שיפוט מהיר 919 | צור ארליך

 ביקורות קצרות על ספרים

23-2015להפשיר את השיר

מוקדים חדשים בשירה העברית

מדריך למפרש שירה מתחיל

יוסף אורן, יחד, 190 עמ'

*

פעם קראו לזה לנתח שיר, מונח שיצא לשמצה. יוסף אורן קורא לזה לפרש שיר. הטכניקה דומה אך הכוונה אחרת, והביצוע, לפחות כשהוא נעשה בידי אורן, מרהיב ומטלטל מוסכמות.

כותרתו הראשית של הספר, "מוקדים חדשים בשירה העברית", מתייחסת לחלקו הראשון, הגדול: פרקי פרשנות של שירים יחידים. הפרקים המאורגנים סביב שלושה מוקדים, המאפיינים לדעת אורן את השירה העברית המודרנית: מַעֲבָר לאוניברסליות, הידוק הזיקה לאקטואליה, והבלטת הקול הנשי אשר ההתרסה המגדרית מתחדדת והולכת בו בחלוף הדורות הספרותיים. בין פרקים אלה גם מסה שהתפרסמה בחלקה מעל דפי מוסף זה, על דרכו המיוחדת של עמוס עוז להפנות את קוראי רומנָיו אל השירה.

רק אז מגיע לב הספר, שטבעי יותר היה להניחו בתחילתו: "מדריך" תיאורטי ומעשי "למפרש שירה מתחיל" ובעצם לכל קורא שירה. כאן מתברר שהחלק הראשון, רוב עמודי הספר, נועד בעיקר להדגים את שיטת הפרשנות הזו. למדריך נספחים גם מדריך למורה היצירתי, שירים ליריים ישנים של אורן עצמו, מהם מצוינים ממש, ומניפסט ציוני־מאוד על תפקידו האקטיבי של מבקר הסיפורת העברית הראוי לשמו (אורן הוא בעיקר מבקר פרוזה).

המניפסט מרעיש, אבל מרעישה ממנו, על רקע מוסכמות פוסט־מודרניות שקנו להן שביתה בציבור, היא הטענה המונחת בלב המדריך למפרש, ובעקיפין בלב הספר כולו: שהשיר הלירי במיטבו הוא "הקפאה" אמנותית מלוטשת של חוויה – ותפקיד הפרשן "להפשיר" את השיר, בעזרת הטכניקות המפורטות במדריך, ולחלץ שוב את החוויה, את משמעותו "האידיאלית" היחידה של השיר. לדעתו, מי שטוען שייתכנו כמה פירושים נכונים וסותרים טוען למעשה שלטקסט אין מובן.

בפרקי הדוגמאות מתגלָה שיטת הפרשנות הדקדקנית והצמודה של אורן כמסע מרתק. השירים המפורשים מתגלים כבעלי משמעות אחרת מזו העולה למראית עין; עמוקה שִבְעָתַיִם וספציפית מאוד. לעתים מציע אורן פירושים נועזים, שנוח יותר היה לקבלם על תקן אופציה ולא כקביעה של משמעות "אידיאלית" יחידה. הם מעוגנים במילות השיר, ובכל זאת תלויים בהברקה יצירתית של הפרשן. כך, שירו הלירי של אלתרמן "איגרת" ("נולדתי לפניך תאומים"), אולי שירו האישי ביותר, הוא על פי אורן שיר הקורא לפיוס בין הרוויזיוניסטים לתנועת העבודה, ו"כישופים" של דליה רביקוביץ' ("היום אני גבעה, מחר אני ים") הוא תגובה ליחס מתנשא מצד בן זוגה. לפני שתתווכחו – קראו.

 ——————

shtachimptuchim1נוסחה ושבחה

שטחים פתוחים

מאיה ויינברג, ספרי עתון 77, 94 עמ'

*

יש לנו אפוא נוסחה לפרשנות שירה עברית – ובינתיים נראה שהתגבשה גם נוסחה לשירה העברית עצמה. מסתמן זרם־מרכזי של שירה לירית עכשווית, שכמו נעזר במרשם בדוק של אמצעים ספרותיים אפקטיביים. דברי שבח לשירה שמצאה "נוסח" המקרב אותה ללבו של הקורא ההדיוט יישמעו כחילול הקודש של אידיאל פריצת המסגרות וזעזוע הבורגנות וכהאשמה בבינוניות. אך לא. תמיד היו "נוסחאות" של שירה (קחו לדוגמה קיצונית את צורת הסונֶטה). גרפומנים נעזרו בהן כדי להסוות את בינוניותם, אך גם משוררי אמת לא בחלו בשימוש בהן, כְּתבנית ליציקת האיכויות האישיות הייחודיות להם.

ה"נוסח" החדש בשירה העברית איננו, כמובן, צורה קבועה; אדרבה, היעדר צורה קבועה הוא חלק מהנוסח. מדובר בשורה של מאפיינים והעדפות, שמשורר בעל מגע־זהב יודע להיעזר בהם בלי ליפול לקלישאה ולהתחנפות. ספריהם של איריס אליה כהן ושל גיורא פישר שהופיעו השנה הם דוגמאות לספרים מעולים השותפים למגמה זו. כמוהם, עכשיו, ספרה המצוין של מאיה ויינברג.

ואלה עיקרי "הנוסח". השיר קצר, עד עמוד אחד. אין לו עניין להמציא את השירה מחדש. הוא מעביר חוויה שכולם יכולים לקלוט, ונמנע מצפנים אישיים פרטיים. הוא נוטה לגזור מהמציאות החיצונית אמירה על מציאות פנימית – באמצעות הקְבלה, צירוף מילים לא צפוי, דימוי, ארמזים טקסטואליים ושורות־מחץ. הוא משתדל לא להיות דרמה קווין ולא להתמסכן גם בעוסקו בתוכני נפש קשים. להפך: יש בו הומור. הוא רקום סביב מטאפורה מרכזית, ולעתים משתמש בה נגד עצמה. הוא נמנע ממשחקי מילים מצועצעים, אך משחיל אחד או שניים מעודנים. לעתים רמוזים בו חרוזים, והם תורמים להרחקת השיר מהפרוזאיות המקובלת בקרב משוררים אחרים בני זמננו. קובץ־השירה של משוררים אלה יכלול בדרך כלל פרקים או מחזורים סביב נושא מסוים, וכך תוקנה לספר ייחודיות.

מאיה ויינברג עושה בספרה הראשון מטעמים מהנוסח. הנושא הייחודי לה הוא הטבע, ובעיקר מינים של צמחי בר. בשיר ושמו "שירה" היא כותבת על "שִׁירָה שֶׁלִּי / בִּתִּי הַמְפַגֶּרֶת, הַמּוּזָרָה / שֶׁהָרִיתִי בְּאַקְרַאי", בת פגומה שהיא אינה מסוגלת לאהוב – אבל שירה זו היא דווקא ילדה חכמה וממש לא מוזרה. נותר פה מקום רק לצימוק אחד, מסוף השיר "על שפת היום": "שְׁקִיעָה אַחַת מְבַקֶּשֶׁת לִטְמֹן / אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה בַּיּוֹם שֶׁהָיָה / אֶל קֻפַּת הַחִסָּכוֹן הָאֱלוֹהִית. // בְּקַו הַמַּיִם / שֶׁלֶט מַתֶּכֶת לְהַזְכִּיר: / אֵין מַצִּיל!"

 ————

 CanoScan-9000F-Mark-IIלא תנצחו אותי

זיקוקים של אדיר

מבחר ממאמריו של אדיר זיק ז"ל

עורך: בנימין שינברג, הוצאת המשפחה, 195 עמ'

*

"מכשלת ישראל", קרא לה במאי הטלוויזיה ופובליציסט הרדיו אדיר זיק. "מכשלת ישראל", ממשלת רבין, הפעילה ביודעין סוכן שייעודו המקורי היה להתריע על טרור יהודי, אך ייעודו בפועל היה עידוד טרור יהודי והשחרה של הימין. הסוכן "שמפניה", אבישי רביב, לא בחל באמצעים: חתונות פיקטיביות עם צעירות תמימות, נטילת אחריות על פיגועים שלא היו, כרזת רבין במדי אס־אס והסתת יגאל עמיר לרצח ראש הממשלה. אדיר זיק, בתוכנית הרדיו הפופולרית שלו בערוץ 7, ניהל מלחמה דון־קיחוטית לחשיפת פרשת רביב ופרטיה האלה. מלחמת מוסר – שבאופן אירוני זיכתה אותו בכינוי "המסית הלאומי".

בשנות תהליך אוסלו, שנים שבהן ההטיה בתקשורת הייתה חריפה אפילו מכפי שהיא היום, שנים של קיטוב פוליטי ושל תסכול ימני שאין לאן להוליכו, תוכניתו של זיק, עם שיר הפתיחה "לא תנצחו אותי כל כך מהר", הייתה בשביל הימין הדתי כמעט הכול: ארובת קיטור, כותל דמעות, מדורת שבט, לוח מודעות ועיתון מחתרתי. הבוטוּת של זיק לא נעמה לכל המחנה, אך האומץ שגילמה זכה להערכה; ועמדות־קצה מתריסות שביטא, כגון תפיסת עצמו כ"יהודי מארץ ישראל" תוך התנכרות למדינה, התקבלו כחלק מהחבילה. הן לא היו רק צעקת הנרמס; גם היה בהן חן.

מבחר ממאמריו המשודרים והמודפסים של זיק מופיע בספר חדש היוצא לאור במלאת עשור לפטירתו. עורך הספר היטיב לברור מן המרובה את המועט והמייצג. וכך, בהשקעה מועטה של זמן קריאה, יזכו אוהדיו הוותיקים של זיק במזכרת מקיפה מהאיש ומכישרונו הרטורי; הדור אשר לא ידע את זיק יזכה לדעת; ואלו ואלו יקבלו גלולה מרוכזת מטעמו המר של העשור שבין הסכמי אוסלו לחומת מגן, ושפע טיעונים על דיכוי הימין והדתיים בידי השמאל בשדה המדיני־ביטחוני, החברתי והתקשורתי.

התערבות העורך בטקסטים מינימליסטית במוצהר, כדי להיות קרוב לרוח המקור – אך הדבר מוגזם. לא כל מה שעובר בדיבור עובר בכתב. פתיחת פסקה חדשה כמעט בכל משפט, ריבוי רצפים של סימני קריאה ושאלה, השארת כל האותיות באנגלית ב"קפיטל" כמו שזיק כנראה הקליד – כל אלו ועוד משדרים טיוטתיוּת, לא רק אותנטיות. בייחוד חסר ברוב המאמרים ציון תאריך ומקור, והקורא נדרש לנחש את ההקשר ההיסטורי ואת המדיום המקורי – שידור בערוץ 7 או מאמר מודפס ב"הצופה" או בבמה אחרת. כל זה מנוגד לאיכות הגבוהה של ההפקה, וכנראה מכוון ברובו. אך שגוי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 במרץ 2015,ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: