שק חבטות שנתי

המנהג שלא לאכול קטניות בימי הפסח הפך זה מכבר לפולמוס שנתי סוער 
על היחס שבין מנהגי העדות השונות לאחדות ישראל. פתיחה לדיון

המנהג המוכר שלא לאכול קטניות בימי הפסח הפך זה מכבר ממנהג הנוגע לשבוע אחד בשנה לשק חבטות שנתי; מהנהגה בת מאות שנים לשם קוד למנהג עדתי עתיק, שהדבקים בו ממשיכים ואוחזים במנהג אבותיהם בידיהם, ואילו התוהים עליו רואים בו מנהג שבטלו טעמו וסיבותיו זה מכבר. ויתרה מכך, מזהים בו מנהג המייצר שסע עמוק בין העדות השונות ומקשה על האירוח ההדדי בימי חג הפסח.

מנהג הקטניות אכן עתיק וקרוב לאלף שנים הוא נוהג בקהילות אשכנז. ר' אליעזר מוורמס, בן המאה ה־12, כבר מציין מנהג זה כמנהג רווח, ר' יצחק מקרוביל בן המאה ה־13 כותב: "על הקטניות… וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל" (סמ"ק סימן רכ"ב) – והערעור עליו גם הוא עתיק וכבר כתב כנגדו רבנו ירוחם בן המאה ה־14 כי "אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח – מנהג שטות הוא".

גם המערכה בשאלת היחס למנהג זה אינה חדשה. תלמידו המובהק של בעל ה"נודע ביהודה", הרב אלעזר פלקלס, כתב כי "אף אם יתכנשון בית דין של שמואל הרמתי ואליהו ובית דינו וכל גדולי ישראל אף עמהם, לעניות דעתי אין בידם להתיר אורז ומיני קטניות בפסח" (שו"ת תשובה מאהבה, חלק ב, סימן רנט, יח).

גם הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל "ערוך השולחן" כתב כנגד המערערים, אולם גם הציג בדבריו את מגבלות האיסור בעת שהוא מאיים על מעוטי היכולת בשעה קשה:

ודע דמדינא מותר לאכול אורז וכל מיני קטניות בפסח. מכל מקום הנהיגו רבותינו ואבותינו זה הרבה מאות מן השנים, וקבלו עליהם באיסור לבלי לאכול אורז ומיני קטניות בפסחואיסור זה כיון שקבלו אבותינו משום גדר, מדין תורה אסור לבטל, והמפקפקים והמקילים בזה מעידין על עצמן שאין בהם יראת שמים ויראת חטא ואין בקיאין בדרכי התורהועם כי יש מדינות שלא נהגו בחומרא זו, מכל מקום כל מדינות אשכנז, וצרפת ורוסיא ופולניא, קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם החומרא הטובה הלזו שיש בה טעם בעיקר. אך בפירוש קבלו שאם אולי יהיה שנת בצורת חס וחלילה שהעניים רעבים ללחם, אז כל חכמי העיר ובראשם מרא דאתרא מתירים לאכול קטניות בפסח (ערוך השולחן, אורח חיים תנג ד־ו).

איור: שאול יצחק לוין

איור: שאול יצחק לוין

*

עם העלייה לארץ והתרת השבטים והעדות לבוא זה בזה – איסור הקטניות עולה שוב ושוב לדיון.

המבקשים לאסור אומרים שאין להתיר את שאסרו הקדמונים ופורץ גדר ישכנו נחש. על כל אחד להמשיך ולאחוז באשר נהגו זקניו והמדרון הרי חלקלק. ואילו המבקשים להתיר אומרים כי מנהג זה מייצר פילוג מיותר בין העדות ומעורר מחלוקת שנתית פנים־משפחתית קשה, וכי בא מועד ליצור מנהג ארץ ישראלי אחיד. לדידם, דווקא המענה ההלכתי־מקומי למנהג הקטניות הוא שיכניס למחזור הדם ההלכתי את ההבנה כי לא עוד מזרחיים ומערביים אנחנו, אלא הנה שבנו לארץ והלכה אחת לכולנו.

כאן ביקשנו מרב קהילה, ראש ישיבה, רבנית וחוקר משפט עברי לכתוב את דעתם בסוגיה חשובה זו והרי שלהם בפניכם.

אלחנן ניר

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2015, ב-גיליון צו תשע"ה - 920 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. קטניות בפסח
    תגובה לסדרת המאמרים בנושא
    עורך מוסף שבת בפרשת צו, הציג דילמה חשובה, הנוגעת לחלק גדול מאוד מהציבור בישראל (דתיים כחילוניים), לגבי איסור הקטניות בפסח. הדילמה הוצגה באופן כללי, בין אלו אשר "ממשיכים ואוחזים במנהג אבותיהם…" ובין אלו "התוהים עליו…", בין "המבקשים לאסור" לבין "המבקשים להתיר".
    להבנתי יש כאן שתי שאלות עיקריות: הבעיה הקונקרטית – כיצד להתמודד עם הבעיות שנוצרות בין הנוהגים מנהגים שונים, והשאלה המהותית – האם ראוי בכלל להמשיך ולהחזיק במנהג זה, על כל המשתמע מכך. מקריאת ארבעת המאמרים בנושא, לא מתקבלות תשובות ברורות לגבי הבעיה הקונקרטית, אך האכזבה האמיתית היא שהשאלה המהותית נותרה ללא דיון מעמיק.
    מתוך ארבעת הכותבים המכובדים, מי שהתייחסו לבעיה הקונקרטית הם הרבנים זעפרני וקנוהל. למרות חשיבות השאלה, שניהם הצניעו את תשובתם, ואני מקווה שלא אחטא באופן שאציגה כאן. הרב זעפרני, בשורות האחרונות במאמר, משווה את הסיטואציה לאורחים המקפידים על דיאטה מסוימת. כלומר כפי שאנו מכבדים את הדיאטה של אורחינו, כך עלינו לכבד את ה"תפריט" המיוחד שלהם בפסח. מכאן ניתן כנראה להבין שהרב דוגל בכך שכאשר האורח מקפיד על איסור קטניות, על בעל הבית להתאים את עצמו לדרישות המחמירות. לעומתו מציג הרב קנוהל עמדה שאפשר לראות בה גישה הפוכה. בפסקה לפני האחרונה בסעיף 2 נכתב: "כשהוא מתארח בבית משפחה מעדות המזרח מותר לו לאכול את כל המאכלים שמגישים לו, חוץ מתבשיל שרובו עשוי מקטניות…".
    מי שמחפש תשובה לבעיה הקונקרטית יצא כמובן ללא תשובה חד משמעית, אך כפי שאמרתי, הבעיה החמורה יותר היא המבט השטחי לגבי שאלת המהות.
    כל ארבעת הכותבים, דיברו על חשיבות המחויבות להלכה והשמירה על המנהג, כאילו השאלה על ביטולו לא עולה כלל על סדר היום. אלא שישנם קולות בציבור הדתי, כפי שכתב העורך אלחנן ניר בפתיחה, שכן תוהים על עצם המנהג ומבקשים להתיר אותו. ניתן להתייחס לקולות אלו בביטול ולהתעלם מהם. ניתן לומר שהם נובעים מעצלנות, חוסר נוחות ודתיות "לייט". אלא שלא כן הוא. ישנה חשיבה אמיתית וכנה בקולות הללו.
    כאשר אנו ממשיכים במנהג הזה, אנו בעצם אומרים לעצמינו ולעולם כולו שביהדות אין הגיון ואין מחשבה, אלא רק החמרה בכל מקום שניתן. ברגע שנתקבע מנהג, אנו נמשיך בו גם בניגוד לשכל הישר. אנו גם אומרים שעדיף עלינו המנהג יותר מאשר הערך של אחדות ישראל. בשתי האמירות הללו ביחד ולחוד ישנו חילול ה' גדול. ראוי היה למנהיגות הדתית לקרוא לביטול מנהג זה, ובכך להחזיר את השכל הישר להלכה, להעלות על נס את הערך של אחדות ישראל ובעיקר – לקדש שם שמים.
    מסתבר כי הרבנים לא מסוגלים לכך. אך היה מצופה כי לכל הפחות בהתמודדות עם הבעיה הקונקרטית, תאמר בריש גלי האמת ההלכתית הפשוטה. והאמת היא, שבכל מקום מצוות 'בין אדם לחברו' קודמות למצוות 'בין אדם למקום' – וזאת גם במצוות דאורייתא! יתרה מכך – ספק עבירה שבין אדם לחברו דוחה ודאי מצוה שבין אדם למקום (להרחבה בנושא זה, ראה ספרו של הרב משה אביגדור עמיאל "הגיונות אל עמי" חלק שני, פרק י"ב). ואילו כאן, כאשר מדובר על מנהג מאוחר שטעמו סר, האם אין זה מובן מאליו שיש לדחות אותו כאשר יש אפילו סיכוי קטן שהדבר יכול לפגוע בזולת?

    • 'מנהג מאוחר שטעמו סר'?

      בס"ד י"א בניסן ע"ה

      לגבי דבריך (בשורה שלפני האחרונה') על 'מנהג מאוחר' –
      המנהג מוזכר כבר במאה ה12 כמנהג ישן. ראה במקורות שהבאתי בהערותיי שמאמרו של פרופ' דניאל שפרבר, 'בין הינדואיזם לקטניות', באתר זה.

      ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי ציינה (במאמרה שבגליון זה) למאמרו של פרופ' י"מ תא-שמע שמצא לו מקור במנהג ארצישראלי קדום. וכשיטתו של פרופ' תא-שמע שהרבה ממנהגי אשכנז נובעים מהלכה ארצישראלית קדומה. רק אחר כמה מאות שנים עברו יהודי אשכנז לתחום ההשפעה של התלמוד הבבלי ותורת הגאונים, וטעמם המקורי של המנהגים הקדומים נשכח.

      לגבי 'טעמו סר'-
      הרב קנוהל מזכיר במאמרו שגם כיום קיימת הבעיה שבבתי אריזה גדולים מגיעים למקום אחד גם מיני דגן וגם אורז וקטניות, ואם אין הקפדה מיוחדת בבית האריזה יש חשש לתערובת.

      מטעם זה – אף בעדות שנהגו היתר באורז וקטניות הקפידו לברור אותו שלוש פעמים! זה תענוג לסועדים, אך משלש את טרחתה של עקרת הבית.

      אנו מלאי הערכה לנשי החיל של עדות המזרח, שנטלו על עצמן את העול הכבד של ברירת האורז והקטניות שלוש פעמים – אך ראוי שנבין גם את האשכנזיות שהעדיפו לוותר על טרחה זו, והעדיפו להראות את כוחן היצירתי ולעשות את תפוחי האדמה למן שכל הטעמים מצויים בו.

      ולמעשה, כפי שכתבה ד"ר טיקוצ'ינסקי, עם קצת רצון טוב הבעייה פתירה. מארח טוב שואף לתת לאורחו הרגשה טובה.. אורח טוב שואף שלא להכביד על המארח, ושניהם נפגשים באמצע הדרך.

      בשעתו הוזמנתי לליל הסדר למשפחה ספרדית. המארחת שאלה אותי מראש איזה שמן ותבלינים אני יכול לאכול, כך שהמרק הבשר והדגים היו 'ללא קטניות'. מהאורז שאכלו המארחים לא יכולתי ליהנות, לא רק מחשש קטניות, אלא משום שהייתי מלא מהמרק הבשר והדגים. נס היה שהצלחתי לטעום כזית מהאפיקומן…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הקטניות והאחדות

      בס"ד י"ב בניסן ע"ד

      לאבישי – שלום רב,

      טענת שתי טענות: (א) המנהג איבד את טעמו. (ב) המנהג מפריע לאחדות.

      לטענה (א) עניתי בתגובתי הקודמת. אם תעיין בה ובמקורות שציינתי, תמצא שטעמי המנהג אקטואליים גם כיום.

      לטענה (ב) ענו הרב שמואל זעפרני והרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, שאחדות אינה תלויה באחידות במנהגים. יש אפשרות לחיות בידידות ואפילו להתארח זה אצל זה למרות ההבדל במנהגים. הרב אלישיב קנוהל הציע כמה פתרונות הלכתיים המקילים מאד על ההתארחות ההדדית..

      בעיות האחדות לא מתחילות בשאלת הקטניות. ראינו בבחירות האחרונות כמה מרירות היתה ואילו דברים חריפים הושמעו עקב חילוקי דיעות קשים בשאלות קיומיות של מדיניות וביטחון, כלכלה וחברה, דת ותרבות. הלוואי שבשאלות הקשות נגיע לאחדות.

      אפשר לצאת ממצרים בחיפזון, אך אי אפשר לאחד עם ב'זבנג וגמרנו'. אי אפשר למחוק הבדלי מסורות ותרבויות והשקפות עולם במחי יד. מתחילים בכבוד הדדי. ממשיכים בהבנה הדדית, ואולי ברבות הימים נגיע גם להסכמה הדדית.

      ב"ה שבציבור הדתי-לאומי הולכים ומתמתנים הבדלי העדות. אמנם כל עדה שומרת על מסורתה ההלכתית, אך כולם מתחתנים זה עם זה. ביישוב שלי כמעט אין משפחה שאין לה חתן או כלה מעדה אחרת. הוה אומר: גם בפסח ילדים מבקרים את הוריהם ואחים את אחיהם, ומוצאים את הדרך ההלכתית לשמור גם על המסורת וגם על הלכידות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בשאלה אם להעדיף את איחוד המנהגים או לשמור על המסורת הייחודית של כל עדה, היו הבדלי גישות בין הראש"ל הרב עוזיאל לבין הראי"ה קוק, זכר צדיקים לברכה. ראה במאמרו של הרב גיל דביר, 'ריבוי המנהגים – ריבוי השלום', באתר 'ישיבת פתח תקוה'.

  2. יתכן שלא הייתי מספיק ממוקד בדברים שכתבתי, אבל אלו בכלל לא הטענות שלי.
    הטענה שלי היא על חילול ה' שנגרם משתי סיבות:
    1. "כאשר אנו ממשיכים במנהג הזה, אנו בעצם אומרים לעצמינו ולעולם כולו שביהדות אין הגיון ואין מחשבה, אלא רק החמרה בכל מקום שניתן. ברגע שנתקבע מנהג, אנו נמשיך בו גם בניגוד לשכל הישר. "
    2. "אנו גם אומרים שעדיף עלינו המנהג יותר מאשר הערך של אחדות ישראל."

    כמו כן טענתי שכאשר נשאלים על הדרך לשמור על המנהג, יש להדגיש את החשיבות של כבוד הזולת, על פני המנהג.

    אבישי

  3. אבישי, זה בסדר גמור כבוד הזולת נשאר גם שהאשכנזים שומרים על מנהגם העתיק מלהמנע מאכילת קטניות בפסח

    מי שלא מסוגל לקבל בהבנה מנהגים של אחרים שיבוא בטענות אל עצמו בקשר לאי כבוד הזולת, אשכנזי שהוא חתן של משפחה ספרדית משפחתה של אשתו אמורה להבין שהוא לא אוכל אצלם הכך בפסח לא כי הוא רוצה להעליב אותם אלא כי מנהג אבותיו לא לאכול קטניות בפסח, לא צריך להיות גאון הדור בשביל להבין דברים כאלו פשוטים

    ובכלל אפשר לעדות אחדות בישראל יפה מאוד מבלי שייפגעו מנהגים ויהיו אי נעימויות

    בישוב בו אני גר בשנים האחרונות ואני אחד הגבאים בבית הכנסת האשכנזי שם אני יכול לומר לך שכשניסינו לעשות מניין מאוחד בליל שמחת תורה של שלושת בתי הכנסת בישוב זה לא הצליח בכלל והאיחוד שרצינו לעשות התברר כמלאכותי ושלא ריצה אף אחד אלא רק עורר תרעומת
    ומאידך שבשבת האחרונה ארגנו דרשת שבת הגדול משותפת ביחד עם בית הכנסת התימני ודרשו שניים אחד מבית הכנסת התימני ואחד מבית הכנסת שלנו הדבר היה מוצלח מאוד ומשני בתי הכנסת היו מרוצים מאוד

    כאשר האחדות באה מתוך כבוד הדדי של מנהגי כל עדה והאחריות באה לידי ביטוי במכינה המשותף זה יכול להיות מצויין, כאשר מדובר באחדות מלאכותית זה כבר אחידות בולשוויקית ולא אחדות אמיתית שגוונים רבים בתוכה

    • לגבי אירוח אצל ספרדים, ראה מ"ש הרב שלמה אבינר, בתשובתו 'אשכנזי שמתארח אצל ספרדי', באתר 'אבינרפדיה'; הרב רא"ם הכהן, בתשובתו 'אירוח אצל חבירו בחג הפסח', באתר ישיבת עתניאל; הרב אליעזר מלמד, במאמרו 'איסור והיתר בקטניות', ב'רביבים', 'בשבע' גליון 438. אף הרב אליקים לבנון המחמיר יותר, מיקל על כל פנים אצל חותן ספרדי בכלים בני יומן, שאינו אלא 'טעם קטניות' משום כבוד חמיו (ראה תשובתו באתר 'ישיבת אלון מורה).

      בברכה, ש.צ.

    • וראו גם בשיעורו של הגר"ע יוסף זצ"ל, 'אשכנזי שמתארח אצל ספרדי בפסח, כיצד ינהג?', באתר 'צעירי ש"ס'.

  4. ברבים מהמקורות אי-אכילת קטניות מכונה 'מנהג', ולא איסור / גזרה / תקנה. מפאת העדר תיעוד הסטורי מתי נגזרה הגזרה / תוקנה התקנה / התקבל האיסור, והעדר האחידות בנושא זה (מהם מיני הקטניות? מה לגבי הלפתית? מי יודע בכלל מה היא הלפתית?), הנוח ביותר הוא להתייחס לנושא זה כאל מנהג.

    קצת בכיוון של בני פורת, יש לזכור שמנהג הוא מה שנוהגים אנשים, ולא מה שכתוב בספרים. לא הגיוני שכאשר ננסה לברר מנהג, במקום לקיים 'שאל אמך ותגדך', נלך לכתוב מה כתוב בספר הלכתי לגבי מנהג. בספר קרוב לוודאי שנקבל נקודת ראות מצומצמת מאוד של מנהגי קהילה מקומית, כפי שנראו בעיני אחד מהרבנים, אבל בודאי שלא נקבל תשובה עכשוית ומקומית. בכלל יש לתהות האם קיים מושג של 'מנהג' שאינו מנהג קהילה גיאוגרפית, האם אפשר להתייחס לנוהג מסויים כמנהג בזמן שאין אחידות בקהילה, המורכבת מיוצאי עדות שונות שהם צברים דור 3-4+, וכבר מתחתנים ביניהם.

    דיוני רבנים לא יצליחו לעולם להוציא משנה מסודרת ממנהג שיש לו מקורות רבים וסותרים, לצד פרטי-מנהג רבים וסותרים, באותו אופן שלא יגיעו לכלל הסכמה על שינוי 'יקום פורקן' של לאחר קריאת התורה שמזכיר את 'ריש גלותא' הבבלי… אחד מחשובי הרבנים סיפר כאנקדוטה שבתקופת המצור (אין כמעט אוכל!) על ירושלים במלחמת העצמאות, נכנס אביו כמסיח לפי תומו על היתר הרב פרנק לאכילת אורז בפסח, ותגובת אם המשפחה הייתה משהו בסגנון: 'שהרב פרנק יאכל אורז בפסח! לבית הזה לא יכנס אורז בפסח!', כלומר גם הציבור לא ישמע לרבנים בנושא זה…

    הפתרון למצב שנוצר הוא לידום, ולתת לעם לעצב בעצמו את מנהג הקטניות הארץ-ישראלי. כאשר יש לנו ספק לגבי דבר מסויים – 'פוקו חזו מאי עמא דבר'. די לדבר על קטניות, יש לתת לעם ישראל לעצב לעצמו את מנהגיו, ולחזור בעוד כמה שנים עם מסקנות. בתור לקופות במרכולי המזון בימים שלפני פסח אפשר להעיף מבט על המוצרים הנקנים, ולערוך סקר כללי מי אוכל מה בפסח…

    אפשר לתלות במנהגי העם תולדה של השפעות זרות וחיצוניות (בהגזמה, לרבות עידוד של האיחוד האירופי לביטול המנהג, דרך שלוחתו הנאמנה – האקדמיה), אבל כך היה אפשר לתלות גם בעם שלא קיבל על עצמו את גזרת שמן זית של גויים, שהותרה כיוון שלא פשטה ברוב ישראל בתקופת רבי יהודה הנשיא. בלי ניתוחים סוציולגויים על מי שוטף לעם את הראש, ועל כמה העם לא מבין בכלל את המנהגים (העם לא נבחן על מנהגים ברבנות…), יש לתת לעם את ההובלה בנושאי מנהגים, ולהשאיר לדיונים נושאים הלכתיים קלאסיים, ולא מנהגים קלאסיים.

    • ברם, בפסחים נ,ב מובא מנהג שנהגו בני ביישן שבניהם רצו לשנותו, ורבי יוחנן הורה להם שאינם יכולים לשנותו שכבר קיבלו אבותיהם עליהם ונאמר: 'אל תיטוש תורת אמך' וראה במקורות שציינתי בתגובתי 'מנהג המחייב לדורות', על מאמרו של משה שטרן, 'לא כל חומרא היא מצווה', באתר זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • וכתב ב'חיי אדם', כלל קכז,א: '… וכן בכל מנהגי ישראל שנהגו באיזה דבר, אע"פ שלא עשו דבר זה לתקנה, אלא שנהגו כך מעצמם – איכא איסור לאו מדברי נביאים כמש"כ אל תיטוש. אבל דבר שתקנו חז"ל, או אפילו הגאונים שבזמננו, לעשות סייג וגדר לתורה – אזי אסור לשנות בלאו דאורייתא, דכתיב לא תסור וכו"
      וכן בסעיף יא: 'ואפילו דברים שלא קיבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנהגו גן בעצמם לעשות סייג וגדר לתורה – אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר, כדאיתא להדיא בפסחים, דבני ביישן לא הוו אזלי מצור לצידון בערב שבת ובאו בניהם לפני רבי יוחנן ואמרו: "אבותינו היה אפשר להם ואנן לא אפשר", ואמר להם: "כבר קיבלו אבותיכם" ומוזהרים מדברי קבלה:שנאמר: אל תיטוש תורת אמך'.

  5. עם כל הכבוד לדברים המלומדים שעלו בדיון כאן.
    האם אינכם מודעים לחילול ה' שנוצר בעקבות המנהג הזה ?
    על כך ורק על כך אני זועק.

    הפתרון המתבקש אינו נקודתי, בהתנהגות כזו או אחרת, בשינוי או בשימור המנהג וכו'
    ברור שכל אחד יעשה בבית כפי שנראה לו נכון, לפי מה שלמד מ"תורת אימו" או לחילופין לפי מה שיאמר לו הרב.
    אלא שלדעתי, אל מול חילול ה' שנוצר, נדרשות אמירות ברורות, של מה קודם למה ביהדות שלנו:
    השכל הישר או המנהג.
    אחדות ישראל או חומרות.
    בין אדם לחברו או בין אדם למקום.

    חג שמח
    אבישי

    • על קידוש השם ועל בין אדם לחבירו

      בס"ד כ"ד בניסן ע"ה

      לאבישי – שלום רב,

      בענייני קידוש השם היו אבותינו מומחים גדולים. הן בארצות אשכנז והן בארצות האיסלאם, שבעו אבותינו רדיפות קשות, ולעג ובוז משכניהם על דבקותם במורשת אבותיהם, ובכל זאת דבקו בתורה, שמרו בקפדנות על ההלכות והוסיפו עליהן מנהגי סייג והידור, אלה היו משכימים ארבעים יום לסליחות ואלה החמירו בפסח גם בקטניות. בזכות דבקותם העקשנית במורשתם, אנחנו עומדים כאן היום. המשך דרכם, הוא כבודם וכבוד שמים.

      כשם שמארח אשכנזי יכבד את הקפדתו של אחיו הספרדי על 'בשר חלק', כך יכבד המארח הספרדי את הקפדתו של אחיו האשכנזי על מנהגי עדתו בפסח. לשניהם משותף הרצון לשמור על מורשת אבותיהם, ושניהם יושיטו יד בשמחה זה לזה, 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: