הדרך ההפוכה. הם נכנסים מחדש מעולמם המוּכּר, שבו הם מתפקדים כאישיויות נבדלות, לאזור מקודש שבו עליהם לנטרל את עצמיותם.

נדב ואביהוא נשארו הם, “וַיִּקְחוּ… אִישׁ מַחְתָּתוֹ“ – כל אחד את שלו, מתוך שלו, בהווייתו האישית, על כן הונצחו בכותונת. הם לא הצליחו להתפשט, לחבור למופשט, המחיצה נותרה סביבם, “וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה‘“.

שוב מוגלים לבושי כותונת, ואם אדם וחוה הוגלו מלמעלה למטה, הרי שנדב ואביהוא מוגלים מלמטה למעלה, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ.

יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשותעיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ומלמדת תלמוד במסגרות שונות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: