במלחמה על האמת | שלום רוזנברג

נדב ואביהוא מופיעים שוב בתנ"ך: בני ירבעם נקראים אף הם באותם שמות. על רביזיוניזם היסטורי וניסיונות שונים לשכתוב ההיסטוריה

בפרשת שמיני מסופר על מות שני בני אהרן שהקריבו "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". שמות אלה, של נדב ואביהוא, מוכרים לנו גם ממקום אחר: "נדב" ו"אביה" הם שמות שני בני ירבעם מלך ישראל. האחד ידוע לנו בעקבות מחלתו: "בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם" ופניית אשת המלך לאחיה הנביא המנבא את מותו ואת כיליון בית ירבעם. הבן השני יירש את מקום אביו: "וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו"; נדב היה המלך האחרון לבית ירבעם. בַּעְשָׁא מורד נגדו, מכה את כל בית ירבעם וכך נענש ירבעם "אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".

האם התאמה זאת בין שמות בני ירבעם לבני אהרון היא מקרית? נראה לי שצדק מ"ד קאסוטו כשהעלה את ההשערה שלפנינו ניסיון של רביזיוניזם היסטורי – הערכה מחדש של העבר ושכתוב ההיסטוריה. ירבעם, שפיצל את ממלכת בית דוד, מודאג שמא העלייה לבית המקדש תחזיר את העם לבית דוד: "אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה… אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה" ואז: "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַם". כך נבנים שני המקדשים האלטרנטיביים בבית־אל ובדן.

מעניינת במיוחד היא הכרזתו בעקבות הקמת שני העגלים: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". קריאה זאת זהה להכרזה בעקבות עשיית העגל במדבר (שמות לב, ד): "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ניתן לשער שירבעם בנה מעין מסורת חלופית כנגד המסורת שבמרכזה משכן העדות והדגיש, במקום זאת, את עשיית העגל. הוא משנה פרטים אחדים וממנה "כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי" – שלא היו נאמנים למשה הלוי; וגם משנה את לוח השנה (מלכים א יב, לב־לג): "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם", והכתוב מדגיש: "בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ", במקום חג הסוכות שבחודש השביעי.

 היסטוריה והיסטוריה מזויפת

אני רוצה להתייחס לעצם תופעת הרביזיוניזם ההיסטורי המלווה אותנו מאז ועד עתה. מומחים בכך היו המלכים המצרים שהיו משכתבים את הכתובות החרותות, ומייחסים את ההישגים לעצמם. אך נחזור אלינו. כדי לעשות זאת אפנה אל פילוסוף יהודי, הַנס יונַס (1993־1903), שהיה תלמידו של מרטין היידגר, אך בחל בו והתנער ממנו בגלל הזדהותו עם הנאציזם ועם הפיהרר. עם עליית היטלר לשלטון עזב יונס את גרמניה והגיע לארץ. הוא נלחם נגד הנאצים בבריגדה היהודית ולאחר מכן שירת כתותחן במלחמת העצמאות.

במאמר “עבר ואמת“ (בספרו “מושג האלוהים אחרי אושוויץ“, עמ‘ 56), דן יונס בשאלת אפשרות התיאור האמיתי של העבר. אנו מסתמכים על עדים ועדויות כדי ללמוד על העבר, ולמרות המגבלות הרבות שבכך מבחינה עקרונית נראית המשימה אפשרית, אך בפועל הסכנה שבעיוות ההיסטוריה ברורה ומוחשית. יונס היה יכול להביא דוגמאות רבות מהתקופה הנאצית, אך הוא בחר כדוגמה דווקא את שכתוב ההיסטוריה על ידי סטלין ומשרתיו, תוך דגש על כל הנוגע לטרוצקי. לא רק טרוצקי נרצח, אלא גם דמותו. מגיבור המהפכה הפך לבוגד. פרקי היסטוריה רבים שוכתבו, עדים נרצחו וארכיונים צונזרו ו“טוהרו“.

יונס מעלה את השאלה המטרידה: מה אם פעולה כזאת תצליח פעם בשלמות? ההיסטוריה העתידית לא תוכל לגלות את האמת אף פעם? לפי הקריטריונים לאמת ההיסטורית, ניתן לגרום לכך שההיסטוריה המזויפת תהיה ההיסטוריה. על ניסויים מדעיים אפשר לחזור אך לא על אמיתויות ההיסטוריה שעקבותיה כוסו. אנו הישראלים חייבים להיות מודעים לכך. “אנו מכירים ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה בשיטתיות, לפעמים בזמן שהיא עדיין מתרחשת“. לנו הישראלים שתי דוגמאות תספקנה: הסרט “ג‘נין ג‘נין“ וגם ההרס השיטתי והמגמתי של שרידים ארכיאולוגיים חשובים. והיד המזוהמת בשקרים עדיין נטויה.

בליעת הנרטיבים

ההגות הפוסט־מודרנית הובילה את קריאת התיגר על האמת ההיסטורית לכיוונים חדשים. בעולם הגותי זה נשארו אך ורק "נרטיבים" – מבטים מנקודות מבט שונות, שכולם לגיטימיים וכשרים באותה מידה, המודרכים ומכוונים על ידי אינטרסים. אני לתומי חשבתי שהעמדות השונות במדעים ובהיסטוריה בכללם חייבות להילחם ביניהן בעולם האקדמי, כאשר הממצאים המדעיים וכלי המחקר ישפטו ביניהן. אך בעיניי מצב אחר מתרחש. הכול קורה כאילו הדמוקרטיה והמערכת המשפטית מגִנים לא רק על זכויות הפרט האנושי, אלא גם על זכויות הנרטיבים אף אם הם שקריים בעליל. עבורנו, היהודים, יש עדיין גבול: השואה – החור השחור הבולע את כל הנרטיבים המזויפים.

אולי המלחמה על האמת אבודה? הנס יונס מאמין שלא! אי אפשר "לבטל את ההבדל בין שקר לאמת". היכן שהוא תמיד תישמר האמת. זאת היא "נוכחות נצחית של מה שהיה". התיתכן אמת היסטורית? כן, כי אלוהים קיים. אם יש אמת יש אלוהים. אכן, זאת לא הוכחה פילוסופית־מדעית על קיומו של אלוהים. היא לא אמורה להיות כזאת, מסביר יונס: “זאת התנסותי בנושא, ואני מניח לקורא להתנסויות משלו“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מרתק! תודה על מאמר צלול כל כך

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: