לשמוע את המילה הכתובה | נתן לופס קרדוזו

ההגדה האמיתית איננה זו שאנו קוראים אלא זו שאותה אנו שומעים. על אמנות הקריאה בין אפלטון והמסורת היהודית

כעת, כשכל היהודים ברחבי העולם עומדים לישב שוב מסביב לשולחן הסדר ולקרוא את ההגדה, מן הראוי להעלות מספר מחשבות על אמנות הקריאה.

בדיאלוג פיידרוס ובמכתב השביעי מסדרת המכתבים שלו, אפלטון חוקר – למעשה תוקף – את המילה הכתובה, ורואה בה דבר פגום וחסר. ידוע כי אפלטון נהג לכתוב את כתביו בצורה של דיאלוגים, וברור לכל מי שקורא אותם שהמטרה העיקרית שלו בעשותו כך הייתה להסתיר את המאפיינים של הטקסטים. אפלטון עבד במשך שנים על ליטוש צורת הכתיבה הזו. קיקרו מציין שאפלטון מת על שולחן הכתיבה שלו בגיל שמונים ואחת.

מה שהטריד את אפלטון היה החשש שהמילה הכתובה תיפול טרף בידי קוראים שיעשו בה ככל שעולה על דעתם, בעוד הכותב איננו מסוגל להסביר את עצמו. אפלטון חושש שהטקסט יזכה לחיים משל עצמו, חיים עצמאיים ונפרדים מהמחבר, כפי שקורה למילה הכתובה. עוד יותר מעניינת היא ההשקפה שלו שטקסט כתוב הופך למעשה ל"פרמקון" – סם שיכול לרפא כמו להרוג, והשאלה היא כיצד משתמשים בו. הטקסט יכול גם לשמש סימן לזיכרון, אבל בסופו של דבר הוא דווקא יוביל לאובדנו שכן הוא יגרום למוח להתבטל ממלאכתו. שנים מאוחר יותר, עמנואל קאנט יתנסח באותו האופן כשיאמר ש"התסריט" עושה שמות ב"גוף של הזיכרון".

מעשה של הקשבה. הגדת ברלין, 1740

מעשה של הקשבה. הגדת ברלין, 1740

אלא שעל פי אפלטון, יש לחשש זה השלכות רחוקות הרבה יותר מאשר איבוד מידע או שחיקת יכולת הזיכרון. אצל אפלטון, ידע אמיתי הוא עניין של "הבנה פנימית" הדורש נוכחות מוחלטת של האדם בתוך מה שהוא קורא או אומר. רק מה שאיתו אני לגמרי מזדהה, שהתאחד עם העצמי שלי ושחקוק בכל האישיות שלי, יכול להיקרא ידע. מה שאני קורא או לומד באופן שטחי איננו באמת ידע.

שלא במתכוון, אפלטון נוגע כאן בעניין בסיסי ביותר במסורת היהודית. כידוע היהודים מכונים "עם הספר". אבל זו טעות; איננו עם של המילה הכתובה אלא של האוזן. התורה לא נועדה לקריאה, אלא להישמע. התורה לא נכתבה במובן הקונבנציונלי של המילה. המילה האלוהית נאמרה בהר סיני, והיא נשמעה. לאחר מכן, ומתוך הכרח טהור, היא קפאה בתוך טקסט, אבל רק מתוך כוונה שתופשר באופן מיידי באמצעות אמנות השמיעה. או אז נוסד היסוד הגדול של התורה שבעל פה.

קריאה דורשת שימוש בעיניים, אבל אז, כאמור, המעשה נשאר חיצוני לנו. המילים אינן נחצבות בנשמתו של הקורא. כשהרב יעקב ליינר, בנו של האיז'ביצר המפורסם, הרב מרדכי יוסף ליינר, אחד המוחות החריפים ביותר במסורת החסידית, מדבר על ראייה, הוא מעלה את האבחנה החשובה שלפיה מראה חושף רק את ההיבט החיצוני של הדבר בעוד השמיעה מגלה את הפנימיות שלו (בית יעקב, ראש חודש אב). האדם חייב לשמוע את הטקסט, לא לקרוא אותו. זו הסיבה לכך שהתורה מורכבת ממינימום של מילים ומפרשנות אוראלית רחבה.

ובכל זאת, האין אותו אופק פתוח של התורה מאפשר לכל מי שקורא אותה להכניס את המחשבות שלו לתוך הטקסט ולהפר את הרוח שלה? המסורת היהודית סיפקה תשובה מאוד עמוקה לאתגר הזה. היא יצרה מסורת בעל פה שבה חוקים בלתי כתובים של פרשנות, המשמרים מצד אחד את המשמעות הפנימית של הטקסט ובה בעת מאפשרים לתלמיד להשתמש בדמיון היצירתי שלו. גם לאחר שהתורה שבעל פה הועלתה על הכתב בתלמוד היא נשארה למעשה בלתי כתובה, כפי שכל תלמיד ישיבה יכול להעיד. אין טקסט חסר מילים ותמציתי כמו הטקסט של התלמוד, המאפשר פרשנות רחבה כמו שאנו מכירים.

העובדה שאת אמנות הקריאה בתלמוד ניתן ללמוד רק באמצעות מערכת יחסים בין מורה לתלמיד, ולא באמצעות המילה הכתובה, מוכיחה את הנקודה שלנו. רק כאשר התלמיד שומע את הפרשנות שבפי רבו הוא מסוגל לקרוא את הטקסט. שכן הרב לא רק מעניק הסברים, אלא גם מוסר לו את הוויברציות הפנימיות שנשמעו פעם בהר סיני. זהו הידע העמוק ביותר שהרב קיבל מרבותיו שלו, ידע אשר לוקח אותו כל הדרך חזרה לרגע ההתגלות במעמד הר סיני. באופן הזה, התלמיד משחרר את עצמו מגישה מכאנית לטקסט. הוא ישמע קולות חדשים בטקסט הישן, מבלי לחרוג מהמשמעות הפנימית שלו. זה ייתן לו את האומץ לחשוב בכוחות עצמו ולהיפטר מדעות קדומות. או אז הטקסט איננו נקרא אלא נשמע.

ההלכה קובעת כי גם אם אדם נמצא לבדו בליל ההסדר, עליו לבטא בשפתיו את הטקסט של ההגדה ולא רק לקרוא אותה. הוא חייב לשמוע את עצמו, להסביר את הטקסט לעצמו באופן מילולי, ולהיות בדיאלוג מתמיד עם עצמו כדי שיבין ויחוש את מה שקרה לפני אלפי שנים. אפלטון רמז לעניין זה, מבלי להבין באופן מלא מדוע תורתו לא זכתה להתייחסות שהגיעה לה. התורה שלו נקראה יותר מדי ונשמעה פחות מדי.

ייתכן שכאן טמון ההבדל בין המילה האלוהית ובין המילה האנושית. האלוהות היא ממד שבו למילים אין מקום רוחני. מילים אנושיות כבולות יותר מדי בטקסט. המילה האלוהית הולכת הרחק מעבר למגבלות הטקסטואליות ויכולה למצוא את דרכה רק באמצעות מעשה של הקשבה, שכן רק באמצעות החוש המיוחד הזה אנחנו מסוגלים לשמוע את מה שלא ניתן להיכתב. זהו דבר בל יתואר.

כאשר אנו קוראים את הטקסט בליל ההסדר, אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שהוא רק מספק את מילות הפתיחה לדיאלוג החי. להגדה האמיתית אין טקסט. את ההגדה האמיתית איננו אמורים לקרוא אלא לשמוע. ובדיוק כמו בתורה, טרם התחלנו להבין את המשמעות המלאה שלה. לעולם נהיה לגביה תלמידים מתחילים.

הרב נתן לופס קרדוזו הוא דיקן האקדמיה על שם דוד קרדוזו בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

Advertisements

פורסם ב-27 במרץ 2015,ב-גיליון צו תשע"ה - 920. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: