בתגובה ל"בני האור בבני החושך"

מאת בכל סרלואי, גיליון פרשת צו

בצבעי שחור ולבן

יש להודות, בכל סרלואי העמידה סקירה המעידה על ידע ועל הבנה, אך עניין אחד החמיצה: את ההבדל בין כתיבה עיונית ליצירת ספרות. יצירה איננה "עיתונות מאוזנת" ואיננה דיסרטציה עם הערות שוליים. יצירה יכולה להפריז הפרזה מכוּונת, ואפילו לחטוא לאמת כדי לחתור למטרה נעלה. היו רבים שהפנו אצבע מאשימה כלפי ביאליק "הבלתי מוסרי" על שירו "בעיר ההרגה" ואפילו המליצו על גניזת השיר, אף-על-פי שדורות של קוראים ומבקרים ראו בו, ובצדק, את אחד השירים החשובים בתולדות השירה העברית.

וכל כך למה? משום שביאליק, שרשם את עדויות הנפגעים במו-ידיו וידע היטב את האמת העובדתית, החוץ-ספרותית, לא שיקף בשירו את גילויי ההגנה העצמית שהיו בקישינב, ותיאר את יהודי קישינב כעכברים שברחו לחוריהם. ביאליק הבין את ההבדל בין רפורטז'ה דוקומנטרית, היפה לזמנה ולמקומה, לבין ספרות-אמת שחשיבותה חורגת מגבולות הזמן והמקום. גם בני דורו הבינו ש"נאמנים פצעי אוהב"; שהביקורת נובעת מלב דווּי למראה המחלה היהודית הגלותית ותוצאותיה.

למטרות "טיפול בהלם" נזקק ביאליק להטיח בבני-עמו דברים קשים מנשוא. אלמלא עשה כן,  היו דבריו נבלעים בעשרות הקינות הבכייניות שנכתבו על הטבח ושצללו זה מכבר לתהום הנשייה. שיר "אכזרי" ו"בלתי מוסרי" זה הצטרף עד מהרה לקבוצה של יצירות-מופת נדירות מספרות העולם, אשר בראו  מציאוּת חדשה, ולא  רק שיקפו מציאוּת קיימת. אפשר למנותו, למשל, עם "אוהל הדוד תום" של הריאט ביצ'ר סטו, ששימש כלי-נשק בידי מדינות הצפון שדגלו בביטול העבדות, או עם "אני מאשים" של אמיל זולא, שתרם לזיכויו של דרייפוס, השפיע על הרצל ובעקיפין על התנועה הציונית כולה. כידוע, הרימה הפואמה "בעיר ההרֵגה", כמו גם תרגומיה ליידיש  ולרוסית, תרומה של ממש להיווצרות כוח-המגן העברי. צעירים יהודים שקראוה החליטו שעליהם ליטול אחריות לגורלם, להשיל את חטוטרת הגלות ולתבוע את כבודם שחוּלל.

הציבור העברי לגווניו קלט היטב את המסרים הטמונים בשיר. רבים מקוראיו, כך עולה מזיכרונות בני העלייה השנייה, החליטו לשַנות את אורחות חייהם מקצה לקצה. אין בספרות העברית יצירה שהשפיעה על המציאוּת החוץ-ספרותית השפעה כה מרחיקת-לכת כשיר-התוכחה של ביאליק. קוראיו של שיר זה הבינו, על דרך האלימינציה, שאין להם על מי לסמוך, והחלו לסמוך על עצמם. הם הבינו שכל הפתרונות נחסמו, ונותר רק הפתרון הציוני הנרמז ממילות הפתיחה של השיר (“לֵךְ לְךָ”).

ובמקביל: האם לא ידע יל”ג שהוא מפריז בשירו “קוצו של יוד”? יל”ג ידע היטב שהוא נזקק לתחבולות של אבסורד: בשירו “קוצו של יוד” הורסת אות אחת ויחידה את חייה של משפחה בישראל. בשירו “אשקא דריספק” הורסים שני גרגרי שעורה את חייה של משפחה בישראל. בשירו “שני יוסף בן שמעון” הורסת טעות של מה בכך את חייו של צעיר יהודי שכולם ניבאו לו גדולות. יל”ג ידע היטב שהוא מתאר את המציאות בצבעי שחור-לבן, בהפרזה מכוונת, ואף כתב על כך בשירו “אַל יאשם יהודה”. הוא עונה לחורפיו שמאשימים אותו ששיריו הם תולדה של רוע ומרה שחורה, ומסביר להם שמתוך אהבה לעמו הוא כותב את שיריו המופרזים, וזאת כדי להרגיז את הלבבות ולעורר אותם לתיקון.

כשם שאין להאשים קריקטוריסט שהפריז במידות האף והאוזניים, כך אין להאשים את יל”ג שהפריז בשירו, וזאת כדי לגרום לכך שכוס הדמעות תמלא ותביא לגאולת ישראל. על כן, גם אין לדרוש מזיוה שמיר – חוקרת ספרות –  לחקור את הרקע ההלכתי של עלילת שירו של יל”ג כדי לבדוק אם טעה יל”ג והטעה את קוראיו אם לאו. יל”ג וביאליק ידעו שהם מפריזים ומעוותים את התמונה בשיריהם הגדולים, אך זהו עיווּת מכוּון לצורכי  תיקון – מצווה הבאה בעבֵרה.

שמואל טרטנר

ד"ר שמואל טרטנר הוא מעורכי המהדורה 
האקדמית של כתבי ביאליק

אמת במחקר / בכל סרלואי משיבה

שמואל טרטנר טוען כי החירות הפואטית שנטל לעצמו יל"ג אינה מחייבת אותו באמירת אמת, כל עוד היא משרתת את הביקורת החברתית הנוקבת שלו. מבלי להיכנס לוויכוח על מקומו של הדיוק המימטי במבדה הספרותי, אשיב כי אכן הספרות אינה מחויבת לאמירת אמת. אבל טיעון ביקורתי כלפי חברה, המכוון אל פגמיה, חייב שיהיה בו מן האמת, ולכל הפחות – שלא יהיה שקרי. יל"ג אינו מבסס את הטיעון שלו על דברים מסופקים, אלא על אמירה שקרית הניתנת להפרכה בקלות. כתוצאה מכך נחלש המבדה שהוא עצמו יוצר, שכן הקורא הנבון סולד מטיעון שאינו מכבד את כותבו ואת הקהל שאליו הוא מכוון.

הטיעון השני כנגד דבריי הוא שאין לדקדק אחר דבריה של פרופ' זיוה שמיר שלא חקרה את טיעונו של יל"ג – בספר שהוא אכן מופת מחקרי מרשים, הכולל כל מובאה הגוזרת את הכתוב או נגזרת ממנו – שכן ההפרזה במקרה של ביקורת חברתית הינה תיקון. טיעון זה הוא בעייתי ביותר במערכת מחקרית שמטרתה היא בירור אמת ספרותית והיסטורית.

במקרה זה יש לדון לכל הפחות ב"הגזמה" של יל"ג – האם אכן פוסלים חכמים גט על קוצו של יו"ד, ובהרחבה – להתבונן בטיעונו של יל"ג כמקרה בוחן להתרחשות שבה תפיסה קיצונית משליכה על תפיסת המציאות. כאן המצווה שבביקורת (הנצרכת לעתים) על היהדות באה בעברה של השקר. מחקרה של זיוה שמיר כה מקיף בכל היבטיו – הדתיים, ההיסטוריים, האינטרטקסטואליים והפילולוגיים – עד שהתעלמות מסוגיה כה משמעותית פוגמת לטעמי מאוד במחקר, ומוכיחה כי במקום שיש הזדהות עם מושא המחקר עיוור המחקר (מה צר!) גם לגבולות האמת והשקר שבפואטיקה.

צדק ד"ר טרטנר באומרו כי יצירת ספרות טובה היא מבדה שמגלה אמת אנושית ואינו מחויב לעמוד בקנה המידה של מחקר בעל הערות שוליים. אבל תפקידו של מחקר ספרותי טוב הוא להתחקות אחר האמת הנתונה בטקסט הספרותי ואחר זו הנעדרת ממנה, גם אם זו קשה ומאתגרת את עולמו האינטלקטואלי או הרגשי של החוקר. לצורך כך נדרש לו לא רק ידע אלא גם אומץ, שאינו פחות מזה הנדרש לאמן: האומץ לגלות את הנחות היסוד העומדות בבסיס השקפת עולמו שלו.

יל"ג נטל לעצמו חירות פואטית שמשוררים זכאים לה, אך המחקר אינו זכאי לאמץ לעצמו חירות במקום שעליו לבחון את האמת והשקר העומדים בבסיס היצירה, ועמוק מכך – את האישור שלו הם זוכים בעולמו של החוקר. בשונה מהמארג הספרותי שיכול להגמיש את האמת לצורך המסר, העדפת המסר על האמת במחקר סותרת את מטרתו שלו עצמו, בחינת עברה הבאה בעברה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922, עיון, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: