הערה על מנהג הקטניות ומקורו

הדיון המייגע משהו השב בכל שנה על מנהג האשכנזים לאסור שימוש בקטניות בפסח, מרבה לעסוק בטעמים שניתנו למנהג ובהשלכתם על גידולים כאלה ואחרים. המקור המפותח הראשון, המצוטט לעייפה, הם דברי רבנו פרץ (קורביל, סמוך לוורמס, צרפת, המאה הי"ג) בהגהותיו על ספרו של רבו המובהק ר' יצחק מקורביל המוכר כ'ספר מצוות קטן' (מצווה רכב).

לאור הערה של מורי הרב יצחק ליפשיץ, התעוררתי לקרוא מחדש את הציטוט המוכר – ואני מבקש לשתף אתכם בהתבוננות בו. עיקר טענתי היא שדברי רבנו פרץ אינם מלמדים אותנו כמעט דבר על טעמיו האמתיים והמקוריים של המנהג, ואדרבה – הם מעידים שבמקורו היה העניין אחר לגמרי.

נפנה אפוא תחילה לקרוא את הדברים במלואם (במהדורה המופיעה בפרויקט השו"ת. השתדלתי לפסק אותם בדרך המקלה על הקריאה):

ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם – רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה. וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן.

מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים – דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין, דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין.

ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא; וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן; וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה. ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי.

ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן.

אף על גב דתלמודא שרי אורז, זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי', וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרונים, ואפילו ליתנם במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים.

החלק המוכר יותר בדברי רבנו פרץ הם הטעמים שהוא מציע למנהג, בחלק האחרון של הדברים. הטעמים, אחרי המורכבות שבהם, מתבססים על 'אתי לאחלופי' – החשש שיחליפו האנשים בין הקטניות, תבשליהן ופתן, ובין מיני הדגן שנאסרו בתלמוד ושחייבים על חימוצם כרת.

אבל מה שממעטים לשים לב אליו הוא הרישא של דבריו, המתארים את המנהג כפי שהיה לפני 'התערבותו' של רבנו פרץ, ואת הסיבות ששלן הוא טורח להציע טעמים – מורכבים ובעייתיים משהו, כפי שניכר מאורך ההסבר שלהם – למנהג.

ראשית, ברור מדבריו שמדובר באיסור ישן, המקובל על (חלק מ)חכמי אשכנז. ראשית הוא כותב כך בתחילה: 'רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאכלם בפסח כלל'. בהמשך רבנו פרץ אף מעיד כבדרך אגב שזהו מנהג עתיק למיטב הבנתו ('נוהגים בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים'). זו נקודת המוצא. קיים כבר מנהג, וטעמו אינו ידוע, וכעת השאלה היא האם הוא מחייב ומה טעמו.

הסיבה לדחות את המנהג היא, לפי רבנו פרץ, העובדה שהתלמוד הגדיר במפורש, שרק חמשת המינים מחמיצים. את הטענה הזו הוא מביא בשם רבי יחיאל מפאריס, מי שהיה רבו של רבו ר' יצחק מקורביל, וכנראה מכאן גם רבו שלו. ובכן ר' יחיאל היה אוכל את הפול בפסח, כי אפילו ביחס לאורז, שלגביו יש דעה בתלמוד שהוא מחמיץ – דעת ר' יוחנן בן נורי – כבר נפסק חד משמעית (פסחים קיד, בדברי רב הונא) שאין חוששים ושמותר להשתמש בו בפסח.

במלים אחרות: ר' יחיאל מפאריס הכיר את המנהג, והבין אותו כמנהג שנובע מדעה לפיה גם קטניות ששהו במים נעשות חמץ. הדבר ניכר מהעובדה שהוא דוחה את המנהג לא באמירה ש'אין מה לחשוש מערבוב או החלפה' אלא באמירה שהגמרא התירה אפילו את האורז, שיש לגביו דעה תנאית חשובה לפיה הוא מחמיץ. קל וחומר, חששות לגבי זרעונים אחרים שהגמרא לא הזכירה (אם כי אכן הוזכרו בדברי ר' יוחנן בן נורי גם קרמית ודברים אחרים, גם אם לא לעניין פסח ואכמ"ל), אין שום סיבה להיזהר בהם.

מה שמפריע לרבנו פרץ בגישת ר' יחיאל היא קיומו של המנהג. "קשה מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים", הוא כותב, וממשיך וטוען "דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין".

זו פיסקה חשובה ביותר. מדברי ר"פ ברור, שההנמקה המקובלת למנהג היתה משום חימוץ – כלומר שגם קטניות מחמיצות, וכפי שדחה רבנו פרץ. אבל הוא לא מוכן לקבל את ההנמקה הזו, כי היא לא סבירה לאור העובדה שהתלמוד אומר בצורה כה מפורשת שהדבר מותר.

רק בשל כך הוא מתחיל לחפש טעמים אחרים, מתוך מוטיבציה של להעניק תשתית מחודשת, אלטרנטיבית, למנהג: " ולכך נראה לקיים המנהג", כלומר לההמשיך ולהעניק לו תוקף, "ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו" כפי שהבין את המנהג ר' יחיאל מפאריס, וכפי שכנראה הבינו כולם עד עתה, "כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה" שכעת הוא מתחיל לבאר את טעמיה, אותה גזירה שמטרידה מאז את כל השיח ההלכתי באשכנז.

כנראה שרבנו פרץ סבר שזה היה הטעם שבשלו גזרו חכמים הקדמונים על הקטניות, אך הוא בעצמו יודע שאין זו אלא השערה. ככל הנראה רבנו פרת לא העלה בדעתו שתי אפשרויות אחרות – שכנראה רבו ר' יחיאל סבר כאחת מהן – האפשרות שהמנהג הוא טעות מעיקרו, כפי שכתבו כמה ראשונים אחרים, או האפשרות שהמנהג משמר מסורות הלכתיות שקדמו לפסיקת התלמוד הבבלי או שהתקיימו במקביל לו, ואכן סברו שיש עוד זרעונים שמחמיצים מלבד חמשת מיני דגן.

מה אנו לומדים מכל זה?

שאיסור הקטניות הוא מנהג קדום, ותוקפו נובע מאמון במייסדיו העלומים. האיסור הזה התייחס לקטניות כמו חמץ, ולא כמשהו ש'אתי לאחלופי', אבל הצורך לאזן בין המסורת הזו ובין ההלכה הפשוטה והחד משמעית המתירה כל זרעונים שאינם חמשת מיני דגן הביאו למבנה המורכב של 'שתי רמות' באיסור חמץ, האחת איסור ממש והאחרת גזירה שטעמיה שנויים במחלוקת ושפרטיה אינם ברורים וכנראה לעולם לא יוכלו להתברר כראוי.

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 באפריל 2015,ב-בלוג שוטף. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. הגדה לערב שביעי של פסח, מוטי לקסמן, תשע"ה

    דברי מבוא
    ימי חול המועד של פסח נחתמים בחג, שביעי של פסח.
    גם בערב שביעי של פסח מתכנסים לאכול מטעמים בחוג המשפחה או הידידים.
    לאחר הגדת ליל הסדר אין כנראה כוח לעסוק בדברי תורה ותרבות נוספים.
    אבל, שנינו, " רבי חנניא בן תרדיון אומר כל שנים ושלשה שהם יושבים בשוק ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים […] רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר כל שנים ושלשה שהן יושבים ואוכלים על שלחן אחד ואין אומרים עליו דברי תורה כאילו הן אוכלים זבחי מתים […] רבי חלפתא איש צפורי אומר כל שנים ושלשה שהן יושבים בשוק ויש ביניהם דברי תורה השכינה נגלית עליהם."[א]
    אין זה רצוי לשבת במושב לֵצִים.
    עדיף לזכות בגילוי השכינה, לא כן?
    לשם כך, מוצע בזה לְשַׁלֵּב, במפגש המשפחתי בליל שביעי של פסח, גם דברי עיון ושירה.
    למטרה זו מוצעת הגדה לשביעי של פסח.
    רצוי להתאים את הנוסח המוצע, לאוכלוסיה המשתתפת, בהוספה או בגריעה של קטעים.
    הנוסח מציע לשלב את הנאמר ואת המושר תוך כדי ארוחה.
    מוצע לשלב בקריאה ובשירה את רוב הנוכחים, בוגרים, ילדים גם נכדים.

    כל התייחסות, הערה או הצעה יתקבלו בברכה ובתודה.

    חג שמח!
    מוטי

    היסודות בהגדה המוצעת, מוצגים בזה לפי סדר הא"ב.
    אביב עמ' 3.
    בִּרְכַּת האדם וּבִרְכַּת שָׁלוֹם עמ' 4.
    ברכת המוציא עמ' 2.
    נטילת ידיים עמ' 2.
    נס המים עמ' 2.
    קדש עמ' 2.
    שמחת-לב, יום-יום עמ' 3.

    הגדה לערב שביעי של פסח, מוטי לקסמן, תשע"ה

    קדש
    סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי (הנוכחים קוראים "לְחַיִּים"!).
    בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

    בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו.
    וַתִּתֶּן לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן,
    אֶת יוֹם חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנו, מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.
    כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ.
    בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

    נס המים
    "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" [ב].

    שירת הים
    א. "לְאַחַר נֵס קְרִיעַת יָם סוּף" / "עַם יִשְׂרָאֵל הָיָה מְאוֹד שָׂמֵחַ" / "הֵם אָמְרוּ אֶת שִׁירַת הַיָּם"
    "הֵם שָׁרוּ לה'. הֵם הוֹדוּ לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם בִּקְרִיעַת יָם סוּף."
    ב. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
    אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה / סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: / עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ / וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה /
    זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ / אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" [ג].

    בשעה שנקרע הים
    "בשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו" [ד].
    זאת אומרת, כל האנשים בכל העולם שמעו על קריעת ים סוף.
    ומה עוד קרה בזמן ההוא?
    "אותו זמן בישול פירות היה" [ה].
    באגדה מספרים: "באותה שעה, שעל קרקעית הים צמחו אילנות, שהוציאו פירות בשלים, מעליהם רחפו ציפורים מצייצות, וילדי ישראל קטפו פירות והאכילו בהם את הציפורים, ששרו עם ישראל את שירת הים [ו].

    נוטלים ידיים ומברכים
    "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם."

    ברכת המוציא
    "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ."

    סעודה, מנה ראשונה

    אביב
    א. "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" [ז].

    ב. "איך יודעים שבא אביב? / מסתכלים סביב סביב "
    "ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים / ואם רואים שנעלמו המעילים"
    "ואם פרג וגם חרצית / לכבוד החג קישטו ארצי"
    "אז יודעים, שבא אביב / אז יודעים, שבא אביב" [ח].

    ג. "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: / הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: / הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" [ט].

    ד. "עץ הדר יפרח פרוח, / תכלת, חום וזיו, / מביצה יצא אפרוח / וקרא : אביב!
    העולם מבריק, חדש, / שמש צהובה כדבש, / האוויר מלא ניחוח / ושמח האפרוח:
    העולם לבש / זיו אביב חדש!" [י].

    ה. הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי וְרוֹעֵשׁ, / נִדְלָק בָּעֵצִים / זוֹרֵק בָּהֶם אֵשׁ, / צָהֹב וְאָדֹם / וְסָגֹל פִּרְחוֹנִי,/
    וָרֹד וְלָבָן / וְכָתֹם חַיְּכָנִי, / וְהָאַף מִתְמַלֵּא / בּרֵיחוֹת הֲדָרִים / אֲפוּנָה רֵיחָנִית / וְיָמִים אֲחֵרִים.
    וְיָרֹק בַּנְשָׁמָה / כְּמוֹ מִזְּמָן לֹא הָיָה / וּבָא לִי לָרוּץ / וְלִצְעֹק כִּמְשֻׁגָּע, / כִּי הָאָבִיב הִגִּיעַ / צִבְעוֹנִי /
    וְרוֹעֵשׁ, / וְהַלֵּב שֶׁלִּי אִתּוֹ / כָּל-כָּךְ מִתְרַגֵּשׁ [יא].

    סעודה, מנה שנייה

    שמחת-לב, יום-יום
    "חמש לפנות בוקר- קריר / פנס נושא אור על אם דרך קפא. / כוכב נעזב עוד מאיר על העיר
    בודד בנקודת השקפה.
    פותח אדם חלונו לרקיע / והחוצה מוציא את אפו החולם. / עף האף כיונה וחוזר ומודיע / העולם עוד בריא ושלם.
    בלילה הזה – שום דבר לא ארע / שום קונטיננט – בימים לא שקע / שום מפה מדינית לא הפכה את עורה / שום רפובליקה לא התפקעה.
    ההיסטוריה דילגה על הלילה הזה / וכותבי העיתים יזניחוהו בצל / מתלבש האדם אט לאט כהוזה / וחושב תודה לאל" [יב].

    סעודה, מנה שלישית

    שנדע ליהנות מהיופי ומהטוב בשגרה וביום-יום,
    גם להודות בלב אוהב.

    א. תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על אור עיניים / חבר או שניים /
    על מה שיש לי בעולם / על שיר קולח / ולב סולח /שבזכותם אני קיים.
    תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על צחוק של ילד / ושמי התכלת /
    על אדמה ובית חם / פינה לשבת / אישה אוהבת / שבזכותם אני קיים.
    תודה על כל מה שבראת / תודה על מה שלי נתת / על יום של אושר / תמימות ויושר /
    על יום עצוב שנעלם / תשואות אלפיים / וכפיים / שבזכותם אני קיים [יג].

    ב. כשתאלם תרועת הפסטיבלים / ילבלבו שירי אהבתי /
    אני יכול לשמוח איך שבא לי / וזהו זה החג האמיתי.
    יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
    התינוקות פתאום יודעים ללכת / ובני השש יודעים פתאום לקרוא /
    והאופה אופה לי את הלחם / וזהו זה החג בהדרו .
    יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
    הנה היום חלף הלך הגשם / ובמרום חמה גדולה תלויה /
    אל החלון חמדת נפשי ניגשת / וזהו כל החג – הללויה
    יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה.
    הללויה בגלל דברים כאלה / הללויה אני עדיין שר /
    הללויה יום יום ואיזה פלא / הללויה לחג שלא נגמר [יד].

    סעודה, קינוח
    בִּרְכַּת הָאָדָם
    נאמר, "כיצד מתחילה הסתלקות האלוהים מקרב עם?
    כנראה בזה, שאותו עם מעיז לחלל ביד זדונית את קודשי זולתו. את זאת למדנו, לכן נשמור בכבוד רב על כל הקדושים" [טו].

    על כן, נשיר, באמונה כנה
    האדם קדוש הוא [טז].
    לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…"

    שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
    חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
    לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא גַּם בַּטּוֹב,
    לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.

    בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם
    הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
    אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
    וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
    הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.

    לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
    אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
    בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
    עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה

    בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
    יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
    כָּל אָדָם כָּל אִשָּׁה חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
    הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא.

    כך, בִּרְכַּת שָׁלוֹם לשלום אמת
    עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו / הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / עָלֵינוּ / וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל /
    וְאִמְרוּ, אִמְרוּ אָמֵן!
    יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם / שָׁלוֹם עָלֵינוּ / וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל / וְעַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל.

    הארות ומראה מקום,
    [א] מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לד.
    [ב] שמות יד, כט.
    [ג] שמות טו, א¬-ב.
    [ד] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה א.
    [ה] מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף צה עמוד ב.
    [ו] ניר דוד קרייזלמן, ליקוטי שיחות כרך ג, עמ' 966.
    [ז] שמות לד, יח.
    [ח] דתיה בן דור, איך יודעים שבא אביב.
    [ט] שיר השירים ב, יא–יג.
    [י] לאה גולדברג, שיר אביב.
    [יא] אילנה אבן-טוב – ישראלי, האביב הגיע.
    [יב] נתן אלתרמן, חמש לפנות בוקר.
    [יג] עוזי חיטמן, תודה.
    [יד] נעמי שמר, יש לי חג.
    [טו] זאב ז'בוטינסקי, נאום בכנסת-היסוד של הצ"ח, 1935.
    [טז] מוטי לקסמן, האדם קדוש הוא, תמוז תשע"ב.

  2. על דיוק זה עמד גם פרופ' ישראל משה תא-שמע ז"ל, במאמרו, 'איסור קטניות בפסח – תולדותיו ופשרו', בתוך: מ' בניהו (עורך), אסופות: ספר השנה למדעי היהדות, ג (תשמ"ט), עמ' שמח.
    וראו עוד מה שהבאתי בהערותיי לראיון עם פרופ' דניאל שפרבר, 'בין הינדואיזם לקטניות', באתר זה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שם הבאתי גם כמה שיטות של חכמי צרפת (הובאו בריטב"א ומהר"ם חלאוה, פסחים לה) שסברו שבקטניות, או בחלק מהן, יש 'מקצת חימוץ'. אין בחימוץ זה איסור כרת כבדגן, אך יש בו איסור דרבנן. אף לחלק מהנוסחאות בהשגות הראב"ד, הלכות חמץ ומצה פרק ה,א נחשבות הקטניות ל'חמץ נוקשה'.

      אף תלמידו של הראב"ד, רבי אשר ב"ר משולם מלוניל, בעל 'ספר המנהגות', סבר שיש בקטניות חשש חימוץ (כמובא בשמו בביאורו של רבנו מנוח לרמב"ם, שם. רבנו מנוח עצמו סובר שאין בקטניות חשש חימוץ, אלא שאין הקטניות מאכל הראוי לשמחת החג.

      מהרי"ל (המובא בבאר-היטב או"ח סי' קלא) מביא מנהג בני אוסטרייך שלא לאכול קטניות בכל יום שאין בו נפילת אפים, משום שקטניות היו מאככ אבלים (כנזכר בבבא בתרא טז, שמנחמים אבלים בעדשים משום שכמו האבל אין להן פה, או משום שהם עגולים כאבלות שהיא גלגל החוזר בעולם).

      אכן, מתאימה ההימנעות מקטניות במיוחד לימי הפסח, בהם מודגש שהעולם אינו מחזורי, אלא מתחדש, ולאדם נפתח פה-סח להודות ולהלל לבוראו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. שפתי כהן-יגאל כהן

    אולי זו השפעה כוזרית של אבותיכם, משהו כמו "מחלת אבותיכם" (הקוזקים מסתמא).
    בתימן לא היו עוזרים ולא קשיא.

    • וכבר אמרו שמעיה ואבטליון שהיו בני גרים לכהן הגדול שזלזל במוצאם ואמר להם: 'ייתו לשלם בני עממין', והשיבו לו: 'ייתו לשלם בני עממין דעבדי עובדא דאהרן…'.

      בברכה, ש.צ. לוי&גר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: