תגובות לגיליונות קודמים – 919

בתגובה ל"בלעדיות על האמת?" מאת אביעד מרקוביץ, גיליון פרשת ויקהל פקודי

קצת ענווה

היה בדעתי לכתוב תגובה לדבריו של מו“ר הרב סדן ביחס לכתבתו של יואב שורק על הרב טאו ומשנתו. לא רק שהיה בדעתי, אלא שעל שולחן העבודה שלי כבר מוכנה טיוטה בת 1,200 מילה שעיקריה ביקורת על תגובתו של הרב סדן. טענות כמו שהשימוש במילים “חוצפה“ ו“התנשאות“ כטיעון מרכזי להדיפת ביקורת אינו מתאים ואינו מדבר אליי; שהציבור התבגר וכבר אי אפשר להשתיק אותו במילים “גדול הדור“; שההימנעות מדיון אמיתי רק משאירה אותי ואת שכמוני, ציבור תלמידיו של הרב וציבור אוהבי תורה ואוהבי דרכה של ישיבת הר המור, מבולבלים וספקנים, גם לאחר עיון בכתבי הרב טאו עצמם. ועוד.

עם זאת – התגובה האמורה כבר לא תפורסם על ידי. לאחר שקראתי את תגובתו של אביעד מרקוביץ‘ בגיליון האחרון, פניתי לבדוק מי הכותב. ובכן – נשמטה לי הלסת משהתברר לי שמדובר בתלמיד כיתה ט‘ (!). התגובה והפרסום שהמוסף בחר לתת לה הציבו מראה גם מול עיניי וגרמו לי לבחון מחדש את התגובה שהתעתדתי לפרסם. שהרי אין לך חוצפה גדולה יותר והתנשאות רבה יותר מאשר תגובה של נער בן 14 הכתובה כולה בסגנון מתנשא וידעני, אשר עיקרה ביקורת על רבנים ואנשי ציבור המבוגרים ממנו בחמישים ושבעים שנה (ונניח לרגע בצד את “גדולי הדור“).

מדובר בנער אשר מאיים בפילוג הציבור הדתי לאומי (לא פחות) אך לאותו כותב, נבון ככל שיהיה בגילו, חסר ולו שמץ של ראייה כוללת או הבנה של גודל המשברים שהציבור הזה עבר בימי הנהגתם של מושאי הביקורת שלו. מדובר בכותב שאפילו משברים שאירעו רק אמש הם היסטוריה רחוקה מבחינתו. גם טענותיו כאילו הרב סדן שותק לנוכח גילויים של זלזול בכל מי שחושב אחרת – מוטב היה שלא היו נטענות, שכן אין שגויות מהן.

השימוש בביטויים כגון “תופי טם טם“, “אטימות“, “דמוניזציה“ ועוד, ההטפה ל“תרבות מחלוקת“ ראויה, בידי נער בגילו, כשעד שיזכה להיות אחרון תלמידי הרב סדן עוד צפויות לו שנים רבות של לימוד בתיכון, האירה לעיניי פתאום את הפרופורציות הראויות גם לתגובתי שלי. אני מעריך מאוד את יואב שורק ובניגוד לדברי הרב סדן אני סבור שכתיבתו הייתה בסגנון ענייני ומכבד. עם זאת אולי צדק הרב סדן ובכל זאת כולנו צריכים לגלות מעט יותר ענווה.

אדגיש כי אין בדברים משום זלזול באביעד מרקוביץ‘. אדרבה – יפה להיווכח שנער בגילו לא רק מגלה מעורבות עמוקה בענייני ציבור אלא גם בעל יכולת כתיבה וניסוח של רעיונות ודעות – וטוב שיוסיף לעשות כן – אלא, במחילה, במעט יותר ענווה.

עמיצור איתם

עו"ד עמיצור איתם הוא בוגר מחזור י' של המכינה הקדם צבאית בני דוד בעלי

שכחנו מתורת ישראל

בדברים הבאים לא אתיימר להיות המבין של תורת הראי“ה קוק. לא אשתמש במילים גבוהות על מנת לנסות לבנות תדמית חיצונית של חכמה, ולא אטען להבנת תופעות ציבוריות שקרו לפני שנולדתי.

קודם כול, לאביעד היקר־ כל הכבוד! הצלחת לנתח את כל הציונות הדתית על גווניה, הצלחת לנתח בדיוק רב את הפילוג שמתרחש כעת בציבורנו, להבין לאשורה את תורת הראי“ה, כל זאת אל מול אויב אכזר – “הקו“. בעוד אתה הבנת כל זאת, הרב צבי טאו והרב אלי סדן, ויתר רבני ואנשי “הקו“, פשוט לא הבינו זאת. הם כנראה לא חכמים כמוך, הם אוטמים את אוזניהם עם הפירושים הגרועים שלהם לתורת הרב קוק! מי ייתן והם ישכילו וילמדו כמוך, ובא שלום על ישראל.

ובאשר לטענותיך: בפסקה הראשונה אתה כותב על דבריו של הרב סדן שעסקו בבינוניות, בשטחיות ובפשרנות ההלכתית שמאפיינות את הציבור הדתי לאומי, ולדבריך תגובתו מאופיינת “באטימות גבוהה ובדמוניזציה חריפה“, לא פחות. האם אתה טוען שבציבור שלנו באמת לא קיימות תופעות כאלו?! האם הרב סדן בדה זאת ממוחו יחד עם יתר רבני “הקו“ על־מנת לצייר את ציבורנו בתור שטן? בתור תלמיד בישיבת בני עקיבא הגדולה בארץ, הרשה לי לומר לך: דבריו של הרב סדן מתאימים למציאות אחד לאחד.

אדגים זאת באמצעות סיפור קטן שמבטא משבר גדול־ כאשר ביקשתי מראש הישיבה שלי להוסיף שעות גמרא למערכת לפני כמה חודשים, נתקלתי בכינויי גנאי מצד חבריי: “לך לישיבה חרדית!“, “בכל מקרה לא צריך ללמוד גמרא!“. לא מדובר בתופעה חד פעמית, אלא בעניין הרבה יותר עמוק שנטוע בתלמידים הללו, תופעה שמתחוללת בציבורנו.

התורה הופכת למוקצה

כשתלמיד בישיבתנו מעוניין ללמוד שעות באוניברסיטה מעבר לנדרש או להגביר את לימודי המתמטיקה, הוא מקבל עידוד מחבריו. כשאותו תלמיד ירצה להתאמן שעות רבות על מנת לשפר את הכושר הקרבי שלו לצבא, יעודדו אותו אפילו עוד יותר. אבל כשהוא חלילה ירצה ללמוד תורה דקה יותר ממה שהוקצב במערכת – מיד הוא “מוקצה מחמת מיאוס“.

התופעה הזאת נובעת מכלל מאוד פשוט – לימודי חול שאינם נובעים מיראת שמים אמיתית גורמים ללומד להתנתק מן הקודש. לצערנו התופעה הזאת נפוצה מדי בציבור שלנו: כל כך התעסקנו בעבודה עד ששכחנו מהתורה. כל כך התעסקנו בארץ ישראל ובעם ישראל, עד ששכחנו מתורת ישראל. לשמחתנו עומדים על המשמר אנשי ציבור תורניים וזועקים על כך, כדי שלא ייווצר מצב בלתי ניתן להיפוך.

אם הכותב מתיימר להציג את תורתו של הרב קוק , אולי כדאי שייזכר בפסקה אחרת שכתב הראי“ה:

מתקרבים אנו אל כל תביעות הטבע, מתלכלכים אנו בזוהמתו, אין מוצא להגן כי אם על ידי אורות גדולות, על ידי הופעות נשמתיות אלוהיות, מגלות רזי עליון, מודיעות האגור בסתרי חושך. בקירוב אל הטבע יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו. הקודש הרגיל, המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי, אוגר הוא את שארית כוחו להילחם עם הטבע, אבל לוחם הוא עם הטבע שלו, כושל הוא ונופל במלחמתו.

הרב מתאר פה את המאבק בין הקודש והחול כמלחמה מאוד קשה. כאשר מתקרבים לחול יותר מדי, מתחילים לשכוח את הקודש: החול גובר מעל הקודש, וממילא מנצח.

שכחנו מאין באנו

הגאולה הולכת ובאה קמעא קמעא כי אין לעם ישראל יכולת להתמודד עם התחברות לגשמיות בבת אחת, אחרת הוא ישכח את הקודש. ההתקרבות לחול צריכה להיות זהירה ־  ביראת שמים וחרדת קודש, או שחלילה ניפול לחול. במערכה כזאת חייבים רבנים גדולים עם ראש על הכתפיים שיצילו אותנו מהידרדרות כזאת: שיזכירו לנו מה מטרתנו, מאיפה באנו.
בציבור שלנו כל כך אוהבים את השילובים שהזכרתי לעיל, עד ששכחנו מאין באנו – מהתורה. הכותב מתיימר לצייר ציור של הרב סדן עם אטמי אוזניים כאשר לידו מקהלת הציונות הדתית מזמרת במנגינות מגוונות. הגיע הזמן שגם הכותב יסיר מעל אוזניו את האטמים ויקשיב למשבר האדיר שמתחולל בקרב ציבורנו, המשבר שנובע מחול בלא קודש.

נעם הבר

נעם הבר לומד בכתה י' בישיבת לפיד מודיעין

————-

תגובה ל"פתולוגיה של שנאה עצמית" מאת מרדכי מרמורשטיין, גיליון פרשת ויקהל פקודי

עוול ועזות מצח

יש צורך במידה רבה של עזות פנים כדי לכנות את יוסף חיים ברנר הי"ד "אנטישמי", ולו רק בגלל שברנר נרצח כיהודי בפרעות תרפ"א ביפו, ובנו אורי־ניסן ברנר היה סגנו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. אלו יהודים שסיכנו ואף מסרו את נפשם על תקומת העם היהודי בארצו. הכתמת שמו של ברנר כאנטישמי גורמת עוול נורא לזכרו ולמשפחתו.

מצעה של תגובה למאמר הינו קצר מטבעו, ולא אוכל כאן להבהיר את דרכו של ברנר ואת משמעות אמירותיו הרוויות בוז וסלידה לקיום היהודי, הפיזי והרוחני, בגלות, על כן אסתפק בהערות אחדות כדי להעמיד את הקוראים על טעויותיו של ד"ר מ' מרמורשטיין ולעשות מעט צדק עם יוסף חיים ברנר.

לזעוק ולהתריע בשער

ברנר אכן היה מבקר חריף של אופן הקיום היהודי. הוא ביקר הן את אופן הקיום הפיסי והן את אופן הקיום הרוחני. ביקורת זו – חריפה ככל שתהיה – אינה הופכת אותו לאנטישמי, כיוון שישנו הבדל עצום בין הביקורת האנטישמית לביקורת של ברנר: האנטישמי מראה את מגרעותיו של היהודי וטוען שמגרעות אלו עלולות לסכן את העולם כולו, ולפיכך יש למנוע סכנה זו על ידי הרחקת היהודי מהחברה. ברנר אומר שמגרעותיו של היהודי הן סכנה לעם היהודי עצמו, והוא תובע תיקון כדי להציל את העם היהודי. טענותיו באות מתוך כאב ולא מתוך התנשאות, וכל כתביו מלאים את הכאב הזה.

אל כתבי ברנר אין לגשת תוך בקשת איזון. מרמורשטיין מצר על כך שברנר אינו מוצא שום נקודת זכות ליהדות (אגב, אין זה נכון). להבהרת דבריו מביא מרמורשטיין את כתבי מנדלי מוכר ספרים. מנדלי היה סטיריקון וברנר היה מבקר תרבות והסטיריקון והמבקר אינם מחויבים לאיזון. הם זועקים את כאבם ומצביעים בחמה שפוכה על מה שטעון, לדעתם, תיקון.

בכנס הייסוד של הסתדרות העובדים הכללית התפרץ ברנר, שלא היה ציר, ללא קבלת רשות. כשהעיר לו היו"ר שהוא לא קיבל את זכות הדיבור, השיב ברנר שרשות הדיבור אמנם אין לו, אבל זכות הצעקה יש לו. זה תפקידו של המבקר: לזעוק ולהתריע בשער. גם נביאי ישראל לא חיפשו צד זכות כשהטיפו נגד כל מה שהיה לקוי בחברה הישראלית.

המאפיין החשוב של כתבי ברנר, ושל האיש עצמו, הוא הכנות. הוא אינו נושא פנים לא לאדם ולא לרעיון. הוא בז למנמיכי קומתה של היהדות על ידי דרשות של הבל וגם לנביאי התחייה הלאומית היומרניים, המדברים על הכוחות הלאומיים הספונים בעם וצופים לו גדולות (אחד העם). הוא בז לרטוריקה של החזון ותובע קיום נורמלי: "צעקתי הראשונה והאחרונה הייתה: יסוד אחר! יישוב יהודי קרקעי עומד ברשות עצמו, אם יש בנו עוד איזה כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההוויים. זוהי התקווה האחרונה". שואת אירופה הוכיחה את צדקתו. כך ודאי אינו כותב "אנטישמי".

מכינים לגאולה השלמה

ישנם אנשי רוח שהם סוררים ומורדים תמידיים. הם אינם מוכנים ללטף ולעודד אלא להכות ולעורר. "המעורר" היה שמו של כתב העת שערך ברנר, והצעקה הייתה השעון המעורר. אפשר שאין זה נוח לקרוא היום את הדברים הללו, ואולם הם נשארו במידה רבה רלוונטיים. ברנר, כמו הוגים וסופרים רבים בדור התחייה, היה בין היוצרים של התשתית הרוחנית שהולידה את התשתית הפיסית להקמת מדינת היהודים. כדי לפתוח באתחלתא לגאולה, אי אפשר היה לו לעולם בלי הראי"ה קוק ואי אפשר לו בלי יוסף חיים ברנר. שניהם  ־ ועוד רבים רבים – מכינים את הקיום היהודי לגאולה השלמה. ראוי ש"דור הכיפות הסרוגות" יכיר בכך.

אביעזר וייס

ד"ר אביעזר וייס היה מרצה לספרות באונ' בר אילן, מנהל תיכון צייטלין וראש מכללת גבעת וושינגטון. את עבודת התואר השני עשה על סיפורי ברנר

——-

בתגובה ל"עמידה מול הפלורליזם וה'לייטיות'" מאת הרב אלי סדן, גיליון פרשת כי תשא

הבדלי יסוד

לפי הרב אלי סדן, ההבדל בין עולמו ובין עולמם של החרדים מאוד מוגבל. הוא כותב: "המילה 'חרדי' אינה מילת גנאי. יש הרבה דברים טובים שכדאי ללמוד מהחרדים, לא פחות ואף יותר ממה שיש לנו ללמוד מ'התרבות החילונית'. יש לנו מחלוקת יסודית עִמם ביחס לתקופה ולדור. אליבא דהחרדים, מדינת ישראל במקרה הטוב היא כמו פולין, ובמקרה הפחות טוב היא אויב וסכנה לתורה. לעומת זאת, אנו קיבלנו מרבותינו שהתקופה היא אתחלתא דגאולה ומדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, ומכיוון שדור עקבתא דמשיחא הוא טב מלגיו וביש מלבר, אין להתייחס לחילונים כאל אפיקורסים, שביחס אליהם פוסק הרמב"ם על פי הגמרא שחובה לשנוא אותם, כי אם כשוגגים או אף אנוסים על ידי הדעות הזרות שמושכות אותם, וממילא חלה עליהם מצוות ואהבת לרעך כמוך".

כאן הוא מראה בצורה ברורה מה היא גישה חרד“לית. הם שונים מהחרדים רק בנושאים השייכים לציונות. אני בהחלט מסכים שיש הרבה דברים חיוביים בעולם החרדי אבל בכל זאת יש המון הבדלים בין עולמי ועולמם ואי אפשר לצמצם אותם לדברים השייכים למדינת ישראל ולציונות. אני רואה הרבה דברים טובים וחכמים בלימודי חול ובתרבות הכללית. אני תומך בהרחבת האפשרויות של לימוד תורה לנשים, כולל תורה שבעל פה. אני רוצה הדרכה והוראה מרבנים אבל לא רוצה שהם יחליטו על עניינים פוליטיים או אישיים ואל להם לומר לאנשים עבור איזו מפלגה להצביע או עם מי להתחתן.

אני מאמין בסדרי הטבע, ובכך שיוזמה אנושית משפיעה בתוך סדרי הטבע. כלומר, החיילים מגִנים על מדינתנו יותר מאשר אלו שלומדים בכולל. אני מסכים שיש בעיה חמורה ביחסים בינו לבינה בעולם המערבי אבל לא חושב שישיבה נפרדת באוטובוסים היא דבר חיובי. אני טוען שיש חשיבות וערך למוסר האנושי גם כשהוא לא בא ממצוות התורה. אני רואה את הגויים כאנשים עם פוטנציאל רוחני ומוסרי כמונו. לא נראה לי שרוב החרדים יסכימו עם כל העמדות האלה. העובדה שהרב סדן מגביל את ההבדלים בינו לבין החרדים לנושאים של ציונות וגאולה אומרת הרבה.

שנית, הייתי מעדיף להעריך את העולם החילוני בצורה ריאלית ולא מטפיזית. יש לבדוק האם קיימתי בעולם החילוני מסירות נפש, אידיאליזם, מוסר וכדומה, אלא שאצל הרב סדן אין עושים הערכה כזאת. אחרי שמחליטים שתקופתנו היא “אתחלתא דגאולה“ ברור שהחילונים הם טובים בפנים. יש סכנה גדולה בגישה שנשארת בעולם המטפיזי ופוטרת את אלו שהולכים לאורה מלהביט על המציאות.

 יצחק בלאו

הרב יצחק בלאו הוא ראש ישיבה בישיבת אורייתא

מבנה העתיד להתפלג

תגובתו של הרב אלי סדן הותירה אותי זועם, נבוך ומתוסכל. מתוסכל מהרצון לגשר בין מי שהוא הכתיר כמורי הדור לבין צורת המימוש שלהם את תורת רבם.

בגלל שנאת חינם חרב הבית השני, ובזכות אהבת חינם, לפי הרב קוק, ייבנה השלישי. זה מן הסתם מה שעמד לנגד עיני הרב טאו וחבריו כשהתפצלו מהישיבה המרכזית העולמית שרבם הקים. לא רדיפת שררה או כבוד היו כאן, גם לא שום קטנוניות, רק עשייה לשם שמים, בדיוק כפי שקרה בימי הבית השני, והחריב אותו.

הזעם והתסכול הם בגלל טענתו של הרב סדן בתגובתו שיש מה ללמוד מהחרדים. אמת. אבל מה? לאחרונה עיינתי בעלון פרשת השבוע של ישיבת הר המור ומצאתי שם פרסום על הבניין החדש של הישיבה ההולך ונבנה, וגם בקשות לכסף מאת הציבור: מכירת "פרנס היום", הסכם יששכר וזבולון, בקשות תמיכה באברכים הלומדים תורה, ועוד.

כשהייתי ילד שלחו אותי הוריי ללמוד בחברותא עם בחור בישיבה חרדית. שם נתקלתי במונח "פרנס היום". לא הבנתי מהו. הם הסבירו לי: אדם משלם את הוצאות הישיבה ליום אחד, ונהנה משכר תלמוד התורה של אותו יום. מהעולם הזה בא סבי. אביו, ר' שולם גרינברג, היה תלמיד חכם. והוא התנה עם אשתו קודם נישואיהם שהיא תפרנס והוא ילמד תורה. היא הסכימה. ומכרה גרוטאות ברזל שאספה בכפרים, בגליציה. סוס לא היה להם, והיא הייתה קושרת את גרוטאות הברזל בחבל סביב מותניה ומושכת אותן. כך פרנסה את הבית, ומתה בגיל ארבעים, משחפת. סבי, בנם, גדל בבית עני מאין כמוהו. לחם לא היה. ערב פסח היו שבעים משום שהיו אוכלים את החמץ ששאר בני העיירה היו זורקים. וסבי החל לפרנס את הבית בעבודתו מאז היותו בן עשר.

הוא שינן לי שוב ושוב: פשוֹט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות. זה, לא השפעה מן החוץ, היה מה שגרם לו להתרחק מהרבנים. אלו היו סבי וסבתי, אותם פשרנים שהרב טאו אמור לחלץ אותנו מהם, שנשאו על כתפיהם את המשפחה במהלך השואה כולה, מתחילתה ועד סופה, בלי לאכול טרף. לכך דאגה סבתי, שלא כיסתה את ראשה, ששחתה בחוף מעורב וששרווליה לא הגיעו עד המרפק. לפעמים היו קרובים לצד ההפוך.

רוב בני הציבור הציוני־דתי לא ידעו כלל על הרב קוק ולא הושפעו ממנו. הוא היה דמות שולית בשעתו, ותלמידיו עמלים קשות כדי להפכו שוב לשולי. מה שהוביל את רוב בני הציבור הזה ובנותיו היה אותה ביקורת עמוקה שחשו החילונים כלפי הדת והממסד הדתי, אבל שלא כמוהם, הם לא אבו להשליך את מסורת אבותם. זו הייתה הפשרנות שלהם: להמשיך לשמור מצוות למרות הרבנים, ולהפוך חלק מן העולם הרגיל למרות החילונים. ואנחנו בניהם.

ובנוגע לבניין הישיבה החדש ההולך ונבנה, מן הסתם – בין היתר – מתרומותיהם של אותם פשרנים שהרב טאו עמל לחנך, אינני חושב שכדאי להשקיע בבניין זה הרבה. גם הרב טאו ייאסף יום אחד אל אבותיו ורבותיו, ואז שוב יהיה צורך להקים מבנה לאלו שיתפלגו ממה שכבר פולג: "וסוף מטייפייך – יטופון".

יהושע גרינברג

 ————–

בתגובה ל"לשבת בארץ כגרים" מאת אבי שגיא, גיליון פרשת כי תשא

אכן, לאומנים אנחנו

קראתי בתדהמה את מאמרו של אבי שגיא. את המילה "לאומנות" הבנתי תמיד כ"אגואיזם קיבוצי"; כשעם חושב בטיפשותו שמגיע לו הכול, והוא עושק ומדכא עמים אחרים למען רווחתו. מובן מאליו שאין זו דרכה של היהדות. עמנו הוא עם שמרכז חייו איננו כוחו, אלא האידיאלים הרמים ביותר. דעת אלוהים צדקה ומשפט.

אבל ממאמרו של אבי שגיא למדתי הגדרה חדשה. לאומנות היא התייחסות משמעותית אל הדם ואל האדמה. לדעתי ברור שלפי ההגדרה הזאת – עם ישראל הוא עם לאומני. לפי המבואר במקורותינו יש חשיבות מרכזית לדם וגם לאדמה ולאומנות כזאת אינה שלילית כלל ועיקר.

במרכז הווייתנו עומדים אידיאלים רוחניים גבוהים, אבל אלה קשורים אצלנו אל הדם. זרע קודש. המשנה מלמדת – "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם לה' אלוהיכם'". ור' מאיר מלמד – "בין עושים רצונו של מקום בין אינם עושים קרויים בנים". גם כשהם רחוקים מעולמו הרוחני של עם ישראל, הם בנים. בזכות הדם! וכך נפסקה ההלכה בתשובות הרשב"א.

כשם שאנו אומרים שכל אדם נברא בצלם אלוהים גם אם בפועל צלם אלוהים שלו אינו מתגלה כלל בחיי יום יום שלו, ואנחנו מתאמצים להציל אותו ממוות, כך ממש גם בית ישראל נקראו בנים למקום, גם אם בפועל אין זה ניכר כראוי. בזכות הדם. הכוונה כמובן אינו לנוזל האדום, אלא לכוחות רוחניים פנימיים הנטועים בו. כמו צלם אלוהים אצל כל אדם. ואמנם גר יכול להסתפח אלינו, בנדבת לבו הטהור, אבל משנסתפח אין לו דרך חזרה. גם הוא, בכניסתו לאומתנו, זכה וגם התחייב להיות בן.

ואנחנו מברכים בכל יום "שלא עשני גוי". והגר מברך "שעשני ישראל". והכרת הייחוד שלנו נותנת לנו את הכוח לקבל עלינו מטלות שהגויים אינם מקבלים עליהם. אינני יודע איך יכול פרופ' שגיא לברך "שלא עשני גוי", אבל עם ישראל מברך ומקור הברכה בגמרא!

מול היהדות של המכון הישראלי לדמוקרטיה עומדת היהדות של עמך ישראל יושבי בית המדרש ובית הכנסת.

צודק פרופ' שגיא שהדברים שכתבתי לעיל לא היו מקובלים על החילונים שבאנשי הציונות. ובצדק. כי כשהאידיאל הגדול של "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" אינו אומר להם דבר, הרי הביטוי "אתה בחרתנו" מקבל צליל של לאומנות מהסוג הגרוע. כל מה שהם רצו הוא להיות ככל העמים. אבל עם ישראל הנאמן לתורה רוצה וצריך להיות שונה מכל העמים, ועל כן הוא חייב להכיר ולהוקיר את ייחודו. ולקבל מזה כוח למלא את ייעודו. וכמובן לדעת יחד עם זה שמעלותיו אינן מתירות לו לפגוע בעמים אחרים. אדרבה, הוא אמור להיות להם כ"לב באברים".

ולעניין האדמה: נכון שנאמר בתורה "כי גרים ותושבים אתם עמדי". אבל הדברים אמורים ביחס שבינינו לבין ריבונו של עולם. והם נכונים לא רק בקשר לאדמה, אלא בכלל מעמדו של אדם בעולם מול אלוהיו צריך להיות מעמד של גר. תושב עראי בממלכתו של ריבונו של עולם. אבל לעניין בעלות עם ישראל על ארצנו, מול הגויים, אנחנו נתבעים דווקא לנהוג כבעלים ולא כגרים: "והורשתם את הארץ וישבתם בה", וכדברי הרמב"ן: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות ולא לשממה", והמושג "ארץ הקודש", אומר הרבה הרבה יותר מאשר "מקום לגור בו".

סוף דבר – במרכז עם ישראל עומדים אידיאלים רמים, אבל הדם והאדמה הם יסודות חשובים במשנתו, והם אינם חידושים של הציונות הדתית בשנים האחרונות.

 משה גנץ

הרב משה גנץ מלמד בישיבת ההסדר בשעלבים

ביולוגיה וזהות לאומית

זהות לאומית בנויה על תרבות, דת, סמלים, שפה, טריטוריה והיסטוריה, חיים משותפים בתוך מסגרת מדינית, אבל גם על קשרי דם וגזע, המהווים חלק מהמרכיבים המעצבים את הזהות הלאומית. כמובן, גם אם מצויים רק חלק מתוך אותם מרכיבים נוצרת זהות לאומית משותפת, אבל אין להכחיש את היסוד הגזעי המשפיע על אופייה של אומה, ואין להתייחס אליו כאל עניין ביולוגי בלבד, כפי שכתב פרופ‘ אבי שגיא: “דם הוא ציון של רכיב ביולוגי של גופנו, ולפיכך הוא ניטרלי מבחינה ערכית“. כפי שקשר בין בן להוריו איננו רק קשר ביולוגי של דם, אלא קשר גנטי הבא לידי ביטוי בנפש, כך גם במישור הגזעי של האומה.

הרכיב הגזעי לא יפיל אותנו ללאומנות כל עוד הוא יקבל את מקומו הנכון כרכיב אחד של הזהות הלאומית, אבל לא הכרחי או בלעדי, כפי שניתן לראות בארה"ב, שיצרה לאומיות מתוך מהגרים שבאו מארצות שונות. בעוד שהלאומנות מדברת על "טוהר הגזע", המקרא וחז"ל הצילו אותנו מנפילה אל לאומנות גזענית, והציבו דגם של לאומיות פתוחה, שדווקא החיבור עם יסוד נוכרי שמחוצה לה משלים אותה.

מרות המואבייה נולד דוד, המייצג את לב לבה של הזהות היהודית. לפי המדרש, "ראשו של עשו נכנס לתוך מערת המכפלה" (פרקי דרבי אליעזר, פרק לב). מדרש זה מקבל משמעות לאור דברי ר' יוסף ג'יקטיליה, המסביר את עומק פשוטו של מקרא. האדמוניות של עשו, המסמלת דם ומלחמה, מתגלגלת מעשו האדמוני לדוד האדמוני, שהיה גם "יפה עיניים" (שמואל א, טז, יב):

אדמוני הוא סוד המשכת הדין, […] עם יפה עינים זהו סוד חסד אברהם. […] באדמוני של עשו […] כולו כאדרת שער (בראשית כה, כה). […] כי עשו הרשע ירש החרב ושפיכת הדם, ודוד […] כלול מן הדין ומן הרחמים. […] ולפיכך כשהיה דוד מתלבש במידת אדמוני היה נלחם מלחמות הבאויבי הולא תשוב חרבו ריקם, וכשהיה מתלבש יפה עינים היה מפרנס ישראל ועושה עמהם כמה חסדים בעין יפה (שערי אורה, השער שלישי והרביעי).

סוף דבר, כשם שהלאומיות צריכה להיות פתוחה מבחינה תרבותית, ולראות בכלל האנושות אורגניזם אחד (א"ד גורדון, "האדם והטבע", מבחר כתבים, תשמ"ג, עמ' 126–127), ולהתעשר ממה שמגיע מבחוץ, כך גם בהקשר הגזעי. תפיסה זאת לא תפיל אותנו ללאומנות, אבל מן הצד השני לא תתכחש למרכיבים הגזעיים של הלאומיות בגלל שימוש מעוות שעושים בהם לאומנים.

אלחנן שילה

ד"ר אלחנן שילה הוא פוסט־דוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באונ' העברית 
ומרצה במכללת ספיר

———

בתגובה ל"סיפור הצלחה בפריפריה" מאת אריאל שנבל, גיליון פרשת כי תשא

למה קליבלנד מצליחה

אריאל שנבל בילה מעט זמן כאורח בקליבלנד שבמדינת אוהיו בארה“ב וראה הרבה.  אני רוצה למלא את החסר היות שגרתי בקליבלנד משך 19 שנה (1959־1978).

ההצלחה של קהילת קליבלנד לא נוצרה “יש מאין“ אלא דווקא “יש מיש“.  בנוגע למעמד בתי הכנסת האורתודוקסיים, הרבנים תמיד פעלו יחד כצוות אחיד. הם השגיחו על הכשרות באטליזים והדריכו את המשגיחים אשר קיבלו את המשכורות שלהם מהפדרציה היהודית. כולם בעיר, כולל הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים, קיבלו וכיבדו את סמכות “מרכז הרבנים“. בתוך המרכז היו רבנים ילידי אירופה וגם ילידי ארה“ב וכולם יחד נשאו בעול האחריות ביחס של כבוד הדדי. ראש “המרכז“ היה הרב ישראל פורת, יליד ירושלים. יש רחוב בשכונת רמות בירושלים הנקרא על שמו.

בנושאים של מודעות לציונות ולעלייה לארץ, מילאו שליחי בני עקיבא תפקיד חשוב כפי שמתואר בכתבה. אבל בשנים הראשונות של המאה ה־20 גם כן הייתה קליבלנד ידועה כ“עיר ציונית“ הודות לנוכחותו של הרב הרפורמי אבא הלל סילבר שהיה אחד מראשי הציונות בארה“ב. כמובן, ההמשך של הרעיון הציוני מתקיים היום במיוחד בקהילה האורתודוקסית על־ידי הנוער שלה. בני הנוער קיימו וקיבלו את האתגר לעלות ארצה ולהשתקע.  שליחי בני עקיבא במשך השנים היו דגם לחיקוי.

מאוד חשוב להזכיר את בית הכנסת “ישראל הצעיר“, אשר מנהיגו היה הרב שמעון ספירו, היום תושב ירושלים, פרופסור בדימוס מאוניברסיטת בר־אילן. הוא ייסד, מטעם בית הכנסת שלו, מחנה קיץ מחוץ לעיר שבו הנוער ספג דגם של חיים ציוניים על פי התורה.

הרבנים בדרשות שלהם לא החמיצו הזדמנות להדגיש את חשיבותן של ארץ ישראל, מדינת ישראל והעלייה לישראל. הדרשות האלו הניבו פירות והיום יש אוכלוסייה מאוד גדולה של אנשי קליבלנד שמפוזרים בכל הארץ.

כדאי גם להזכיר שתלמידי ה“היברו אקדמי“, אשר הייתה תחת חסות ישיבת טלז, קיבלו רשות לחגוג את יום העצמאות בתוך בית הכנסת של “ישראל הצעיר“. הצעירים והצעירות חוו את שמחת החג ואת קדושת היום על ידי תפילה חגיגית, ארוחה חגיגית, שירה וריקודים. קליבלנד היום היא המשך ישיר של התוכניות והמאמצים של הדורות הקודמים. המסירות וההתחברות לארץ ממשיכות להתגשם מדי יום ביומו.

הרב מרדכי שפיגלמן

הרב מרדכי שפיגלמן היה רב בית הכנסת "אור חדש אנשי ספרד" ומנהל בית הספר "ישיבת עדת בני ישראל" בקליבלנד 

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

פורסם ב-26 במרץ 2015,ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: