והגדתּ לבנך | שלום רוזנברג

היכולת לחנך מתבססת על קיומה של השפה, ולזו תפקידים שונים. בעקבות ארבעת הבנים שבהגדה

בשבת הגדול, השנה שבת פרשת צו, אמורים אנו לקרוא את הקטעים הראשונים של ההגדה, במעין הקדמה לחג. בין הקטעים השונים שנקרא בולט הקטע על ארבעת הבנים: החכם, הרשע, התם ומי שאינו יודע לשאול. כך באים לידי ביטוי הקשרים המיוחדים שבין הפסח למצוות החינוך: "וְהִגַּדְתּ לְבִנְך בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שמות יג, ח). את עברנו האישי אנו מסוגלים לזכור גם דרך הצלקות הגופניות והנפשיות שנשארו בנו, אך לא כך משתמר הזיכרון היהודי הקולקטיבי. כדי לשמור אותו זקוקים אנו לחינוך: "והגדת לבנך" – כדי שלא נאבד את זהותנו, ונשמר את הישגי אבותינו, ובראשם החירות.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

חוקי המשחק

היכולת לחנך מתבססת על קיומה של השפה המאפשרת לנו לקיים את "והגדת"! אכן, השפה היא תנאי הכרחי להמשכיות, אך יש בה ממד נוסף. זיגמונד פרויד חשף בפנינו את תסביך אדיפוס והראה שבעקבותיו אנו לומדים כללי התנהגות הכוללים בתוכם את יסודות המוסר ביחסינו אל אבא ואמא. אולם יש עוד תחנות למידה. מוקדם מאוד לומד התינוק שיעורים ראשוניים במשמעת ובדחיית סיפוקים, כאשר הוא תופס, תוך טראומה, שצריך להתרגל לריתמוס מסוים כדי לינוק. עד מהרה הוא לומד גם שיש לשמור על כללי ניקיון בעשיית צרכיו.

כסבא המסתכל על נכדיו ונכדותיו, מקווה אני שלא אטעה אם אוסיף שכל תינוק עובר שיעור משמעותי "מוסרי" נוסף כשהוא לומד לדבר. התינוק זקוק לאפיק תקשורת עם הסביבה האנושית. הוא יוכל ליהנות רבות מאפיק כזה, הוא יוכל להביע דרכו את רצונותיו ולהשיגם. ואכן, אנו שומעים ילדים לא מעטים שנואמים נאומים מזהירים, אלא שלדאבון ליבנו אין אנו מבינים אותם. הוא עוד לא למד שאין שפה פרטית. הוא חייב ללמוד שיש לקבל את מרות המילונים, אפילו שהם במהותם שרירותיים ורק החברה האנושית היא זו שקבעה את משמעות המילים: כיסא, בקבוק, דלת וכדומה. הוא חייב ללמוד דקדוק, ולהשתמש בו. ואחר כך הוא עוד ילמד, בצורה המשעשעת מאוד כל צופה מהצד, שיש יוצאים מן הכלל ולא תמיד ניתן לדבר על פי הדקדוק.

במילים אחרות הוא לומד שיש לפניו מעין משחק, פעילות שבה יש לשמור על חוקים, וזה דווקא הדבר המאפשר לו להצליח. דווקא החוק משחרר אותו לרכישת יכולת של ביטוי עצמי. במסורת היהודית אומרים אנו: ירידה צורך עלייה, ובהקשר זה נוכל להוסיף: שעבוד צורך שחרור. לכל אורך החיים קיימות סיטואציות רבות שבהן אנו חייבים להיכנע לכללי המשחק כדי שנוכל להשיג הישגים ולממש מטרות.

בשביל הקשר

אך נדייק! יש שני סוגי משחקים. ישנו המשחק החופשי, שבו האדם נהנה לשחק, להשתעשע ללא חוקים כלל. מצד שני ישנם משחקים הנשלטים על ידי חוקים, לפעמים נוקשים מאוד, וההצלחה בהם מחייבת את האדם למלוא המאמץ כדי לנצח. המשחק החופשי הוא משחק של בידור. מנגד, במשחקי החוקים יש משהו קרוב לספורט מעניין הרבה יותר, למן כדורגל ועד לשחמט. הצורך לשחק לפי כללים מאפיין משימות רבות בחיים – לימוד מוזיקה, לימוד שפות ועוד. ולרשע ייאמר: אחד מיסודות המוסר שעלינו ללמוד וליישם במשך החיים הוא צו חשוב: לשחק משחק הוגן. עברה על המצווה הזאת היא מקור השחיתות המאיימת על כל האנושות, ובסופו של דבר גם על הרשע עצמו.

גם הבנים האחרים משתמשים בשפה, ואכן יש תפקידים שונים לשפה. כנראה שחשוב לדבר עם העובר, אף כשהוא נמצא בבטן אמו. לדבר אליו אפילו שאין הוא מבין את מה שאנו אומרים לו. יש בדיבור הרבה יותר מאשר באמירה, ואת זה מרגיש מי שאינו יודע לשאול. ועל כך נאמר “את פתח לו“. התם? לדעתי הוא משתמש בפונקציה אחרת של השפה. לעתים אנו משתמשים במילים שלכאורה הן חסרות משמעות. “הלו!“ למשל, ואחרות הדומות לה. אלו הן מילים שכל מטרתן אינה אלא ליצור קשר או לוודא שיש קשר. הבן החכם יכול לכוון בתפילה כפילוסוף או כמקובל. התם, לעומת זאת, משתמש בשפה כדי ליצור קשר, עם האדם ועם הקב“ה.

לא דיברנו על החכם, נחזור אליו ברשימה קרובה. בינתיים נשמע את אחד החכמים הפוסט־מודרניים, כאלו יש לא מעט. “אין זכות לחנך“ – הוא מתריע. אולי “והגדת לבנך“ אינו אלא אמצעי דיכוי נוסף של החברה? נכון! אין זכות לחנך, יש חובה לחנך! אם לא נחנך, נגדל אילמים מבחינה תרבותית ומוסרית. בטבע יפגוש האדם עובדות. אך את הערכים הוא יפגוש רק בתרבות, בעולם של “והגדת לבנך“.

“חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה“ (משלי כב, ו). הוגים רבים ראו בפסוק הזה ביטוי לצורך להגיע אל הנערים כפי שהם, בחינוך דמוקרטי. הרלב“ג, רבי לוי בן גרשם, פירש את הפסוק בצורה הפוכה: “חנוך לנער – [אם ההורים] יחנכו את הנער “על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו [של הילד] ללכת בה, בחשבו… שכבר יקבל המוסר כאשר יגדל, [התוצאה תהיה…] שלא יוכל להסירו…  מהדרך הרעה ההיא, וגם לא יסור ממנה מעצמו וגם בעת זקנתו“. לפי הרלב“ג הפסוק אינו אלא אירוניה מרה, שהמציאות מוכיחה שהיא מוצדקת, לפחות באופן חלקי, גם כיום.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2015, ב-גיליון צו תשע"ה - 920, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: