הקרבת הקרבנות היא מעשה שקשה להכיל אותו, אך יחד עם זאת יש בה קסם. דרכה האדם מקיים קשר ישיר עם אלוהיו: נותן לו, מתחבר אליו, קורא לו

כשמגיע הילד אל ה"חדר" בגיל שלוש, לפגוש לראשונה את עולם לימוד התורה – לא נס הבריאה מקבל את פניו, גם לא סיפורי האבות. חומש ויקרא הוא המונח לפניו, דווקא הספר הקשה הזה, גדוש פרטי ההלכה, עמוס סדרי מקדש ועבודת כהנים מוקפדת, ובעיקר – הספר המעמיד אל מול פני הקרבן ללא כחל ושרק.

מדוע? מדוע לא לעטוף את הרך הבא בשערי דורותינו ברכות ובסיפורים נעימים? מדוע לא לפרוש לרגליו שטיח צבעוני המושך להשתרע עליו ולחלום את שקיבלנו משמים, להתמלא בסיפור ולהתמזג אל תוכו?

ואולי בדיוק זו הנקודה – הרי אנחנו, היהודים, מומחים בשיכרון המילים. האותיות הן החלב שעל שפתותינו, חומר המִשחק המרקד בידינו ובונה סביבנו תלי תלים של עולמות. אלופים אנחנו בשיח ושיג, בדרש ובמלל, מן המילה לבדה ביכולתנו להישפל ולרום.

והנה, דווקא במפגש החזיתי הזה העומד בשער, ניצב ספר ויקרא ובונה בתשתית שמאחורי הראש, באחורי הקלעים שיישארו תמיד ראשונים וחבויים – עוגן. עוגן המעשה, עוגן הדיוק שבפעולה.

העולם היהודי מעולם לא נתן לנפש לברוח מן הגוף, כרוכים הם. גם כשנצלול עוד ועוד אל פלא הלימוד, גם כשנערה עוד ועוד אל תוכנו סיפור ותיאור וזיכרון – נטועה תהיה בנו החוויה הראשונית של הנגיעה בבשר, הספירה המדויקת, ההבחנה בין חוט לחוט, ההצבעה על טמא וטהור. אלה הן קרנות המזבח שלנו, יש לנו במה לאחוז לפני שנבקיע כאש השמיימה.

איור: גונן מעתוק

מתנה לשמים

אני עצמי לא למדתי ב"חדר", לא ספר ויקרא הוא שהצעיד אותי ראשונה. אני מודה ומתוודה שנותר בי הפחד ממנו, הנטייה לרפרף ולדלג, להימנע מן התיאורים שקשה כל כך להכילם היום, להישמר. אך משהו מנקר בי, קורא להישיר מבט, לא לברוח. להושיט רגל אחר רגל, להיכנס כילדה בכניסתה הראשונה אל ה"חדר", על קצות האצבעות, וללמוד לקרוא.

פרשת ויקרא מצניחה אותנו היישר אל עבודת הקרבנות, בלי גינונים, בלי הקדמות, בלי עטיפות. ככה:

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם… (ויקרא א, א־ב)

ההנחיות ממשיכות בפירוט, ללא רחם – על הניתוח וההקזה, המליקה והשחיטה. מול כל אחד מן התיאורים גוברת בי ההקלה על כך שבתקופתנו נולדתי, ועם זאת – אינני יכולה להתעלם מן העוצמה שבהקרבת קרבן.

הדיאלוג עם השמים דרך התפילה נוח מאוד. מחד, הוא יכול להכיל גוונים רבים של קול, מצב רוח, עמידה פנימית וחיצונית. מאידך, יש משהו בנתינה ישירה ופשוטה של משהו מוחשי, בר מגע, ממני לאלוהי, שאין לו תחליף. לא פעם ולא פעמיים ביקשו ממני ילדיי "לתת מתנה לה'", ציור או מכתב או צעצוע אהוב. בשנים הראשונות לא יכולתי לסרב, הכמיהה היתה טבעית, נוגעת ללב ומסורה כל כך – שפשוט אִפשרתי להם לממשה. הם הניחו את מתנתם במקום נבחר והיא נעלמה משם באורח מסתורי. בהמשך, הסברתי שגם אם המתנה לא נעלמת אלוהים רואה ומקבל בדרכו.

אני עצמי לא מעניקה מתנות לשמים, אך לא אוכל להכחיש כי הצורך בכך מתעורר לעתים וגודש עד כאב.

ערוץ פתוח

הקרבן – כמו כל המילים העבריות מלאות הרזים – אוצר בחובו את מהותו על פניה השונים. קיים בו ה"מִקֶּרֶב" – מתוך האדם עליו לבוא, מן המקום הפנימי שבפנימי. גם תולדתו גלומה בו, שהרי "מְקָרֵב" הוא בין המאמין לאלוהיו. ואחרון – קיים בו ה"קְרב" – מוכרחה להיכרך בו מלחמה פנימית, חוויה של קרע בזמן הנתינה, שהרי הענקה אדישה, שבה המעניק איננו מרגיש כלל שנלקח ממנו משהו – איננה קרבן.

לכל סיטואציה קרבן משלה – יש רגע לעולה, ורגע לשלמים, רגע לאשם ואחר לחטאת, ומזל שגם רגע למנחה – שמן הצומח היא, ומאפשרת גם לצמחונית שכמוני לדמות את עצמה מקריבה.

למעשה, הקרבן מהווה ערוץ פתוח בין העולמות – עולם של מטה ועולם של מעלה. בכל סיטואציה דרך ברורה לחוש את אותו ערוץ ולהתחבר דרכו – בין אם על מנת להודות, לבטא אהבה, או לכפר על חטא.

רגע שתמיד מרטיט אותי בסדר ההקרבה הוא הרגע שבו סומך בעל הקרבן את ידיו על ראש קרבנו, כאב המברך ילדיו בערב שבת, או בערב יום כיפור: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא א, ד). כך מתלכד הסומך עם מי שתחת ידיו ומעביר אליו משהו ממהותו. זהו הרגע שבו מתמצה בעיניי מהות הקרבן.

כאשר עולה הקרבן השמיימה עולה עמו משהו ממקריבו, רגע הייחוד ביניהם מכניס מנשמת המקריב אל סערת העלייה מעלה, וכפי שהומה הורה לילדו בברכו אותו – כך הומה האדם אל קרבנו, כואב ונבקע עמו. בשתי התמונות חוסה "תמים" תחת כפות הידיים. תמימותו נשענת על הסומך ובה בעת – מהווה עבורו משען.

ההוראות המדויקות לגבי הקרבנות מטעות לחשוב כי יוזמת ההקרבה באה מלמעלה. למעשה, הקרבן הראשון היה ספונטני לחלוטין, ונבע אצל קין והבל מהצורך לתת לאביהם שבשמים משהו בר נגיעה, בדיוק כאותו צורך שהתעורר בילדי שלי, ובכל אדם שנכסף לחבק את המרומים. כך גם קרבנותיהם של נח ושל שלושת האבות. אולי חשש אלוהינו לאבד את הניחוח שעליו התענג בזכות יחידיו ברגע שיהפכו לעַם. לכן קיבע את הקרבן במשנה סדורה, עד שנלמד להפיק את אותו ריח ניחוח גם ממילים.

לכאורה כונה חומשנו "ויקרא" על פי פסוקו הראשון. בעיניי השורש אחר: הספר כולו מלמד את הכרח הקריאה מעולם לעולם. באמצעות הקרבן קורא האדם לאלוהיו, תובע קשר, ובעצם אלוהינו קורא לנו לקרוא לו, לא לאבד חלילה את חוט הקריאה.

וקרוב אליי בקראי אליו…

 יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ומלמדת תלמוד במסגרות שונות

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015