הבוגדת הפוליטית שלנו | צור ארליך

המלכה היהודייה שצפתה בשרפת המקדש בזרועותיו של טיטוס היא כוכבת תרבות באירופה אך נעדרת מהזיכרון הלאומי. רומן היסטורי משיב לה את מקומה

973085אהבתה של ברניקי

חבצלת פרבר, פרדס, 2014, 469 עמ'

סיפורה האמיתי של המלכה בֶּרֶנִיקִי הוא מן המדהימים שמזמנת ההיסטוריה היהודית. בתו של המלך אגריפס הראשון, מלך־ואסאל שחידש את מלכות יהודה בחסות רומא; צאצאית, מכמה כיוונים בו־בזמן, של בית הורדוס ושל בית חשמונאי; אשתו ואלמנתו של דודהּ, הורדוס מלך כאלקיס שבלבנון; אחותו – וככל הנראה, חלק מהזמן, שותפתו הרשמית למלוכה של אגריפס השני, אחרון המלכים החשמונאים, בניסיונות למנוע את המרד הגדול, ובלוחמה נגד המורדים בשורות הרומאים; ולמרבה התדהמה, בת זוגו החצי־רשמית של טיטוס, מחריב בית המקדש, שליוותה אותו בעצם ימי מלחמת היהודים עם הרומאים, ואפילו חיה זמן מה בארמונו ברומא – עד שדווקא עם מינויו לקיסר, כשעמד לשאתה לאישה, נאלץ לסלקה בלחצה של האצולה שונאת־היהודים.

דמותה של ברניקי וקורותיה הם התגלמות דרמטית של המצב היהודי המוזר בשלהי ימי בית שני. מלכת היהודים מוצאת את עצמה נסחפת למחנה האחר, מתוך אמונה שזו טובת היהודים, וצופה במעשי האכזריות של הקלגסים הרומים ובבית המקדש הבוער אחוזה בזרועותיו של מפקדם. ברניקי היא הדמות הנשית הבולטת ביותר בתקופת המעבר החד ביותר שידע העם היהודי. דמות נשית מלכותית, על כל המשתמע מזה בזמן העתיק: מטבע עובר לסוחר לכריתת בריתות מדיניות, אך גם, אם כוחה בפיה ובמותניה ובחִנָּהּ, מוקד השפעה ומוקד תשוקה. לא לחינם מושווית ברניקי בפי הדוברים הרומים בספרה החדש של חבצלת פרבר־שפר למלכה המצרית קליאופטרה. ברניקי היא קליאופטרה שלנו, והמקום השמור לקליאופטרה בתרבות המערב ילידת־רומא הוא המקום הראוי לברניקי בזיכרון הלאומי שלנו. לפחות.

מפתיעה, לפיכך, השוליות שלה בזיכרון שלנו – ועוד יותר מכך על רקע נוכחותה בתרבות אירופה. ברניקי, בֶּרְנִיס בלשונות אירופה, היא גיבורת תרבות. בנכר, אך לא כאן, שמה הוא אסוציאציה מיידית לשמו של טיטוס. קורניי וראסין כתבו עליה דרמות, הרקטות במשימת "טיטוס" של סוכנות החלל הצרפתית נקראו בשמה, ומחברי רומנים לדורותיהם מילאו כרכים בפנטזיות שלהם על המלכה היהודייה היפהפייה שהלכה אחר לבה וכמעט הייתה קיסרית רומא – האחרון והידוע בהם הווארד פאסט, ברומן "בתו של אגריפס" שתרגומו העברי מאת יונתן רטוש הופיע פעמיים, פעם כ"ברניקה החשמונאית" ופעם כ"ברניקה: בתו של אגריפס". הפער הוא פרי ההיסטוריוגרפיה: במקורות היהודיים מן התקופה שמה כמעט שאינו מופיע, אך במקורות רומיים היא מככבת. אפשר להבין. ההיסטוריוגרפיה בְּתורהּ היא פרי השקפת עולם.

קליאופטרה שלנו. ברניקי ואחיה אגריפס השני - ויטראז' בכנסיית סנט פול במלבורן

קליאופטרה שלנו. ברניקי ואחיה אגריפס השני – ויטראז' בכנסיית סנט פול במלבורן

בין ריבונות לאוניברסליות

חבצלת פרבר־שפר (שהיא גם חברתנו לעמודים אלה; השם שפר מצטרף לשמה בספריה אך לא במאמריה) הרימה את הכפפה. הרומן ההיסטורי הידעני שכתבה מעלה, בין כל השאלות הפסיכולוגיות וההיסטוריוסופיות, גם את השאלה הפשוטה איך לא חשבו על זה קודם. הרי התקופה דרמטית; תחילתה בשלהי ימי הדמדומים והתקוות הגאוליות של מה שמצטייר בעיני רובנו כמערכת הערפילית של כל האריסטובלוסים וההורקנוסים והאגריפסים, שיא "תקופת הציר" שהולידה בין היתר את הנצרות, והמשכה בדרמה הגדולה מכולן, המרד הגדול והחורבן. והדמות, מה יש לומר. אמיתית ומיתית, פוטנציאל עצום להערצה ולשנאה ולפנטזיה.

ועל כל אלה, עצם היותה אישה, סגולה די חריגה בפנתיאון המנהיגותי ההיסטורי, סגולה שהיא ודאי מוקד הזדהות מתבקש ברוח הזמן שלנו ובהרכב המגדרי של קוראי הספרים בזמננו. הווארד פאסט, בעל "ספרטקוס" ו"אחיי גיבורי התהילה", כבודו במקומו מונח – אך מאז ימיו, ימי אמצע המאה הקודמת, נוסף הרבה ידע היסטורי; וזווית הראייה של סופרת החיה את השפה העברית ואת ארץ ישראל וגם את התקופה הפוסט־לאומית שלנו, היא זווית שכמובן לא עמדה לרשותו של פאסט.

כי אכן, מעבר לסיפור הספציפי הסחרחר משיאים ומניגודים של ברניקי, יש עניין מיוחד לנו החיים ב־2015 בזירה שהיא פעלה בה. היא מזכירה בדרכה הפרוורטית משהו את תקופת המעבר ההיסטורית שאנו אולי מצויים בה. פרבר מיטיבה להציג את מורכבותו של המרחב הזה. את המזיגה הייחודית, אבל העל־תקופתית כל כך, שהתגלמה בדמותה של ברניקי, בין כיסופי גאולה וריבונות יהודית לבין האוניברסליות שהיא ה"חילוניות" וה"נורמליות" של אז. את הטרגדיה המוסרית שהוליכה את ברניקי ואת אגריפס השני להילחם כתף אל כתף עם הרומאים מתוך מניעים "כמעט משיחיים" כלשונה, תקוות לגאולת ישראל.

אנטומיה של היסחפות

האימפריה הרומית בתקופה הנידונה היא, אם תורשה קפיצה מושגית אנכרוניסטית, עולם פוסט־לאומי. בקנה המידה של אז, טרום גילוי חלקי עולם רחוקים, טרום המצאת קפיצות־דרך של תקשורת ותחבורה, קיסרות רומא שלטת ברוב העולם הידוע, וקרובה לחזון הממשל הגלובלי וביטול מדינת הלאום המדריך את האליטה הבינלאומית כיום. העם היהודי היושב בציון הוא בתוך כל זה עוף מוזר. הוא מתעקש לשמור על דתו ומורשתו, על גבולותיו הדמוגרפיים והגיאוגרפיים.

אבל בעולם של טמיעה לאומית, דתית ותרבותית, גם בתוך העם היהודי הגבולות אינם מובנים מאליהם. ברניקי ואחיה אגריפס השני הם מבחינתם גם־וגם. יהודים רומים. כמוהם, במינונים כאלה ואחרים של יהודיות ורומיות, גם אבותיהם, וגם רוב סביבתם החברתית. נישואי תערובת, השתתפות בפולחנים זרים, הזדהות כפולה – לדידם, תופעות אלו אינן כרוכות בהכרח בהכרעות ובחציות של גבול.

אלה הם נתוני חיים בעולם שמרגיש שעבר את שלב הילדות הלאומי. אלה הם גם עובדות חיים בעולם שבו מלך יהודה, באותם פרקי זמן שיש בכלל דבר כזה וביהודה לא שולט נציב רומי, הוא פקיד מטעם רומא. אם להניח בצד אפשרות לא מעשית לנסות להמליך על האזור את האימפריה המתחרה, הפרתית, המציאות הנותרת היא פרדוקס: ריבונות יהודית, כלומר ישות יהודית מובחנת מהאוניברסליות הרומית, תיתכן רק באמצעות טמיעה אישית חלקית באוניברסליות הזו. פרדוקס המתגלם בראש ובראשונה בדמותם של המלכים היהודים עצמם.

זוהי מציאות מתעתעת. כמעט פוסט־מודרנית בריבוי האפשרויות והזהויות שהיא מציעה, בפיתוי לברוח מן הזהות בשמה של האינדיבידואליות. העם היהודי מוצא את עצמו נסחף אל קנאות התאבדותית, ואילו ברניקי מוצאת את עצמה נסחפת אל בגידה, והכול מתוך תערובת של כוונות טובות, יומרות אישיות ותוקף־ידם של הדחפים היצריים.

קל לדמיין התפרצות־בכי, כמו זו של ברניקי ברגע נורא, והתייסרויות של צידוק־עצמי, שוב כמו גיבורתה הנסערת של פרבר, גם אצל, נניח, פוליטיקאית ישראלית בכירה בת־ימינו, בשר מבשרה של אצולת המחנה האחד, ששילוב דומה של יומרות אישיות ושל מה שנראה לה כקנאות של חבריה, ובעיקר נהר של נסיבות, סחף אותה לחבור אל המחנה האחר, מחנה שונאי אבותיה, ולהיות, עד להתנפצות החלום, שותפה צמודה של הקיסר שלו, קיסריתו־בפוטנציה. סיפורה של ברניקי, בעטה של פרבר, הוא אנטומיה של היסחפות, של צידוק עצמי, של פרפור בים גועש של נסיבות הנדמה למפרפר כחתירה נועזת.

פשוט וכרונולוגי

פרבר מנהלת ביד בוטחת גוף עצום של ידע היסטורי. הספר הוא דרך מרתקת וחווייתית ללמוד תקופה שהיא מן המכריעות בקורותינו. המידע שהגיע אלינו על תקופת בית שני ואפילו על המרד הגדול מקוטע, מחורר וחשוד בהטיה אינטרסנטית, אידיאולוגית ורגשית – ופרבר השכילה לסתום את החורים בעזרת השערות הגיוניות ודמיון יצירתי, ולהגיש לנו תקופה שלמה על צלחת. במתח הפנימי המגולם במונח "רומן היסטורי", הדגש ברומן הזה הוא על ה"היסטורי". הוא המחיֶה גם את תיאורי הערים, המלחמות, אולמות ההסבה וחדרי המשכב. הכרעותיהן האישיות של הדמויות זוכות להנמקות היסטוריוסופיות ואידיאולוגיות יותר מפסיכולוגיות, אף כי גם לרגש ולאבחנה הפסיכודינמית יש מקום.

השפה פשוטה, עכשווית למדי; לא רק שאין ניסיון לכתוב את הספר בלשון התקופה (כאן התחרות עם "מלך בשר ודם", ספרו של משה שמיר על המלך אלכסנדר ינאי, אבודה מראש) – נראה שיש אפילו מאמץ להתחשב בקורא ולא להעמיס עליו מונחים עתיקים כשאפשר לדבר בלשון בני אדם, כל עוד הדבר אינו דורס את האותנטיות. הקורא המחפש חוויה מילולית, צלילית, פיגורטיבית, ימצא כזו מעט, בעיקר בסצנות שיא; רוב הזמן, המילים הן כלי למסירת העובדות והעלילה. זו האחרונה, מן הסתם בבחירה מכוונת של המחברת, צמודה למדי לכרונולוגיה, ואינה מחפשת לה עלילות משנה אלא אם הדבר מסביר את מניעי העלילה העיקרית; הספר בנוי כמעט כביוגרפיה. בזה גם כוחו: בידיעה של הקורא שכך, כדברים המסעירים שהוא קורא, היה כנראה באמת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במרץ 2015,ב-ביוגרפיה, גיליון צו תשע"ה - 920. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: