סמל לניקיון הלב | מיכל טיקוצ'ינסקי

אם בבתים שונים שומרים על כשרויות שונות, אין שום סיבה שדווקא איסור הקטניות ייצור פירוד בעם. אם יש בידול – הרי הוא בגלל אנשים ולא בגלל מנהגים

* זכה איסור קטניות הייחודי לעדת האשכנזים לשמש בכל שנה מחדש שק החבטות של הציבור. מאז המאה הי“ט לא פסקה להדהד הקריאה להסיר את המסך המפריד בין הנוהג לבין טעמו ומקורו ולגלות כי בפנינו גזרה, מנהג, חומרה או הלכה משוללי יסוד במציאות ימינו. טענות חריפות מהן אף קבעו כי מדובר במנהג שהתקבע בטעות. אבל דומה שהגדולה במחאות נגד גזירת הקטניות נשענת על הטענה החמורה כי איסור זה מפלג את העם ומפריד משפחות. לאחרונה קמה אפילו קבוצת פייסבוק שעניינה מחאה נגד הנוהג ובעד הקטניות. במחאה זו האחרונה עוסק מאמרנו.

כיוון שאין מדובר באיסור תורה אלא באיסור קלוש שמקורו במנהג, גדרי האיסור משתנים מפוסק לפוסק ובעקבות זאת אפילו מעיר לעיר וממשפחה למשפחה. לדעת חלק מן הפוסקים אין להחמיר בתערובת קטניות. יש האוסרים תערובת ממשית אך מתירים את הכלים שבהם בושלו קטניות. יש שהתירו צורות הכנה והגשה של קטניות, כגון אם לא נילושו במים, לא התבשלו או לא נאפו. היו שהתירו את השמן המופק מן הקטניות. אין הסכמה אילו מינים נכללים בהגדרת קטניות, וכאן מגוונות הדעות – החל מן הגישה המצמצמת, שסבורה שהמנהג חל רק על מינים הגדלים בתרמילים שהיו קיימים באירופה בעת הופעת המנהג, ועד לדעה שכל מין שיש בו גרגרים או גרעינים בני־טחינה נכלל בכלל האיסור.

התפיסות השונות הללו באשר למידת ההקפדה מציגות מנעד רחב של אפשרויות הניתנות לשימוש במקרים של מפגש בין עדות שונות, בתוך המשפחה או מחוץ לה. לרבים הן משמשות מקור להבנה ראשונית של האיסור והיקפו. הלכתית ומציאותית זהו גם מקור לא אכזב וטעם ברור להקל על כל מי שבריאותו, שלוות נפשו, שלמות משפחתו או שמחת חגו עומדות על כף המאזניים אל מול כל זה. מתוך הדברים הנוגעים לתוכנו והיקפו של האיסור, ברצוני להתייחס לטענה הכוללנית כנגדו ולדרישה החברתית למוחקו כליל, יהיה אשר יהיה.

ניתן לקיים את מצוות "שבת אחים גם יחד" מבלי לגרוע מן הנורמות האישיות. שולחן סדר פסח צילום: נתי שוחט, פלאש 90

ניתן לקיים את מצוות "שבת אחים גם יחד" מבלי לגרוע מן הנורמות האישיות. שולחן סדר פסח
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

זמן של חומרה

האיסור החמור של חמץ יוצא דופן בכל התורה כולה. חמץ אסור ב“משהו“, ובנוסף על איסור האכילה וההנאה יש בו גם איסורי בל ייראה ובל יימצא. איסורים אלו עודדו תוספת הקפדות ונקיות שאין להן שיעור, עד שהרא“ש, בהסתמך על הירושלמי, מתאר כיצד היו מנקים את הכתלים ומשפשפים את הרהיטים כהכנה לפסח.

הקישור הרעיוני בין בדיקת החמץ בכל פינה חשוכה לבין בחינת חדרי הלב המובע במגוון כלים ואופני ביטוי אף הוא תרם את תרומתו. מכאן צמחו מנהגים וחומרות מרובות כיד הדמיון סביב חג הפסח. אלו כוללים גם את המנהג שלא לאכול מצה שרויה שאף הוא משתנה באופיו בין המקפידים השונים – אלו שאוכלים מצות בתוך שקית בלבד כדי למנוע מגע בין פירורי המצה לכל דבר שיש בו לחלוחית, אלו שנמנעים מהשריית מצה בשבעת המשקים ורבים אשר אינם חוששים לכך כלל. כה רבו ההרחקות עד שיש מי שאינו עושה שימוש אפילו בתבלינים שלא נדוכו בביתו, או שנזהר לשתות מים שנאגרו בכלים מראש ונמנע משימוש במי ברז בחג. ובכלל, רבים נהגו שלא לאכול מחוץ לבית כלל. כך הפך חג הפסח סמל לניקיון הנפש והלב ולטהרנות.

מכאן שרפיפות המקור של האיסור כפי שהוצג לעיל אינה מהווה בהכרח עילה לביטול הגזרה אלא יש בה הד לרעיון מבוסס, שגורם שמחה גדולה לכל אוהביו. כידוע, לחיבוב מנהגים ומסורות שבעל־פה יסודות בהררי קדם במקורות ההלכה האשכנזיים בכלל. פרופ‘ תא־שמע הקדיש שני חיבורים לפירוט נטייה זו של בני אשכנז.

האוכל כמשל

בנוהג שבעולם שענייני האכילה משקפים תפיסות עולם, משמרים מסורות עתיקות ויוצרים תודעה מכוננת זהות אצל מי ששייך למעגל האוכלים המדובר. בכל בית זמני אכילה שונים והתפצלותם בין סעודות בשריות וחלביות שונה אף היא. תפריטי הארוחות השונות ותפריטי סעודת שבת אף הם סימנים מייחדים. בכל בית ובית סוג התיבול וטיבו הייחודי לו. בכל בית ובית שילובי מאכלים "מותרים" ו"אסורים". שילוב ראוי בבית אחד יהווה טעות מרה בבית אחר. יש צמחונים, יש טבעוניים, יש אוכלי מאכלי בריאות וגם אנשים שסתם אוכלים. לחגיגה הקולינרית מצטרפים גם הבדלים עדתיים. זכורה לטוב הסצנה שבה יהורם גאון מאכיל את החתול שמתחת לשולחן מן הגעפילטע פיש שהוגש לו בסרט קזבלן.

כמובן, גם פרמטרים דתיים ישנם. יש האוכלים כשר, יש הנדרשים לכשרות בד"ץ ויש המקפידים דווקא על הכשר הרבנות. במקומות שבהם הדקדוק וחדות ההבחנה מרובים יותר, מערכות הכשרות נפרדות אפילו בין חסידים ומתנגדים או בין שתי חסידויות שונות.

את היחס הנכון לשונות הזו ניתן ללמוד מן ההלכות המצויות במסכת דמאי, במשנה ובתוספתא. בזמנם, הייתה הבחנה בין חברים ובין עמי ארצות בעניין מידת ההקפדה באיסורים ובחומרות. היו שהקפידו על מעשרות והיו שלא הקפידו על כך. היו שאכלו אפילו חולין בטהרה, וכאלה שאכלו אף בטומאה. היו כוהנים והיו ישראלים. היו חשודים על שביעית וחשודים על איסורים אחרים. ההתמודדות החברתית של אכילה משותפת במקום שבו היו אנשים שקיימו נורמות שונות של הקפדה בענייני אכילה טופלה עד דק במקורות אלו.

העיקרון של ההלכות במשנה ובתוספתא הוא אחד: השוני בהקפדות ובמנהגי האכילה אינו יוצר חיץ. ניתן לקיים את מצוות "שבת אחים גם יחד" מבלי לגרוע כהוא זה מן הנורמות האישיות. כך הוא בין שני ידידים, כשהמשנה קובעת שהמוזמן יכול להיענות להזמנה ובלבד שחשש האכילה ממה שאינו מעושר יוסר: "המזמין את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת: 'מה שאני עתיד להפריש מחר הרי הוא מעשר…'". ההפרשה במקרה כזה נעשית בצנעה מבלי לפגוע במארח וההכנה לכך נעשית מבעוד יום. הוא הדין בין מעסיק ופועל: "פועל שאינו מאמין לבעל הבית…"; הפועל אינו מתבקש לפרק את יחסי העבודה אלא מתבקש להקפיד יותר בתוך שלו.

מפגשי נורמות

התוספתא לוקחת בחשבון שמפגש נורמות עשוי להתרחש גם בתוך המשפחה – כך בין חתן לבין חמותו: "הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה", וכך בין סב ונכדו כאשר הבת נישאה ל"חבר" אבל גדלה בבית שבו אין נהוגות ההקפדות של "חברים". במקרה כזה, את הנכד שולחים אל הסבא־סבתא ללא חשש: "בן חבר שהיה הולך אחר אבי אמו עם הארץ אין אביו חושש שמא מאכילו בטהרות". בתוספתא אף מובאת האמירה הכוללת והחשובה: "מימיהם של בעלי בתים לא נמנעו מלהיות אוכלין זה אצל זה". ומכאן למסקנה המתחייבת שאין קשר בין גדרי אכילה ובין בדלנות. אני מכירה מקרוב משפחות שבהן חלק מבני המשפחה הגרעינית מקפידים על אי אכילת מצה שרויה ואחרים לא. לא מצאתי ששמחתם פחתה בשל כך, וגם לא ראיתי שהעניין מעורר טינה קלה שבקלות.

אכן, עם השנים במקומות שונים נהפכה הקערה וקם הגולם על יוצרו. במקום שאיסורי האכילה יהיו משניים והלכידות החברתית עיקר, הפכו הרבדים החברתיים, שימור המעמדות וההבחנה העדתית מטרה לעצמה ומנהגי האכילה הפכו כלי שרת שלא לומר כלי מלחמה. במקום שמבקשים ליצור חיץ יוצרים גדרי כשרות מבחינים ותיכף ומיד קמות להן חומות גבוהות. דא עקא, אין שום מניעה ליחסי שכנות, יחסי משפחה של רעות ושל שמחה משותפים. המגוון והשונות גם במנהגי האכילה וההקפדות אינם אמתלה טובה מספיק בשביל ליצור הרחקות או ריחוקים. אם אנו מוצאים בידול הרי הוא בגלל אנשים ולא בגלל מנהגים. זאת ועוד, אחדות עם ישראל תגבר אם יינתן המקום לרב תרבותיות, לריבוי דעות, למנהגים עתיקים ולחומרות חביבות. ועל זה כבר נאמר לא פעם – שלום עושים בין שונים.

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראש בית המדרש בבית מורשה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2015, ב-גיליון צו תשע"ה - 920 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: