החסיד החלוץ | דותן ארד

ר' לוזר אדלר נולד בחצר חסידות בעלז, נמלט לפני המלחמה לקזחסטן, שהה במחנה עקורים בגרמניה וכשהגיע לארץ היה מעמודי התווך של מושב משואות יצחק, אך כל חייו נשאר חסיד

בשנים האחרונות מתקיימים דיונים סוערים בשאלה האם החברה הציונית־דתית עומדת בפני פיצול לשני פלגים. והנה, היו ימים שבהם לא רק שהחברה הציונית־דתית עוד לא הייתה מורכבת כל כך, אלא גם הגבולות בינה לבין אחותה, החברה החרדית, היו נזילים והיברידיים הרבה יותר. כיום הצירופים "חסיד וחקלאי", או "אדמו"ר וציוני" נשמעים כאוקסימורון, אך פעם צירופים אלו היו שכיחים בהחלט. בשורות הבאות רציתי לספר על אדם שחי בשלום בשני העולמות הללו.

סבי, אלעזר אדלר, איש משואות יצחק, הלך לעולמו לפני חודשים ספורים. מה ההצדקה לשתף את הקוראים בסיפורו? סיפורו של סבא הוא סיפורו של דור שלם, דור הנפילים. רבים מחבריו בני גילו חלקו סיפור חיים דומה, שאפשר למצוא בו שלושה מאפיינים מרכזיים: 1. בני דור זה חוו עקירה מביתם והתיישבות מחדש (יוצאי אירופה בשל השואה והעליות הציוניות שקדמו לה, יוצאי ארצות האסלאם בעיקר בשל התעוררות הלאומיות הערבית); 2. הם עמדו בצמתים דרמטיים של הסיפור הציוני: שואה, קליטת עלייה, מלחמות ישראל ועוד; 3. אנשים אלו העמידו את טובת הכלל לנגד עיניהם, ופעלו לפי סדר יום ערכי־אידיאליסטי. סיפורו של סבא הוא אפוא, במובן מסוים, סיפורו של דור שלם, דור בוני הארץ, ההולך ונעלם.

איחרו את הרכבת

אלעזר (לוזר) אדלר נולד בט"ו בסיון תרפ"ג בעיירה בעלז (בעלזא). רוחות השינוי כבר נשבו בבעלז שבין שתי המלחמות: בעיר פעלו ארגונים ציוניים – חילונים ודתיים, וכמה מאחיו אף הצטרפו לבני עקיבא. אך אלעזר הצעיר נותר חסיד מן הסוג הישן, מסור ללימודו ולאירועים בחצר האדמו"ר, ר' אהרן מבעלזא (1880־ 1957). כמשפחה בעלת אמצעים היה בבעלותם אחד ממכשירי הטלפון הבודדים בעיירה (מספרו היה בעל ספרה אחת: 5), ויהודים מכל רחבי גליציה נעזרו בהם להעברת בקשות לתפילה לבית האדמו"ר.

ב־1939 הספיקו להימלט ברגע האחרון מזרחה לרוסיה, ועברו תלאות שונות בשנות המלחמה בקזחסטן ואוזבקיסטן. בשנים אלו איבד את הוריו ואת שני אחיו, שלקו בטיפוס ובדיזנטריה. עם תום המלחמה הגיע בדרך לא דרך לגרמניה, לשטח הכיבוש האמריקני, והחל לסייע בפעילות ה"בריחה" של פליטים ממזרח אירופה למערבה (ומשם לארץ ישראל) ובפעילות לשיקום שארית הפלטה במחנות העקורים. סבא היה אחראי מטעם הפועל המזרחי על מחלקת הנוער, והתמקד בטיפול בקיבוצים הדתיים בגרמניה ובהכנתם להעפלה. במחנות העקורים התגבשה מחדש זהותו כציוני־דתי. הוא הזדהה עם האידיאל השיתופי ועם ערכי תורה ועבודה.

כשפגש חסידים מבעלז שהציעו לו להצטרף לאחת הקהילות החסידיות החדשות, המוקמות במערב אירופה, סירב ואמר להם שאיחרו כבר את הרכבת. באחד המחנות, ווסרבורג, פגש את סבתי, יוכבד לבית ישראל. הוא סידר לה ולאחיה נסיעה לפלשתינה באונייה אקסודוס, והפולקלור המשפחתי מספר שאקסודוס שבה על עקביה רק כדי לאפשר את החתונה ביניהם. הזוג הצעיר נישא במחנה עמדן בר"ח אדר תש"ח בחתונה צנועה. הכלה, שהתעקשה שלא לקחת שמלת כלה מן הגרמניות, תפרה את שמלתה בעצמה מציפית לבנה.

 לאחר הקמת המדינה עלו ארצה ונטלו חלק בקרבות בחזית הדרום בבארות יצחק. לאחר כמה גלגולים קבעו את מושבם במשואות יצחק, אשר הוקמה מחדש על ידי יוצאי משואות הישנה שבגוש עציון, פדויי השבי הירדני. במשואות יצחק טיפח סבא את הפרדס המשותף, וכיהן עשרות שנים כמזכיר פנים. במקביל, העביר במשך למעלה מחמישים שנה שיעור גמרא קבוע לחברי המשק. עם זאת, נותר חסיד נאמן לבית בעלז כל חייו. מדי שנה בשנה היה נוסע לטיש של "יוסף המשביר" (בליל אושפיזין דיוסף) ומקפיד לחלק לצאצאיו פיסת לחם מהרבי, סגולה לפרנסה (פרנסה ברויט). בחנוכה היה לוקח אותנו לעתים לקבל "דמי חנוכה" מהרבי, וביארצייט של ר' אהרן (כ"א מנחם־אב) היה מקפיד לפקוד את קברו.

חזר להיות "יושב"

סבא נפטר בשנת הצ"ב לחייו. במזמור צ"ב בתהלים נאמר "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". הצדיק אינו משנה את טבעו גם כשהסביבה משתנית. הוא פורח כתמר בחום המדברי, ומשגשג כארז בלבנון הקר והמושלג. סבא נותר דבק בעקרונותיו בשטעטל בגליציה, במחנה העבודה בהרי אורל, במחנה העקורים בגרמניה, ובמשק השיתופי של משואות יצחק.

כשאדם מת, אומרים עליו "נאסף אל אבותיו". המובן הפשוט של הביטוי הזה הינו להיקבר לצד אבותיך בחלקת הקבר המשפחתית. סבא לא זכה לכך. אבותיו נקברו בבית הקברות הישן בבעלז, שמאז כבר נחרש ונהרס, ובשדה נידח בקזחסטן, שם קבר במו ידיו את אביו ואמו, אחיו ואחותו, בימים הרעים ההם. עובדה זו הטרידה אותו, והוא ביקש בצוואתו להזכיר על מצבתו את שמות בני המשפחה שנקברו בנכר. אבל סבא באמת נאסף אל אבותיו, כי מעולם לא עזב אותם, ומעולם לא נטש את הדרך שבה הילכו.

הוא נטש את הביגוד החסידי, אבל מעולם לא התנתק משורשיו. מי שראה את פניו הקורנות כשהיה מגיע לטיש בבעלז ומפטפט ביידיש עם חבריו, הבין כי שם הרגיש הכי בבית. הוא המשיך את הדרך שקיבל מאבותיו, דרך הלימוד והמצוות. בבעלז היו חסידים שפשוט ישבו בבית המדרש ולמדו, "יושבים" קראו להם. סבא היה פעיל ציבור, חקלאי, מורה, אבל הרגעים השלווים והיפים שלו כל יום היו אולי הרגעים שבהם חזר להיות "יושב", יושב עם הגמרא הגדולה וכוס התה ליד השולחן בסלון ומכין את השיעור היומי בגמרא.

הפרדס בית הכנסת והבית

אנו דור שחי מפי ספרים. איבדנו את המסורת החיה, את הזיכרונות. השואה וההגירה הגדולה קטעו את הרציפות ההיסטורית וגרמו לאובדנם של כל כך הרבה מסורות ומנהגים. לכן היה יקר בעיניי כל סיפור שלו על בעלז, כל עדות שלו על איך היו נוהגים פעם, איך למדו ומה עשו. עבורי היה סבא החוט המקשר אל העולם ההוא, שלפני המלחמה, לפני המהפכה. בניגוד לבני דורו שהרבו לשתוק, סבא דווקא אהב לספר. הוא ראה בזה חשיבות ערכית. הוא הקפיד למסור עדות מפורטת מאוד ביד ושם, התראיין לכל מי שביקש, וסייע, בזכות זיכרונו המצוין, לחסידי בעלז לשחזר כל פרט שביקשו על בעלז של פעם.

אבל סבא לא היה שקוע רק בזיכרונות. הוא היה איש עשייה מובהק. כולנו שמענו ממנו שוב ושוב את הפסוק "אדם לעמל יולד". המדרש מספר ששלושה אנשים ראו עולם בנוי, וחרב, ובנוי: נח, דניאל ואיוב. סבא ראה עולם שלם נחרב עד היסוד, כמו נוח; וראה יהדות שלמה נחרבת, כמו דניאל; ואף חווה חורבן משפחתי נורא, כמו איוב. וכמו שלושתם הוא גם קם מהאפר. אבל לסבא הייתה גם הזכות לא רק לצפות בבניין המחודש אלא גם ליטול בו חלק פעיל. מאז פעילותו במחנות העקורים בשיקום הניצולים, דרך מעורבותו בהקמת יישובים חדשים ועד לפעילותו למען קליטת עולי רוסיה, הוא היה עסוק בבניין. בניין מחודש של האומה.

חייו של סבא ביום יום סבבו סביב שלושה מרכזים. הפרדס, שאליו השכים לעבוד כל בוקר (ומאוחר יותר מפעל "על־בד"); בית הכנסת, שבו התפלל, למד ולימד במשך עשרות שנים; והבית – מקור כוחו. התמיכה שקיבל מסבתא אפשרה לו לפעול ולעשות בחוץ. החוט החורז את כל המרכזים הללו היה התורה. גם העבודה בשדה הייתה חלק מהתורה, ובפרט המצוות התלויות בארץ, שבהן סבא התעניין במיוחד וגילה בהן בקיאות רבה.

הלימוד היה מרכזי עבורו. הוא לא חיפש בלימוד את הברקים של הר סיני, ולא חוויות רוחניות, אלא את התמידים כסדרם. הוא לא התעניין בתורת הסוד, ולא התחבר לדיבורים על "רוחניות", ואפילו האגדה שבתלמוד לא משכה אותו. הוא אהב דווקא את הסוגיות התלמודיות הרגילות. לפני מותו למדתי באוזניו סוגיה מבבא קמא, פרק שור שנגח את הפרה. סוגיה פשוטה של קושיות ותירוצים, בלי רבדים נסתרים, והיה בזה איזה אפיון של דרכו. במטבח של סבא וסבתא תלוי היה פעם שלט: "כאן אוכלים מה שנותנים". וכך זה היה אצל סבא בכל תחום. כאן לומדים מה שנותנים.

באיזה דור השארת אותי?

הדמות שסבא הכי העריץ היה ר' אהרל'ה, הרבי הקודם מבעלז, בצילו הסתופף עוד בחצר בעלז בגליציה, והמשיך להישאר קרוב אליו גם בחצר בתל־אביב. בלוויה של אביו, ר' יששכר דב (נפטר במרחשוון תרפ"ז, 1926), אמר ר' אהרלה: "טאַטע טאַטע אין וואָס פאַר אַ דור האָסטו מיר איבעגעלאָזט" (אבא אבא, באיזה דור השארת אותי?), אבל אחרי סבי ראוי לומר בלשון קריאה: סבא, איזה דור השארת אחריך! בנים, נכדים ונינים לתפארת. הדור של הוריי, הדור השני לשואה, הוא דור של עצים שנגדעו משורשיהם. רבים מהם גדלו בלי סבא וסבתא, בלי זיכרונות ילדות מליל סדר סביב שולחן הסב, ובלי טעמים על הלשון מן המטבח של סבתא. סבי הדגיש תמיד כמה בני מזל אנו, דור הנכדים, שזכינו לגדול עם סבא וסבתא. אני מודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לגדול בצילו, ומקווה להמשיך במשהו את דרכו.

דר דותן ארד הוא מרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. חיבור בין עולמות

    מה שנאמר בכתבה שכיום הביטוי 'אדמו"ר ציוני' הוא 'אוקסימורון' – לאו דוקא.

    חיבור מפתיע בין עולמות שונים יוצר האדמו"ר מפוקשאן, הרב ד"ר ישראל פרידמן בן-שלום, נצר לאדמור"י רוז'ין וחתנו של בעל 'אמרי חיים' מויז'ניץ. הוא היה שנים רבות חבר בקיבוץ סעד וחוקר ומרצה לתולדות ישראל באוניברסיטת תל-אביב. מחבר הספר 'בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי', יד בן צבי תשנ"ד. הוא עומד בראש קהילת 'בית ישראל' בגילה (שנוסדה ע"י בנו ר' הושע) ובראש ישיבת ההסדר 'אהבת ישראל' בנתיבות (שנוסדה ע"י בנו ר' שמואל). יש גם אדמו"ר בוגר ישיבת 'נתיב מאיר', הוא רבי יצחק מנחם וינברג מטולנא

    ומלבד אדמור"ים, יש בציבור הדתי-לאומי כיום נהירה רצינית אל החסידות, העצמה של עבודת ה' החווייתית ונסיונות שונים לשילוב החסידות עם משנת הרב קוק. הוזכרו בגליון זה כמה משפיעים חסידיים שפונים אליהם גם רבים' מבני הציונות הדתית. אליהם אפשר להוסיף את הרב יצחק גינזבורג והרב דניאל הכהן סטבסקי, שחלק ניכר משומעי לקחם באים מהציונות הדתית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • כמדומני שרי"מ וינברג מטולנא הוא דוגמה לתהליך הפוך מהתהליך שעבר על ר"י פרידמן, הרב פרידמן גדל בחברה חסידית ועבר לחברה דתית-לאומית. לעומתו, הרב וינברג גדל בבית עם נטיה מודרנית, אך כבר בנעוריו חזר לשרשיו החסידיים ונקלט אצל חסידי גור. על כל פנים, ספריו 'המה ינחמוני' המבוססים על שיעורים שנתן אצל בני משפחתו באפרת, כתובים בצורה ובסגנון הנשמע גם לאוזנו של ציבור דתי מודרני.
      עוד רב חסידי שיצר שיח נרחב עם ציבור דתי-לאומי מודרני הוא הגאון רבי אשר וייס, שרבים מאנ"ש נוהרים לשיעוריו, לומדים בספריו בהלכה ובאגדה ונאותים לאורו כפוסק ודיין.

    • אף הרב יוסף צבי רימון, בראיון עימו, 'ההלכה היא דבר שמח', מציין את רבי אשר וייס כ'פוסק בן זמננו, שיש לו עומק וחיבור למציאות'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: