האדמו"רים החדשים | מנדי גרוזמן

התופעה החדשה בעולם החסידי: מנהיגים חסידיים עצמאיים שאינם בנים ונכדים של. במקום אדמו"ר וחסידים ותקנות קבלו מעתה את המשפיע, מחפשי הדרך והתלמידים הסרוגים

 "לקח לי זמן למצוא אותו, דווקא אותו. הסתובבתי אצל כל מיני. שבתות היו הזמן שלי לחפש. ללכת מסעודה שלישית אחת לאחרת. להקשיב לשיעור ולהמשיך ממנו לעוד אחד. בכולם חוויתי חוויות חזקות, אבל רציתי מקום אחד. היה מאוד מעניין לטעום מהכול, אבל בשביל לעבוד את השם צריך מקום אחד שאליו אתה מרגיש שייך. רק אחד. ברוך השם בסוף הגעתי".

את המילים הללו אומר צעיר חרדי, חסיד, כשהוא מתאר כיצד מצא את הרבי שלו. “הרבי שלו“ כלל לא נקרא רבי, גם לא אדמו“ר, אלא “משפיע“: כינוי שבשנים האחרונות משמש להגדרת שכבה מתפתחת של מנהיגים רוחניים־חסידיים שאינם המשך לשושלת חסידית ואינם עומדים בראש חצר או קהילה מאורגנת. רוח מאוד לא חרדית נושבת מהמשפטים שבהם הוא בוחר. חיפוש, תעייה, חוויה ובקשת תחושת השתייכות הם ניגוד מושלם לכל מה שהצעיר החרדי מחונך אליו: נאמנות לקהילה והליכה על פי הוראות ראש הישיבה או האדמו“ר העומד בראשה. חיפוש אינדיבידואלי אחר דרישות הנפש אינו ערך שהחברה החרדית מעמידה בראש מעייניה. גם אם לא תמיד היא שוללת חיפוש מסוג זה, ברור ששמירה על המסגרת וזהירות מפריצת גבולות קודמות לו. אבל יחד עם זאת, בחלקם השני של המשפטים הללו עצמם ניכר שהמבנה החרדי־חסידי לא לגמרי נעלם: בסופו של דבר נדרש מקום אחד, רבי אחד. אחרי הכול, החיפוש אמור להוביל לאיזו שהיא נקודה יציבה שבה יעמיד את חייו.

סצנה של אלפים

הניגוד בין החיפוש לבין ההבנה כי בסוף הדרך נדרשת התחייבות מבטא את מה שמסקרן בתופעה החדשה־יחסית שצצה בעולם החסידי: מנהיגים חסידיים שאינם בנים ונכדים של, אינם מחזיקים מערכת מוסדות קהילתית, ולמרות החיסרון בעזרים החיצוניים הללו מצליחים לרכז סביבם תלמידים שרואים בהם את מוריהם הרוחניים ללא עוררין. "משפיעים", כאמור, זהו השם שמלווה אותם, וגם לחסידים החדשים נמצא שם: "מבקשים". במקום "אדמו"ר וחסידים" קבלו את "המשפיע והמבקשים".

בשונה מהצמד הראשון שמגדיר היטב את מערכת היחסים, הצמד משפיע־מבקשים מגוון הרבה יותר: חלק מהמשפיעים אינם מחזיקים בית כנסת משל עצמם, אחרים כן, ויש שגם מפעילים ישיבה או כולל, מתקרבים יותר לצורת החצר החסידית המוכרת לנו ואף זוכים לשם אדמו"ר. גם המבקשים, מצידם, לא תמיד נוהגים כחסידים: חלקם עדיין משמרים את הקשר עם האדמו"ר של הקהילה שבתוכה גדלו, אחרים נשבעו אמונים למשפיע החדש וכל חייהם סובבים סביבו, ויש שממשיכים לטעום מכל הבא ליד ומהלכים ממשפיע למשפיע. ההנחה שעומדת בבסיס דברי הצעיר שעמו פתחנו, שלפיה אחרי כל החיפושים יש לתקוע יתד, מעלה את השאלה האם כל אלו יהפכו לבסוף לחצרות חסידיות שיתנהלו בצורה המוכרת לנו, על שלל המגרעות הכרוכות בכך, או שהאותנטיות וחוסר הארגון שבהן יישמרו לאורך זמן.

אבל נניח לפסימיות ולניסיון לחזות את העתיד, הנה העובדות: בסצנה הזו סובבים אלפים, והיא בהחלט כבר בגדר תופעה קיימת ותוססת. התקשורת החרדית מכירה בקיומם של המשפיעים ומדווחת עליהם – בטרמינולוגיית תוארי הרבנים הם זוכים לרוב בשם הניטרלי "הרב הצדיק" – אך לא עוסקת במניעים להיווצרותה של התופעה ובנהלים השוררים בתוכה. עיסוק באלו יחייב עיסוק בתהיות לגבי החצרות החסידיות הוותיקות, ומזה כמובן תקשורת חרדית נדרשת להימנע.

בין השמות הבולטים ניתן למנות את הרב משה וולפסון, הרב מרדכי זילבר, הרב יצחק מאיר מורגנשטרן, הרב צבי מאיר זילברברג, הרב אלימלך בידרמן, הרב אברהם צבי קלוגר ואחרים. הנוהרים אחר המשפיעים מדברים על התופעה כעל תחייה חסידית, לא פחות. "כך בדיוק החלה תנועת החסידות", אמרו כמה מהם, כמעט באותם מילים, כולם עם אותו ניצוץ בעיניים. "יהודי מורם מעם שריכז סביבו מבקשי אמת שביקשו לעבוד את האלוקים ובאמצעותו הצליחו להתעלות ולהשיג השגות. בהמשך נוצרו שושלות, קהילות וחצרות מאורגנות, והרוח החסידית הטבעית הזו קצת נעלמה. החסידות הפכה לסידור נוח לחיים, למשפחה ולילדים. זה חשוב אבל חייבים לזכור שהחצרות החדשות הללו כלל אינן חדשות, הן בדיוק מהותה של תנועת החסידות".

חצר אינטימית ואישית

"אם לפני שני עשורים כדי להנחיל תורה היה עליך להיות אדמו"ר ממוסד עם חסידים ומוסדות, היום הטרנד הולך ועובר למשפיעים", מסביר אברהם דב גרינבוים, עורך העיתון "בקהילה". "הם אינם בהכרח 'בנשקים' (ראשי התיבות בנם של קדושים, כינוי לבנים לשושלת אדמו"רית; מ"ג). כוחם בפיהם וכך הם מנחילים את שיטתם בעבודת השם לתלמידים ולחסידים.

"מה שבעצם קרה הוא שהחסידויות הגדולות הפכו לקהילות. יש בתוכן קודים פנימיים, מתחתנים זה עם זה, שומרים על מסורות שעוברות בירושה והעיקר – מוסדות חינוך לילדים. זה בדיוק השלב שעובדי השם שאינם באים לסיפוקם הולכים ומחפשים חצר חסידית קטנה יותר, אינטימית ואישית. כאן הוא יוכל לקבל את מה שלבו רוצה, באפס התחייבות. הילדים יכולים להמשיך ללמוד במוסדות החסידות הגדולה, וגם החסיד עצמו יכול להמשיך להתפלל ב'שטיבל' החסידי הקבוע, ופה ושם להתגנב למשפיע".

חלק גדול מהמשפיעים פועלים במסגרת חסידות ברסלב. החסידות נטולת הרבי משוחררת יותר ומאפשרת מרחב פעולה למנהיגים עצמאיים. אבל לא בברסלבים מלידה עסקינן אלא בכאלו שעשו דרך ארוכה עד שמצאו את עצמם בתורתו של רבי נחמן. כך, למשל, הרבנים מורגנשטרן וזילברברג נולדו למשפחה של חסידי גור, הרב אברהם צבי קלוגר למשפחת חסידי צאנז ואילו הרב משה וולפסון גדל בתחילה במוסדות שאינם חסידיים. כל אלו עברו תהליך מפותל. בעצם, הם היו "מבקשים" בעצמם עד שהפכו למנהיגים.

יש, לעומתם, משפיעים שהנם בנים לשושלת אדמו"רים אך במקום להפוך לעוד אדמו"ר בשרשרת הלא נגמרת סללו להם דרך משלהם. אלו בדרך כלל מקיימים קשר כלשהו עם חסידות המקור. כזה הוא הרב אלימלך בידרמן, בן למשפחת אדמו"רי לעלוב שלדרשותיו נוהרים רבים ולספריו קיים ביקוש רב בחברה החרדית־חסידית.

אווירה משוחררת

אבל כל אלו הם דיבורים, ואצל המשפיעים, כמו כל דבר אחר ואפילו יותר, צריך להיות כדי להבין. קצת רשמים אולי יעזרו. ביקור בחצר הרב יצחק מאיר מורגנשטרן (48) בשכונת גוש 80 בירושלים הוא כניסה לעולם קסום: האווירה בבית המדרש "תורת חכם" שונה מכל בית מדרש חסידי אחר. האנשים המסתופפים בחצר אינם לבושים בבגדים זהים. כל אחד והלבוש החסידי שלו, ובולטת גם נוכחות של חובשי כיפות סרוגות.

גם הגיל מגוון, מנערים צעירים שמחפשים את עצמם ועוצרים לתחנה ועד בוגרים רציניים שכאן מקומם. סביב מורגנשטרן מסתופפים אינטלקטואלים שנמשכים אחרי תורתו העמוקה, אבל אלו לא מונעים מכל מיני עזובים ירושלמיים לזכות כאן לקבלת פנים חמה. בפנים הוא מקיים את ה"טיש" המסורתי: יושב בראש שולחן לא גדול, ומדבר, ומדבר, ומדבר. בשונה מאדמו"ר רגיל, הדיבורים הם מרכז ההתרחשות. לא פתגמים חסידיים וחיזוקים רוחניים, לא רצף של ניגונים, אלא משא תורני של ממש. דקות ארוכות חולפות עד שהוא מסיים ומתחיל לנגן ניגון חסידי, שמיד מפנה את מקומו למשא נוסף.

האווירה משוחררת ולא מאורגנת. סביב השולחן יושבות דמויות רציניות שמקשיבות באדיקות לכל מילה, בשוליים ובספסלים האחוריים נדחקים גם רעבים ללחם שעסוקים יותר בארוחה המוגשת. בקומה השנייה עומדות כמה מיטות, וכל התופס תנומה בהן ראשון זוכה. המגיעים למקום מתבטאים שהוא מזכיר את התיאורים על האדמו"רים הראשונים.

למרות השחרור והאותנטיות אין סתירה לקפדנות חרדית מחמירה. מודעה על הקיר אוסרת על הכנסת מכשירי טלפונים חכמים להיכל בית המדרש ומזהירה כי "המפר – ייקנס ב־100 שקלים". כשמישהו מבקש לצלם – מעירים לו. ולמרות השחרור והאותנטיות, במהלך ה"טיש" עצמו הרב נוהג בגינוני אדמו"רות. ישוב על כיסא מיוחד, ובזמן הדיבור יש שקט בקהל. לקראת סיום הטיש הוא מחלק שיריים ומקבל "קוויטלאך" (פתקים שבהם החסידים כותבים את שמם לברכה; מ"ג), כמו כל אדמו"ר טוב. זה לא רב ותלמידים, אלא אדמו"ר וחסידים. אבל ההערצה אינה מבוססת על מסורת קהילתית אלא על בחירה אישית והיסחפות אחר הדמות.

באמצע השבוע, מספרים, הוא סובב בין שולחנות בית המדרש כאחד האדם. ניתן לגשת ולשוחח איתו ללא צורך בהזמנת תור מראש. תלמידיו מסבירים את העובדה שלמרות טבעו הלא אדמו"רי הוא לא נמנע מהגינונים הללו: "הוא לוקח על עצמו את עניין האדמו"רות, פשוט לוקח על עצמו את הדבר הזה", אמר אחד מהם. ואחר הסביר: "בטבעו הוא טיפוס מאוד אנושי, חברהמ'ן. כשהוא נוהג במנהגי האדמו"רים הוא יוצק בהם תוכן פנימי שקצת נעלם בחסידויות השושלתיות. האדמו"רים לא תמיד יודעים מה לכוון כשהם מחלקים והחסידים לא יודעים לקבל. אני לא יודע אם קודם הרבי אימץ את מנהג השיריים כיוון שהציבור ציפה לזה ואז יצק לזה תוכן, או שמלכתחילה הוא הבין מה הניע את אבות החסידות לחלק מצלחתם. איך שלא יהיה הסדר של הדברים, הוא עושה הכול עם הרבה כוונה ושכל".

את המדיניות שמנהיג הרב קשה לתחום בהגדרות המגזריות המוכרות. הוא אנטי ציוני, לא משתתף בבחירות ומתנגד לצה"ל. מצד שני, כשאחד מתלמידיו, בחור דתי לאומי, עמד לפני גיוס וביקש להתייעץ עמו בנוגע לשמירת ההלכה במסגרת פעילות צבאית – הוא הדריך אותו בפרוטרוט ולא התעלם. שיטתו האנטי־ציונית ידועה אך הוא אינו כופה אותה על כל מי שבא איתו במגע. גם יחסו לתעסוקה שונה מעט מהמיינסטרים החרדי, ולא תמיד הוא מתנגד לעזיבה את שורות הכולל. "כשמישהו יוצא לעבוד, הרבה פעמים הרבי מעודד אותו לחשוב בגדול, להשתדל להיות עצמאי ולהתפרנס ברווח. יש לו גישה כזו", סיפר אחד ממעריציו.

העמקת החוויה

לא רחוק משם, בית המדרש של הרב צבי מאיר זילברברג (54) שוכן גם הוא בשכונת גוש 80 הירושלמית. הנוף שונה לגמרי. שום אווירה משוחררת. שעת ערב וכולל האברכים עדיין פעיל. כולם אדוקים מאוד, פניהם רציניות. עובדי השם ביראה. בשונה מאנשי מורגנשטרן, איש מהם לא הסכים לשוחח עם אדם זר, כל שכן עיתונאי, ולספר על התנהלות המקום.

מאוחר יותר תיאר מישהו שבילה חלק מחייו בשני המקומות על ההבדלים ביניהם: "אצל הרב זילברברג זאת קהילה מאוד מסודרת. האברכים שלו נדרשים להגיש דפי מעקב, כמה למדו, כמה שעות קיימו תענית דיבור. הוא אישית אדם גאון, אבל צורת העבודה שם היא יותר חיצונית. אצל הרב מורגנשטרן זה ההיפך המוחלט. החבר'ה שנמצאים שם הם, איך לומר, 'גזורים'. אין סדר, אין כלום. יום אחד הוא יכול להתפלל בנץ ולמחרת בשעת צהרים. בתפילות החבורה הצמודה אליו מתעסקת שעות בכוונות. החבר'ה סביב מורגנשטרן מאוד משכילים ומאוד מקוריים".

סיפורם של המשפיעים מרתק, אבל הוא בסך הכול סיפורם של מעטים. החידוש הגדול נמצא בצד השני של התופעה – התלמידים הנוהרים אחריהם, "המבקשים". האלפים הללו הם מהפכה של ממש. צעירים חרדים בוחרים שלא להסתפק בקהילתם, ואף לנטוש אותה לחלוטין, ולא כיוון שהרוחניות חונקת אותם, אלא להפך: כיוון שהיא לא מספיקה להם. הם דורשים רוחניות, ובמקומה מקבלים כללים ותקנות. סיפורם הוא סיפורה של החברה החרדית, שעסוקה בעשרות השנים האחרונות בבניית חומות בינה לבין העולם החיצון ופחות שמה דגש על העמקת החוויה היהודית־תורנית עצמה.

הפריים טיים של הסצנה הזו מתקיים בשעות בין הערביים של שבת, בזמן סעודה שלישית. בעת הזו מרבית המשפיעים פותחים שולחן. בדרך כלל הסעודה נפתחת סמוך לצאת השבת וממשיכה הרבה אחריה. צעירים לא מעטים עוזבים את בית המדרש של ישיבתם ופונים לסיבוב של לימוד ובחינה מעמיקה. אם תרצו, זוהי "הודו" של החרדים.

אבל, מסתבר, הודו של החרדים משמשת גם הודו של צעירים בני הציונות הדתית. בבתי המדרש של המשפיעים רואים צעירים חסידיים לצד חובשי כיפות סרוגות. שיעורם של בני הישיבות הליטאים במחוזות הללו קטן יותר, אבל החסידים והסרוגים נפגשים שם לא מעט. המניעים לחיפוש אולי מעט שונים, אבל בסופו של דבר הם מוצאים את עצמם בנקודת מפגש אחת.

המבקשים לא ששים להתראיין, ומרבית אלו שכן הסכימו ביקשו שלא להיחשף בשמם. אבל הנה הציטוטים שלהם, והם מדברים בעד עצמם.

מי שכן הסכים להזדהות בשמו הוא יחיאל נחמני, בן שכונת קרית משה בירושלים שהסתובב לא מעט בסביבת זילברברג ומורגנשטרן וכיום אינו חובש כיפה ועורך את המגזין "כביש אחד" שעוסק בתרבות וברוחניות. את התהליך שהביא אותו ממעוז הציונות הדתית התורנית אל הקהילה החסידית הקטנה הוא מתאר כך: "גדלתי בקרית משה, ומלבד הקדושה שמוענקת למדינה לא הרגשתי שיש הבדל בינם לבין החרדים. הגמרא זה הערך העליון בחיים, יש מין קנאות ליטאית. בישיבה הקטנה לא הסכימו שנלמד חסידות וקבלה. היינו חבורה כזו והיה בנו סוג של מרד. בלילות חיפשנו את הספרים שהיו מוחבאים ולמדנו אותם. ספרים של רבי צדוק הכהן מלובלין ועוד".

במהלך חיפושיו הגיע לבית המדרש של זילברברג: "היינו מגיעים לסעודה שלישית. נוטלים ידיים אחרי השקיעה ומתחיל טקס קבוע. הוא מדבר כמה שעות טובות, רק נרות על השולחן. שעות הוא בוכה את נשמתו, סף הרגש מטורף. מדבר ביידיש ויש מתרגמים". בהמשך הגיע למורגנשטרן וגילה עולם שונה: "אצל זילברברג הנקודה היא הרגש, אצל מורגנשטרן המטרה היא להגיע לחיבור פנימי עמוק יותר. האנשים שמתאספים סביבו בדרך כלל אינטלקטואלים יותר. בשני המקומות יש משהו מאוד טוטלי".

חיפוש עד הסוף

"משהו מאוד טוטלי", זה בדיוק מה שתפס גם את מ', שלומד עד היום בישיבת הסדר ובמקביל רואה עצמו כחסיד של הרב מורגנשטרן. בישיבה שלו דווקא ניתן מקום ללימודי חסידות, אבל במסגרת תיאור התהליך שלו הוא מפנה ביקורת כלפי ההוויה החסידית בציונות הדתית: "אצלנו מביאים לך כל הזמן מספרי חסידות, אבל אתה מרגיש שזה לא עד הסוף. ואני חיפשתי את העד הסוף. הרבנים אצלנו מצטטים קצת מחב"ד, קצת מברסלב, אבל אתה לא רואה מחויבות לשום דבר. רציתי לראות משהו שהולך עד הסוף. גם אם אני עצמי לא אהיה כזה, אבל לפחות לראות. לראות מישהו שמתייחס לעבודת השם בתור קריירה רצינית", אומר מ'.

האמירות הללו מפתיעות דווקא על רקע העובדה שהמשפיעים נוהגים לערבב בתורתם שיטות חסידיות שונות, אבל לדבריו יש שוני בולט: "אצל המשפיעים עבודת השם היא במרכז ובשביל לשפר אותה הם משתמשים בכל הכלים שהחסידויות נותנות, הם לא רבנים שכלתניים שסתם נהנים ללמוד מכל העולמות".

מלבד החוויה החזקה שמצויה בחצרות הללו, גורם מרכזי שמושך את בני הציונות הדתית הוא שלראשונה הם נתקלים בדמות "הצדיק". בעולם החסידי, וגם בזה שסובב סביב המשפיעים החדשים, המנהיג הוא דמות משמעותית ולא רק רב שמלמד תורה. יהיו שיאמרו שזוהי נקודת התורפה של החברה החרדית, שממהרת לקשור כתרים לדמותו של אדם. אבל לפחות בעיני מ' זוהי נקודה חיובית. "בציונות הדתית מחנכים שצדיקים זה מושג שהיה פעם, שהיום יש תלמידי חכמים אבל אין צדיקים. ומי שמחפש לחיות בתוך עולם הערכים שעליהם הוא לומד מגיע לחצרות של המשפיעים. פתאום אתה רואה גילוי חדש, שיש משהו שהסתירו ממך. פתאום אתה נפגש עם דמויות שמקשרות אותך לקדוש ברוך הוא".

ואתה לא חושב שבני הציונות הדתית פשוט מסנוורים מהתפאורה? מהלבושים החסידיים, משפת היידיש, מהאווירה שנראית אותנטית ומזכירה חיצונית את סיפורי החסידים של פעם?

מ' לא מקבל את הטענה: "אני לא חושב שזה קשור, כי אתה באמת מרגיש שמשהו קורה שם". לראיה מציין שהוא לא נמשך אחרי המיינסטרים החרדי שאותו הוא "בכלל לא מכיר" אלא אחרי קהילות ייחודיות שמושכות אליהן גם חרדים שבאו מקהילות חסידיות שבהן התפאורה האותנטית כלל לא חסרה. "אולי זה באותה תבנית כמו פעם, אבל באמת יש משהו שמשפיע לך על החיים. עוברים שם תהליכים".

נחמני, שגם לא חוסך ביקורת, רואה בנהירה של בני ישיבות ציוניות למשפיעים דווקא הוכחה לפתיחות שיש בחברה הזו: "לליטאים אין בכלל הצורך להרגיש את עצמם. אין להם הגן הזה. לדתיים יש, אבל מדחיקים להם אותו. פותחים לך חלון, כי יש פתיחות, ודרכו אתה רואה את האפשרויות שלך לא היו. לחרדים בכלל אין החלון הזה".

ריקוד ב"ונתנה תוקף"

לא תמיד הליכה של צעיר חסידי אל המשפיע היא פשוטה. ישנן חסידויות שמקבלות זאת בהבנה, אחרות לא ששות במיוחד על הנהירה. מקרה אחד של התנגשות בין משפיע לאדמו"רים זכור במיוחד: הרב אברהם צבי קלוגר, משפיע מוכר שמנהיג קהילה בעיר בית שמש.

קלוגר, בן 47, גדל כחסיד צאנז, בהמשך התקרב לרעיונות ברסלביים, וכבר כאברך החל לתת שיעורים בקבלה. "הוא משך אליו מטובי תלמידי החכמים מהחצרות המכובדות ביותר", מספר גרינבוים. "אבל בשונה מרובם של המשפיעים, קלוגר דרש נאמנות. הוא ביקש מנאמניו ללכת איתו עד הסוף, בכלל זה לשנות את הלבוש ולהסיר כל התחייבות קהילתית קודמת". הגישה הזו, מספר גרינבוים, גרמה לזעזוע בחצרות הוותיקות. אחד הטריגרים ליציאה נגדו היה הוראתו לחסידיו לצאת בריקוד דווקא באמצעו של הפיוט המאוים "ונתנה תוקף" בתפילות הימים הנוראים. האדמו"ר מצאנז, אדמו"רה של חסידות האם שלו, יצא נגדו, וכך גם האדמו"רים מסאטמר ומתולדות אברהם יצחק – כל אחד מסיבותיו הוא.

דיון על אודותיו בפורום של האתר "בחדרי חרדים", שמספק צוהר לכיכר העיר החרדית ולהלכי הרוח בה, מלמד על הדעות החלוקות לגביו. "הוא סוחף חסידים מחסידויות גדולות ולא אוהבים זאת", כותב אחד המצדדים בו. לעומתו, אחר משיב לו ש"מספר 'כוכבים' לקחו בשנים האחרונות חסידים מצאנז והאדמו"ר אף פעם לא יצא נגדם והוא מיודד עמם. אבל הרב קלוגר שדרכו החדשה סוטה מדרך הישר זה כבר סיפור אחר".

כך או כך, מסת הנוהרים אחר המשפיעים אינה גדולה מספיק כדי להוות איום על האדמו"רים. גם העובדה שלמרות החדשנות כולם נאמנים לדרך החסידית לא מספקת סיבות ליציאה נגדם. זהו זרם שקט שרוחש מתחת לחצרות החסידיות ומתחת לישיבות הציוניות ומביא צעירים ממגזרים שונים, בעלי תכונות אופי דומות, להיפגש דווקא בהוויה הגועשת סביב המשפיעים.

ולגבי העתיד? האם הקהילות הללו יהפכו גם הן לשושלות מאובנות? בינתיים המבקשים עצמם אופטימיים: "לא רואים אצל המשפיעים קירוב מיוחד לבנים שלהם", אומר ד'. "הם טיפוסים אנטי ממסדיים שלא בונים מוסדות קהילתיים. לא נראה שמשהו כאן יעבור בירושה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: