הרימון המתוק מחמיץ | בכל סרלואי

גם בספר שיריו המפויס יותר, השזור זיכרונות ילדות, לא נמלטים העולמות שמהם בא יוסף עוזר מביקורת דוקרת. מהנהר הערבי הגדול ועד בית הכנסת

נשיקות מכחול

יוסף עוזר

רישומים והדפסים: דליה כתב אריאלי

הוצאת חוט הכסף, משיב הרוח, 120 עמ'

יוסף עוזר הוא משורר מעניין שזכה רק בשנים האחרונות להכרה הספרותית שלה הוא ראוי. הממסד הספרותי לא ידע כיצד "לאכול" אותו, מכיוון שהוא לא חי מתחת לאף אחת מאותן כותרות שעושות את ביקורת הספרות לנוחה כל כך: הוא מזרחי (בן להורים שעלו מעיראק) שגדל בקיבוץ, הכותב "מזרחית" הרבה לפני שחבורת "ערס פואטיקה" טרפה את הקלפים הלבנים של השירה העברית, יליד שנות החמישים שאינו שותף למהלך פואטי או פוליטי של אף חבורה ספרותית שהתקיימה בזמן שהוא גיבש את קולו, ויותר מכול – כחרדי חוזר בתשובה הוא כותב לחברה שלא תקרא את שיריו ולא תדע להעריך אותם.

יוסף עוזר הוא שבר טקטוני של איש אחד, שהמהלך הפואטי שלו מייצג תנועת לוחות שקשה להעריך אותה במבט מקרוב. כפי שאפשר להבין מהפרסים שקיבל בשנה האחרונה, המעידים על ההכרה שלה הוא זוכה כעת: פרס ראש הממשלה ליצירה ופרס דוליצקי של האוניברסיטה העברית, ומהעובדה שהספר שלפנינו יצא לאחר עשרים שנה של כתיבה אינטנסיבית והימנעות מוחלטת מפרסום ספרים. וכך מתגלה לנו רק קצה הקרחון של פיגורה מרתקת וחריגה בנוף השירה הישראלי.

סלעי יסוד ביוגרפיים

הספרות העברית של ראשית המאה הקודמת הציגה את דמותו של "התלוש" – דמותו של צעיר יהודי הקרוע בין מחויבותו הרגשית לעולם היהודי שממנו בא ובין העולם המשכילי החילוני המושך אותו בשפע האינטלקטואלי והתרבותי שלו. התלוש מייצג את הקרע שאינו ניתן לאיחוי בין תרבויות החיות בתפיסה שאינן יכולות לגור בכפיפה אחת. הקונפליקט הזה כמעט לא יהיה מובן לקורא בן ימינו. בעולם המכיל עימותים רוחניים כמעט עד לביטול שלהם, נראה שלעתים מתנוונים מעט שרירי השירה, שאינם נדרשים לשאת משא טיטאני על כתפיהם. אבל ספרות טובה נוצרת מתוך תפר וקרע, כשהעימות בין הכוחות המנוגדים שבתוכה מייצר פיצוץ אטומי. כך נוצרה הספרות העברית בראשיתה, אל מול עולם בית המדרש וההשכלה ואל מול עולם התרבות האירופית. כך עברה תהליך מרתק ומסעיר של חילון, שבו בחר התלוש לנטוע עצמו על אדמה חדשה. 
בנוף הזה של התרבות העברית המודרנית חריגה מאוד שירתו של יוסף עוזר. שירתו מייצגת במובנים רבים את הקונפליקטים של התלוש המשכילי – אדם שאהבתו לשתי תרבויות גדולות אינה גורעת מהביקורת הנוקבת שלו על שתיהן, ושמשלם מחיר כבד על כל בחירה שהוא עושה בימי חייו. וזה מה שעושה אותה למעניינת וחשובה כל כך: כמשורר תלוש, הגולה בכל מקום שבו הוא בוחר לשבת, המילים הן עבורו התגובה הראשונית ביותר למציאות, ותעודת הזהות היחידה.

את "נשיקות מכחול" כתב עוזר בעקבות מפגש עם רישומים וציורים של האמנית דליה כתב אריאלי. עבודות האמנות שלה שצוירו בעיפרון מתארות חפצים דוממים או צמחים שהאור נופל עליהם. הטבע הדומם שלה שקט וחי, רב הבעה; עבור יוסף עוזר הדברים מהווים נקודת עומק רגשית, כיון שהם מתארים תמונות ילדות שלו: שמלת תינוק, מגש ענק וכלי מטבח שהיו חלק בלתי נפרד מהמטבח העיראקי. הרישומים הטביעו חותם בלבו של המשורר, והוא החל לכתוב שירים המתכתבים עם יצירות האמנות. במידה רבה זהו חלק ממהלך פואטי עמוק שעבר עוזר מאז ראשית כתיבתו, של התחקות אחר הגיאולוגיה של חייו. החפצים הדוממים מאפשרים לו מגע חוזר, לאו דווקא סנטימנטלי, עם סלעי היסוד הביוגרפיים שלו, המכוננים את זהותו המזרחית, הדתית והאנושית.

עולם דתי אטום

כתיבה על חוויות ילדות לוקה לעתים קרובות בבנאליות או במתקתקות, שעוזר מצליח יפה להתחמק ממנה:

לָרִמּוֹן דָּם אָדוֹם וְזֵכֶר שֶׁל סֻכָּה; / לִקְשׁוֹר בְּחוּט; לִתְלוֹת בַּסְּכָךְ, / לְיָדוֹ מְאֹהָבִים שִׁבְעַת הַמִּינִים / וּמוּפְלָא שִׁיר הַשִּׁירִים רַבָּה; / דּוֹמִים הַגַּרְעִינִים / לְתִינוֹקוֹת שֶׂיּוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבָּם וְלוֹמְדִים. / אֵיזֶה טַעַם מָתוֹק שֶׁל פֶּדָגוֹגיָה / בֵּית סֵפֶר נִפְלָא שֶׁל שִׁירָה / ואָשְׁרָהּ שֶׁל אִמִּי בַּסֻּכָּה / רוֹחֵץ כּמוֹ חִדֶּקֶל אֶת שַׁט אַל עַרַבּ.

הרימון התלוי כקישוט בסוכה מזכיר את דברי שיר השירים רבה המובאים כמוטו לשיר: “הנצו הרימונים – אלו התינוקות שיושבים ועוסקים בתורה, ויושבים שורות שורות כגרעיני רימונים“.

הרימון המוחשי המקשט את הסוכה הוא מטפורה לחינוך מתוק, ואושרה של האם הרווה נחת מתלמודו של בנה מדומה בשפיעתו ורוחבו לנהר הערבי הגדול (שט אל ערב). המטפורות בשיר הן מדגם מייצג למהלך הפואטי של עוזר בספר בפרט ובשירתו בכלל, בקחתו חפצים דוממים ובאופן שהוא עושה אותם לייצוגים פרשניים של העולם. נראה שאין מציאות שאינה מעוררת שיר; עבור המשורר השירה היא מציאות מוחלטת, וכל המציאות היא פרשנות שלה.

אבל גדולתו של עוזר אינה רק בהתרפקות על ילדות מתוקה אלא בחוויית ההתבגרות הקשה שלו, כשטעמו המתוק של הרימון מחמיץ לנוכח אכזבתו המרה של חוזר בתשובה מעולם דתי יבש ואטום:

כְּשֶׁהִתְגַּעְגַּעְתִּי לָבוֹא אֶל הָאֱ־לֹהִים / אֵיךְ בָּאתִי בֵּין עֲדַת הַמִּתְפַּלְּלִים / רָאִיתִי בְּיָדָם סְפָרִים מְהֻדָּרִים / בָּצַרְתִּי מִילִים מִגֶּפֶן נְבוּלָה / יָדַעְתִּי: צִמּוּקִים שׁוֹכְחִים אֶת לֵיל הָעֲנָבִים / וְכִמְעַט הָיְתָה לִי נֶחָמָה / אֲבָל הַפְּתָחִים הָיוּ סְגוּרִים והִכֹּל מוּקָּף רֶגֶשׁ שַׁיִשׁ / פָּתַחתִּי מִתּוֹכִי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, קִירוֹת שָׁבַרְתִּי / גַּם אֶת גַּגֵּי הַגַּג / ונִגְלוּ לְתַדְהֵמוֹתַי: שְׁ מֵ י שָׁ מַ יִ ם / ושֶׁמֶשׁ תּהִלּוֹת גּדוֹלָה ונִכְנְסָה, / אֲבָל הֵם נִצְמְדוּ אֶל הַקִּירוֹת / וְהַתּוֹרָה הָיתָה יָפָה וְנֶאֱנֶסֶת / להָאִיר לִי לְבַדָּה סוּרֵי מִלִּים / בְּבֵית הַכְּנֶסֶת / הִיא וַאֲנִי שָׁמַעְנוּ מַגְרֵפָה / ואֶת הַשִּׁירָאִין / ואֶת הַשִּׁירָה OUT / עַד שֶׁנִּשְׁבַּר הַלֵּב.

המשורר המשתוקק להתפלל מצטרף למניין שהוא אינו מצליח להיות חלק ממנו: מתוך מבט ביקורתי הוא מדמה את מילות התפילה וחוויותיה לגפן נבולה ששכחה את קיומם של הענבים. כך היא תפילתם של דתיים שבעים הרואים את התפילה לא כקשר עם הא־ל אלא כחובה יומיומית שחוקה. לעומתם פורץ המשורר את כל הקירות ואת הרגשות העשויים משיש קר, ומשתאה לגלות כי יש שמים הנפרשים מעליו; שאר הדתיים נצמדים אל הקירות ואינם מודעים לכך שעולמם הדתי (אין ביקורת חריפה מזו) אונס את התורה ואינו שומע את צעקותיה. אבל הדובר בשיר שומע גם שומע, וגם קולות אחרים שאין להם מקשיב: קולות המגרפה – כלי נגינה מבית המקדש, את המשי היפהפה – שיראין, שנעשה בו משחק מילים חריף כאשר קושר עוזר בין שיר־אין לשירה OUT – כי העולם הדתי־חרדי של “אברכי המשי“ העסוק בסדריו מתנער מכל שירה, מזו הנכתבת על הנייר ומזו הפורצת ברוח. והלב נשבר, לא מתוך עומקה של תפילה אלא מתוך האטימות אליה.

“נשיקות מכחול“ הוא אחיו הקטן והצנוע יותר של הספר “עמק יזרעאל ירושלים“ שיצא במקביל לו, בעריכת דן מירון. זוהי תופעה נדירה יחסית בעולם השירה, המעידה על עוצמת הפרץ היצירתי של עוזר. מכל ספריו, נראה כי זהו ספרו המתוק והמפויס ביותר, ואמירה זו לוקחת בחשבון את השירים הביקורתיים והנוקבים בספר. יוסף עוזר אינו עושה הנחות לאיש, והמחויבות שלו לשירה חזקה, עסיסית ועזת טעם היא מוחלטת. במידה רבה שירתו מזכירה את גרעיני הרימון, שחוזרים כמה פעמים בספר. פרי אדום ורענן, שעסיסו מותיר כתמים בכל מגע שלו; פרי מתוק שגרעינו קשה ודורש עיכול. וכמה שהפרי הזה עשיר ועז; כמו בציורים היפים של האמנית דליה כתב אריאלי, הלוכדת דומם, אור וצל למארג של תנועה ורגש, עושה עוזר את צימוקי ההווה לענבים חיים ויין עשיר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: