אחדות מתוך נפרדות  | שמואל זעפרני

האמירות על אחדות מנהגים יפות בתיאוריה, אבל בפועל כל הניסיונות לבטל מנהגים כשלו. כנראה שאיסור הקטניות עונה על צורך קיומי ועל כן דינו להתקיים

* חג הפסח הקרב ובא מזמן לנו אתגר לא פשוט של שמירה על אחדות ישראל, על אף חילוקי המנהגים. איסור הקטניות שנהגו בו בני אשכנז הוביל עם קיבוץ הגלויות ליצירת מצבים חברתיים ומשפחתיים המקשים על נטילת חלק בסעודה משותפת של בני העדות השונות. מבחינה הלכתית כבר דשו רבים בשאלה כיצד ינהגו זוגות מעורבים או כיצד ינהג אורח בן עדה זו המתארח אצל בן עדה אחרת.

למעשה, חג הפסח, איסור החמץ שבו והחומרה היתרה שבה הוא נתפס מחדדים את אתגר האחדות אל מול המנהגים השונים, הקיים בהקשרים אחרים ומגוונים במשך כל השנה. שאלת הסעודה המשותפת על אף ההבדלים בפסיקה בהלכות כשרות ושאלת התפילה של בן עדה זו במניין שאינו בן עדתו הן ביטוי לכך.

במבט רחב יותר ניתן לראות כי המתח שבין שבטיות ולאומיות הינו עתיק. ואולם, דומה שכל עוד חי עם ישראל במובחנות שבטית ברורה לא היה מתח זה טעון בעוצמה יתרה. במצב עניינים שכזה ניתן היה לדרוש את דרשותיו הידועות של הראי“ה קוק בדבר האחדות השלמה הנוצרת דווקא על ידי פסיפס מגוון המכיל חלקים השונים זה מזה. מבט גבוה זה מתבונן בהוויה הישראלית ממרומים, ורואה, למשל, את סדר השבטים המרשים שבמדבר כיצירת מופת המורכבת מהשונות שבין איבריה, “איש על דגלו“.

ללא ספק, ט“ו באב שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה (בבלי תענית ל, ב) עורר ביתר שאת את שאלת הייחוד השבטי: האם מעתה והלאה ייטמעו אלה באלה ללא השארת טעם שבטי, או שיש לשאול גם לאחר מכן מה מקומו של הצביון השבטי?

ניסוח עכשווי של הדברים מלמד שהעולם החרדי שבו אין זה מצוי שבני העדות מתחתנים זה בזה נטוע בעידן שבו טרם הותרו שבטים לבוא זה בזה. אולם הדעת אינה סובלת שבמציאות הארץ ישראלית של ימינו יקודש עקרון השבטיות על טהרת גזעו באופן רדיקלי. וכבר כתב מרן הראש“ל הגר“מ אליהו זצ“ל בהקשר לשמחת ט“ו באב: “גם בימינו המתחתנים מעדות שונות הרי זה קירוב עם ישראל שלא יהיו בו פילוגים, וזה דבר טוב“ (הלכות חגים, עמ‘ 236).

הניסיון לביטול המנהג לא עבר את מבחן האם במטבח צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר, פלאש 90

הניסיון לביטול המנהג לא עבר את מבחן האם במטבח
צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר, פלאש 90

אחדות נרקמת

החיים המעורבים בארץ ישראל, משפחתית וחברתית, מעוררים אפוא את השאלה מה ייוותר מהגוון העדתי המובחן במציאות החיים המשותפת. מסתבר שהראי"ה קוק ראה בעקרון "אחדות הפסיפס" לא רק מודל תיאורטי מופשט אלא מורה דרך קיומי־מעשי. וכך כתב בדבר הפירוד העדתי הנוצר על ידי מסורות הפסיקה השונות באשר לכשרות הבשר:

על דבר הודעתי שלא לקנות בשר מהספרדים, אין זה דבר חדש, וכמו בכל מקום שאחינו אלה שרויים יחד עם האשכנזים מחולקין המקולין (חנויות הבשר) מפני חילוקי ההוראות, כן הוא גם כאן בארץ הקודש, וכן היה נהוג פה, אלא שבאו יחידים ורצו לפרוץ גדרות עולם הללו, הוכרחתי לעמוד נגדם ולתקן כמה דאפשר. ואין בזה חלילה נגד דרכי שלום ונגד אחדות האומה, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להיזהר במנהג אבותיו משום "אל תיטוש תורת אמך", ואין בעניין זה מה להרהר כלל, ותנוח בזה דעתם של ישרי לב דורשי תורת ה' וחפצים באמת ושלום בכל לבבם (אגרות הראי"ה, תרי"א).

אולם מה נענה אנחנו, במציאות חיינו ההולכת ומאבדת אט אט צורה של מובחנות עדתית? הרי ברור לכול שעוד כמה דורות קשה יהיה למנות את כל מרכיבי הזהות העדתית של בן ישראל, אשר סבו משם וסבתו מכאן, וכן אביו ואמו?

נראה כי יש להתייחס לסוגיה זו לא באמירות תיאורטיות על אחדות ואחידות, אלא במבט קיומי המבקש לזהות את הצרכים הדתיים־רוחניים במציאות. כזכור, ניסיונו של הרב גורן זצ"ל ליצור נוסח תפילה אחיד לא צלח. מדובר ביוזמה שכוונותיה טהורות אך מציאות זמנה הייתה לתשתית בוסרית עבורה. בשנים האחרונות אנו עדים לעדנה שלה זוכים יהדות מרוקו ומנהגיה, אחרי תקופת "כור ההיתוך" הספרדי שלפי כמה מדובריה ניסה לקדם הגר"ע יוסף זצ"ל במשנתו ההלכתית הקוראת להתאחד סביב פסיקה ארץ ישראלית מיסודו של מרן הבית יוסף. התופעות הללו אינן ניתנות להבנה, לטעמי, רק בפריזמה של מאבקי כוח חברתיים, למרות שאין ספק שככל התרחשות חברתית הדינמיקה הזו היא פקטור שאין להתעלם ממנו.

לא בכדי הקריאה לשימור המנהגים נתלתה בפסוק "ואל תיטוש תורת אמך". תורת האם מעניקה חוויה מאוד ראשונית של ניגון ושל טעם, הקודמת למוסר האב המלמד תורה ודעת. במובן זה, נוגע רעיון המנהג במקום עמוק יותר בקיום הדתי מאשר גופן של הלכות, על אף חסרון הביסוס האובייקטיבי בתורת המילים המאפיין אותו (ואולי דווקא בגללו, ואכמ"ל).

בהקשר לקטניות של פסח העידו סיפורים על כך שפלפולי הלכה רבים המבקשים לעקור מנהג עתיק זה בשם תביעת ההיתוך הארץ ישראלי לא עברו את מבחן תורת האם שקבעה נחרצות שקטניות לא יעברו את סף מטבחה, ויהי מה. ודוק: לא מדובר כאן ב"עצבנות הלכתית" כפי שיש המטיחים באשכנזים וחומרותיהם; יש כאן חיבור אמהי היונק את עוצמתו מן המסורת הביתית־עדתית על מנהגיה.

תביעה לכבוד

חג הפסח, עם פער המנהגים הקיצוני שהוא מביא בכנפיו, מחדד בנו את התביעה לכבוד הדדי. בהקשר הזוגי כבר הנחו חז"ל את הבעל לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו (בבלי בבא מציעא נט, א), אך דומה שהנחיה זו יפה לא רק לזוגיות אלא למערכות יחסים בכלל. ערך האהבה שעומד ביסוד היחד יתכונן רק כאשר ערך הכבוד והנפרדות המאפשר מרחב אישי יקבל מקום של כבוד בראש. ושמא לא בכדי בפסח אנו מתחילים לספור את העומר ומעלים על נס את זכרם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.

העבודה הראשונה במקדש התחילה כל יום בסילוק כמות קטנה של אפר שנוצר על מזבח העולה משרפת הקורבנות ועצי ההסקה, כאמור בפרשת צו שאותה קוראים ערב הפסח: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג). והשאלה הנשאלת – מדוע עבודה זו של סילוק הזבל נבחרה כעבודה הראשונה, ולא עוד אלא שהיא נעשית על ידי הכהן ובבגדי כהונה? דומה שהתורה רוצה להדגיש כי עם ישראל, דרך הכהן, אומר לקב"ה: אנחנו שותפים שלך, וככאלה אנחנו נותנים לך מקום, וככל שאדם נותן לשותף שלו מקום, השותפות מתקיימת. ברגע שהקב"ה מרגיש כך, גם הוא נותן לנו מקום להיכנס.

לכן, מכל הכלים והעבודות שהיו במקדש מה שחסר לבורא עולם הוא סילוק הדשן: "בכל יום היו תורמין המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו, וביום הכפורים מחצות, וברגלים מאשמורה הראשונה, וכשנזכר הקב"ה אותן עונות שהיו משמשין לפניו במקדש בסוף משמורה ראשונה ובחצי הלילה ובתחילת האחרונה, כביכול אין שמחה לפניו" (תוספות הרא"ש, ברכות ג ע"א). לא בכדי, אחד משמותיו של הקב"ה זה "המקום".

חג הפסח תובע אפוא מאיתנו לפנות מקום עבור אחינו שמנהגיהם שונים מאלה שלנו. ומדוע אפוא נכבד את אורחינו על מאכליהם השונים וה“מעיקים“ בקלות רגשית יחסית כשהם דבקים בתוכנית דיאטה מסוימת ונתקשה בכך כאשר מסורת אבותיהם בידיהם גזרה את התפריט?

הרב שמואל זעפרני הוא ראש ישיבת ההסדר "המאירי" ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ז' ניסן תשע"ה, 27.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במרץ 2015, ב-גיליון צו תשע"ה - 920 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: