החרדים המחפשים | אלחנן ניר

קריסת הבלעדיות של דעת התורה האחת הביאה רבים בחברה החרדית לחיפוש עמוק. זיקה נכונה בינם לבין מחוזות החידוש שבבתי המדרש הדתיים־לאומיים עשויה ליצור הפריה הדדית

חנוכה תשס"ט. היכל שלמה. כינוס בנושא "לימוד גמרא כבקשת אלוקים". אני מעביר שיעור לפני בחורי ישיבות דתיים לאומיים במסכת ברכות בנושא "קריאת שמע ועיצוב תרבות". לא כל ההסדרניקים מסכימים עם הדרך בה אני מבקש ללכת ועם הקרבה שאני מוצא בין מחלוקת בית הלל ובית שמאי ביחס לקריאת שמע לבין זרמי תרבות עכשוויים. חלקם מגיבים בהתנגדות.

לאחר השיעור ניגשים אלי שלושה חסידי צאנז, חסידות שנחשבת לחסידות למדנית במיוחד ומבקשים לשוחח בצד. "תמשיכו", הם אומרים לי ומקפידים לדבר אלי בגוף רבים: "יש לכם שמים, יש לכם אדמה ויש לכם הרב קוק. אל תחששו. תגלו את החלקים החדשים של התורה, תרוצו ואנחנו כבר נגיע. אנחנו מבקשים, אל תסתכלו כל הזמן אחורה, אלינו. דבר אחד אנחנו יכולים להבטיח לכם: אם תבקשו להיות יותר חרדים מאתנו – זה לא יעבוד לכם".

מאז אנחנו בקשר. שלושתם הם חלק אינטגראלי מהחצר האוריינית והטוטאלית הזאת, ושלושתם מתחילים לתפוס בה עמדות תורניות מובהקות. ובמקביל, בסוג של מחתרתיות, הם מלאי עניין בהתחדשויות הרוחניות, הדתיות, הלמדניות והתיאולוגיות הכלליות וגם באלו הרוחשות בחברה הדתית־לאומית; זו שהדוברים הרשמיים של החצר שלהם מקפידים לקרוא לה בלעג: "מיזרוחניקים".

אבל דווקא הם, הדור הצעיר יחסית, מלאי עניין כלפי אותן התרחשויות. אהבת האמת והידע שלהם, כמו גם יכולת ההעמקה וההתמדה, הם אלמנטים שכמעט ולא פגשתי בחברות אחרות. ודווקא החומה הבצורה ההולכת ומתעבה בידי מנהיגיהם כדי לחצוץ בינם לבין כל האחרים, בסופו של דבר מייצרת לא מעט חתרנות סמויה המבריחה תחומי ידע ועניין ומנטאליות שקשה עדיין לשער את עוצמתה והיקפה.

אל מול דעת תורה

גם אם הסיפור על חסידי צאנז הנזכרים אינו סיפור אופייני הוא סיפור אמיתי, וגם אם אינו מייצג את הבון־טון החרדי המרכזי הרי שהוא עדות לשוליים ההולכים ומתרחבים בתוכו. וכשאני כותב שוליים עלי להרחיב בכמה מילים מדוע דווקא בציבור החרדי יש בעיני שוליים חשובים, רדיקליים ובעיקר עצמאיים, וזאת בניגוד לשאר החברות כאן, שבהם מוקדי הכוח כמעט שלא קיימים עוד ובשל כך גם לא השוליים.

החברה החרדית היא חברה שמוקדי הכוח וקובעי הטון בה מוגדרים ואינם מתחלפים. אלו גדולי התורה, המקבלים את סמכותם מ"דעת תורה", מכך שלעולם הם צודקים ורואים הרבה מעבר לאופק ראייתו של אדם הרגיל. הנה הדברים בלשונו של הרב אליהו דסלר, ביחס לתודעה העצמית אותה אמור לפתח אדם חרדי ביחס לגדולים: "החוש שלי בטל ומבוטל הוא, כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם" (מכתב מאליהו, א, תשנ"ב, עמ' 75). בשל כך, הגדולים – ורק הם – הם אלו האמורים להעניק מענה למצוקות האישיות, המשפחתיות והקהילתיות ולא פחות מכך, למצוקות החיצוניות, לפוליטיקה ולהנהגה הכללית, ולכל הפורענויות הרוחניות המתרגשות לבוא לעולם החרדי ולאיים על טהרת המחנה.

חוקר ההגות החרדית, פרופ' בני בראון, הראה כי הרעיון של דעת תורה בחברה החרדית־ליטאית (שיש להודות שהיא עדיין זו שנותנת את הטון לכלל החברה החרדית, הן זו החסידית והן זו הספרדית) נע והתקדם בארבעה שלבים במאה האחרונה: מרעיון המדגיש את מעלת התורה לרעיון המדגיש את מעלת לומדי התורה וממנו לתודעת "ועשית ככל אשר יורוך", שכן לגדול התורה יש מעין רוח הקודש והשראת שכינה, עד לשלב הרביעי של דעת תורה אחת שאין בלתה. מבחינה זו מנהיג העל הליטאי, המרן והרשכבה"ג (־רבם של כל בני הגולה), זוכה כאן למעמד העל של הצדיק החסידי, אלא שכוחו בא לו מכוח התמדתו ושקיעתו בתורה ולא מכוח תפילתו, קדושתו והיותו המשך ישיר לאבותיו.

אולם מששקעה שמשו של הרב שך לפני י"ג שנים, הרי שגם הבלעדיות על דעת תורה ועל קו אידיאולוגי אחיד והרמטי איבדה מתוקפה. הפילוג הקשה ונטול הרחמים השוסע כעת את החברה הזו, ואף מגיע לפסים אלימים בישיבת הדגל פוניבז', הוא אך עדות לכך שדוקטרינת דעת תורה המונופוליסטית מבית מדרשו של הרב שך שוקעת ותחתיה עולה האפשרות ליותר מ'גדול' אחד. אפשרות זו, עשויה להוות "דמוקרטיזציה בדפוס המנהיגות החרדי", אם להשתמש בלשונו של בני בראון, וזאת בשל העובדה שהפרט נאלץ לבחור את המנהיג המתאים לו ולהשקפתו.

כאמור ביזור הכוח המנהיגותי בחברה החרדית, כמו גם תופעות נוספות – תופעת הדלות החומרית המייצרת את ההכרח ההולך ומתחזק משנה לשנה ליציאת הגברים לשוק העבודה הישראלי, פיתוח קריירות אצל הנשים וכניסת האינטרנט לבתים רבים (על הפורומים החרדיים השונים שבו הקוראים לעצור ולחשב מסלול מחדש) – מייצרים שוליים ההולכים ומתרחבים. שוליים אלו מבקשים להיוותר בחברה זו, אך יחד עם זאת למצוא לעצמם תחומי דעת ועניין חדשים ומתאגרים.

כך נמצא חוגים העוסקים בתנ"ך, חבורות המתחילות צעדים במחשבת ישראל וניסיונות ללימוד תלמוד בשיטות השונות משיטת הלומדות הרגילה הרווחת בעולם הישיבות הליטאי, כמו גם זיקות לעולם המחקר – בין אם זה של מדעי הרוח ובין אם זה של מדעי החברה והטבע.

הניסיונות הולכים ומתרבים בניסיון ליצירת זיקות ושפות משותפות בין החרדים המחפשים – אם נטבע לרגע את שמם – לחברות שמחוץ להם. אך יצוין כי אין אלו זיקות מן הסוג שראינו לאחרונה במפלגת "יחד" של שותפות בין־מגזרית ל"דעת תורה" אחת שאין בלתה – שהרי בדיוק מכך מבקשים החרדים המחפשים לברוח. אלא דווקא מן הסוג המבקש ליצור זיקות עומק בין עולם התורה שירושה הוא לנו מאבותינו לאתגרי הזמן הזה, לתופעות תרבותיות עכשוויות, לשאלות מגדריות ולזיקות היום־יומיות שבין עולם אורייני שראשו מגיע השמימה לבין עולם המעשה המונח ארצה.

ורגע לפני שאמשיך להצעה אופרטיבית, גם אסייג מעט את דברי עד כה. להיכרותי, אכן ישנם תאי חיפוש של בוגרי החינוך החרדי המוכנים לחשוב ולהכיר גם דעות שהם מחוץ לקונצנזוס עליו גדלו. אולם התלות הכלכלית המוחלטת של בחור חרדי בחברה בה הוא חי, משידוכים ועד משרה חינוכית ורבנית, מונעת כרגע אפשרות לתנועה גלויה ורחבה יותר. זו תגיע רק כאשר הקריסה הכלכלית תגיע והיא שתניע אנשים רבים למרד וליציאה ללימודים אקדמיים ולשוק העבודה; יש לשער שמרידה זו אף תניע היכרות עם השקפות אחרות ויש להתפלל שלא תניע ירידה בהקפדה במצוות ובקדושה, כפי שקיים לא פעם כיום.

רווח כפול

ההצעה האופרטיבית: מפגש בין הציבורים. עשוי להיות בכך רווח כפול הן לחרדים המחפשים והן לדתיים הלאומיים המחפשים. הראשונים ייהנו מהפירות הרבים והחדשים הצומחים בבתי המדרש הדתיים לאומיים בכל חדרי התורה, מהכנות והחירות הקיימת בהם (שהרי מי שאינו מבקש להיות בהם, יכול לצאת מהם בנקל), והאחרונים ייהנו מתביעת הידע, ההומור הדק וההגות הלא מוכרת הקיימת בשולי המחנה החרדי (ותורתו הייחודית והמפתיעה של תלמיד החזון איש, הרב גדליה נדל, שיצאה לאור בידי הרב יצחק שילת היא אך דוגמה מרתקת לכך).

דווקא כי בדור האחרון כבר כמעט אין מצויים עוד רמי"ם חרדיים בישיבות התיכוניות, כפי שהיה בדור הקודם, וכי הולכות ומתמעטות השכונות המעורבות בהם דרים בכפיפה אחת חרדיים ודתיים־לאומיים, הרי שיש ליזום את הקשרים הללו בצורה יזומה.

הנער הדתי לאומי פוגש את בן גילו הלא־דתי במהלך השירות הצבאי ואחר כך משך דבר יום ביומו בעבודה, אולם את בן גילו החרדי הוא בפועל מעולם לא פגש ברצינות. חיבור ממשי ביניהם על בסיס לימודי עשוי להיות פתח תקווה וחידוש מלא משמעות לכל הצדדים. גם אם הבחור החרדי יגיע בהתחלה מתוך שלא לשמה וכדי להראות למזרוחניקעס' עד כמה הוא צודק ולא הם, אין לי ספק שהפגישה הבלתי אמצעית תיצור התרחשות כנה שתטלטל ותתרום לכול השותפים לה.

כי האתגרים העצומים העומדים לפתחם של עובדי ה' בעת הזאת הולכים ונהיים דומים ומשותפים. תהליכי הגלובליזציה המבקשים לבטל כל מובחנות מגדרית או אתנית; מהפכת המחשוב, התקשורת והננוטכנולוגיה וכל מה שיכול להיחשב כמהפכה התעשייתית של המאה ה־21; השינויים במבנה המשפחה ותביעת השוויון הנשמעת מכל עבר, כמו גם התקדמותו המטאורית של עולם הרפואה המעלה שאלות אתיות רבות כתכנון גנטי של ילדים, הארכת חיים קיצונית והולדה לאחר המוות – כל אלו מחייבים חשיבה רבה, אחראית ובעיקר – משותפת. לבד זה לא יעבוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אלחנן ניר שלום,

    היוזמה של "בין הכיפות" מבורכת אך מקריאת הגיליון עולה כי הביצוע הוא חד צדדי ומגמתי.

    כל הסיפורים האישיים והחוקר המלומד מציגים באופן מגמתי בחירה אמיצה ונחושה אחת: לבצע מעבר אמיתי מהיות חרדי ללאומי דתי וזאת ממגוון טעמים כשלילת הגיוס, חוסר חשיבה, ועוד רעות חולות הקיימות לכאורה בחברה החרדית. מכלל מחקרו, בחרתם להביא אך את נתוני ד"ר דורון המלמדים על מעבר של כ1200 אנשים מהציבור החרדי לציבור הדתי לאומי. לכל זה יש מקום אם הייתם קוראים לפרוייקט: "המעבר האמיץ ללאומיות" או "הרואים את האור" או משהו כזה המתאים להלך מחשבת הוגיו.

    ברם, כדי לתת לנו תמונה מלאה לדיון "בין הכיפות", וכדי ליצור שולחן עגול אמיתי, היה ראוי גם לראיין ולתת במה גם למספר הרב של האנשים שעושים אמנם את הדרך בין הכיפות רק בכיוון ההפוך- מדתי לאומי לחרדי. ולא חסרים כאלה ונימוקיהם החזקים בודאי גם כן עמהם. נימוקים שיתכן ויהיו משכנעים לא פחות מנימוקיהם של הרב יעבץ , שלמה, דבורה, ואלי.

    גם פתיחת מאמרך עם שלשת בחורי צאנז מעביר את אותו המסר. יש מקום שחושבים ויש מקום שמתחבאים (העולם החרדי). כל הגיליון הוא ברוח זו.

    האם חסרות בעיות בעולם החרדי? לצערנו בודאי שלא.
    האם כולם אנטי ציונים חסרי מחשבה מתחבאים ומפחדים? גם כן בודאי שלא. גם יש להבחין בין אנטי ציוני ללא ציוני.
    האם חסרות בעיות חינוכיות, השקפתיות ואובדן דרך לרבים גם בציבור הדתי לאומי? לצערנו גם כן בודאי שלא

    יתכן ואין חברה מושלמת– ודווקא דיון שהיה שם את הדברים החשובים ביותר על השולחן: תורה, חינוך, כלל ופרט, מדינה צבא וכו' ונותן הזדמנות ובמה לבחינה היררכית של חשיבותם ההסטורית בעמנו ושלא מתוך ראיה מגזרית, היה יכול לתת פתרון שולחן עגול אמיתי ללא זלזול התנשאות ופסילת ציבור משני הצדדים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: