מעבר לחלוקה ל"טובים" ו"רעים" | יובל שרלו

התורה שניתנה בסיני לא ביטלה את העולם שקדם לה אלא הכירה בו וקידשה אותו. דווקא מהריקוד הזה, שבין הגילוי שבתורה והגילוי שבבריאה, האדם מתגדל ומתעשר

בשעה שנתן ריבונו של עולם תורה לעם ישראל הוא כלל בתוכה גם את עשרים ושישה הדורות שקדמו למתן תורה. במשך למעלה מאלפיים שנים שקדמו לבריאת העולם יצרו בני האדם עולם מורכב ועשיר. רגליו של עולם זה נטועות בעולם הקיום: בני אדם זרעו וקצרו, צדו ובנו, ארגו וכתבו. לא זו בלבד, אלא שהם הקימו משפחות וקבעו עובדות יסוד במהות הזוגיות, הנאמנות, הייבום, השילוח וכדומה. לבני האדם היו ערכים מוסריים שהפכו להיות מעצבים של הקיום. ספר בראשית מלא סיפורים המבטאים ערכים ומוסר, מפגש עם ריבונו של עולם בדרך שיצרו בני אדם, ומערכת יחסים עשירה ומורכבת בין באי ברית לבין ריבונו של עולם ולבין שאר אנשי עולם. את כל זה מספרת לנו התורה לאורך ספר בראשית, והיא מלמדת על עולם ומלואו שעִמו הגיע עם ישראל למעמד הר סיני.

ריקוד בין עולמות

האם משעה שניתנה תורה כל אלה אינם רלוונטיים? האמנם מעת שניתנה תורה לישראל אין אנחנו רואים חשיבות של ממש בדרך הארץ של העולם, בין בתחומים הטבעיים של הקיום, בין בערכים המוסריים ובין בחכמה הגדולה המתרחשת גם אצל אומות העולם? זוהי אחת מהסוגיות היסודיות והמהותיות ביותר המעצבות את העולם האמוני וההלכתי שלנו. מורנו הגדול, הרב קוק (שמדבריו מובאים כל הציטוטים להלן), פתח לנו את השער הגדול לסוגיה זו, בהכריעו כי קיום דרך הארץ של העולם קודם מתן תורה הוא יסוד המעצב את תורת ישראל לדורות:

"דרך ארץ קדמה לתורה" – הקדמה זמנית מוכרחת לדורות. המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להיקבע בנפש, ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה (אורות התורה י, ב).

קביעת ספר בראשית, הוא ספר דרך הארץ שקדמה לתורה, כחלק בלתי נפרד מהתורה, בלי צורך לסתור את משנת הרמב"ם שתוקפו של הספר הוא מהר סיני, מטמיעה את ההכרה כי אמונתנו מושתתת על מפגש. המפגש מתרחש בין דבר האלוהים כפי שניתן לנו על ידי משה רבנו, וכפי שהוטמע במשך שנים על ידי התורה שבעל פה (שאף היא תוצאה של מפגש) – ובינינו, בני האדם הלומדים תורה ומשתוקקים לקיימה במלואה, החיים בדרך הארץ ופועלים מכוחה.

למעשה, לא ניתן לחשוב אחרת. גם לו היה אדם חפץ בתורה "טהורה" שאין בה משלנו כלום, וכל כולה היא שמיעה לצו ה' – הדבר הזה לא קיים במציאות, וההתפארות כאילו אפשרות תיאורטית כזו קיימת היא אשליה מסוכנת. לימוד תורה הוא כאמור מפגש שבין דבר ד' ובין האדם הלומד. לא ניתן להתנכר לעובדה כי כל אחד מאיתנו שונה, כי התקופה שבה אנו חיים משפיעה על אופי המחשבה שלנו וכי אנחנו מתנהלים במרחב אנושי עצום המתחולל בעולם, ומנהל עמנו יחסי גומלין. כך ביארו הראשונים כולם את הופעת המחלוקת בישראל, ואת התרבות הגדולה של כפטיש יפוצץ סלע.

ברם, לא רק אילוץ מהותי יש כאן אלא גם יסוד עקרוני שהוא לכתחילה. ריבונו של עולם מופיע במציאות בשני פנים. מחד גיסא, הוא נותן התורה, על כל מרחביה ועומקיה; מאידך גיסא, הוא הבורא של העולם. לפיכך, גילויו של הקב"ה מתחולל בשתי מערכות, ואף המתרחש בעולם במישורים ההיסטוריים, הערכיים והמוסריים נובע מהעובדה שכך ברא הקב"ה את העולם. לפיכך, התנכרות לכל אלה משמעה התנכרות לאחד משני גילוייו של הקב"ה.

הריקוד המתמיד שבין שתי התנועות – התורה והעולם – אינו ריקוד בין שווים או זהים. התורה מלמדת אותנו כי אין לקבל את העולם כפי שהוא. לעתים התורה מלמדת כי דברים שבני האדם הגיעו אליהם מתוך עולמם אסורים בתכלית; לעתים התורה תובעת טיפוס למושגי קדושה וטהרה שלא נוצרו מתוך עולמם של בני האדם; לעתים התורה מעצבת בדרכה האלוהית את מה שבני אדם הגיעו אליו; ולעתים התורה מותירה את מה שבני אדם הגיעו אליו על כנו. לעתים אף מלמד ריבונו של עולם כי הוא "מקבל" את בני האדם ואת דרכם, כמו במצוות המלך לדעת ראשונים רבים, אשת יפת תואר ודומיהן. אולם דרך הארץ במובן של טבעיות החיים, המוסר הפנימי, העולם האנושי וכדומה, נוכחת בכל עת של תלמוד תורה.

אמונתנו מושתתת על המפגש בין דברי האלוהים בסיני ובינינו. 
ג'בל מוסא, המזוהה לפי חלק מהדעות כהר סיני

אמונתנו מושתתת על המפגש בין דברי האלוהים בסיני ובינינו. 
ג'בל מוסא, המזוהה לפי חלק מהדעות כהר סיני

להעצים את האדם

להכרה כי דרך הארץ שקדמה לתורה שרירה וקיימת מכוחה של תורה גם לאחר נתינתה יש השלכות רבות בכל תחומי האמונה, יראת השמים, קיום המצוות והמידות הטובות. בראש ובראשונה משמעות הדבר היא הענקת משקל עצום גם לדרך הארץ הטבעית: “כל דבר של תורה צריך דרך־ארץ שיקדם לו. אם הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטיית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות וצניעות מנמלה, יונה וחתול, וקל־וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא עניין שהוא נעלה מן השכל והנטייה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצינור של דרך־ארץ, ביחש הקשור שיש לכל פרט עם הכללות כלה, בתור מצווה גוררת מצווה“ (שם ג).

בדרך זה יש מעמד כבד משקל למוסר הטבעי: “אסור לה ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד בלעדה…“; “דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד‘, ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מידותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות…“ (אורות הקודש ג, ראש דבר).

בדרך זו ישנה הערכה מרובה לכל היצירות האנושיות, בין שמקורן בבני ברית ובין שמקורן באומות העולם; בדרך זו ישנה הערכה מרובה לעולם הרחב המתגלה במחלוקות השונות בתוך האומה, והציפייה היא דווקא לריבוי ולהעשרה, להעצמת המחלוקת ולבירור השיטות כולן, ותלמידי חכמים אמורים להרבות שלום בעולם בדרך זו; לדרך זו תפיסה עצמית ענוותנית, שלא כל האמת נמצאת במקום אחד, ו“סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח“ (איגרת יח).

אין מדובר רק במפלגה פוליטית, כי אם גם בעולם רוחני עשיר; בדרך זו תורת המידות של התורה לא נועדה לשבור את היצר במובן המדכא שלו, כי אם להעצים את אור התשובה ואת העולמות הטבעיים שבו; בדרך זו מבין האדם כי לצורך השפעה על המציאות הוא חייב לפעול גם בתוכה, בכלים שבה ובדרכים שלה, בד בבד עם עולמו הגדול של הצדיק המביא לברכה עליונה מכוח קרבת אלוהים שבו; בדרך זו אדם אינו עסוק רק בשיפוטיות מתמדת, אם כי גם היא חיונית, אלא בהקשבה ובהתברכות מעולמות אחרים; בדרך זו אדם לומד את גדולי האומה בגובה הסולם – כמי שהיו מחד גיסא מרכבות לשכינה ומאידך גיסא נטועים בדרך הארץ של העולם, בין במישורים טבעיים ובין בהתמודדויות מוסריות, ועוד ועוד.

חשוב מאוד להדגיש כי כל התחומים שהוזכרו לעיל אינם עומדים לעצמם. הם דרך הארץ שעִמה בא לומד התורה ועובד ה‘ אל התורה, ושם הוא פוגש את הגובה והעומק, הקודש והטוהר, של התורה עצמה. נפנוף בדברי הראי“ה אלו בלא להתייחס למקומות שבהם עוסק הרב בתורה האין סופית, בקדושה העליונה, במוסר הייחודי לעם ישראל, במהות האומה וקיומה, בהיות ארץ ישראל חלק מנשמת האומה וכדומה – מהווה אף הוא קיצוץ בנטיעות. כאמור לעיל, מפגשם של כל אלה עם התורה הוא מהותו של לימוד התורה והעיסוק בה.

הקשבה פנימית

ועל ידי כך, מתרחב עולמו של היהודי ומתגדל. הוא יודע כי בד בבד עם בחירתו של הקב"ה בעמו, והדגשת התורה כי לא בשל גודל האומה נבחרנו כי אם בשל ברית האבות שבנו, ריבונו של עולם הוא גם אלוהי המציאות כולה, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.

מכוח זה אף עמו נועד להביא ברכה לעולם, ומימי אברהם אבינו שנאמר לו כי כל משפחות האדמה יתברכו מראשית דרכו – אנו מצווים ללכת בדרך זו; הוא אינו בז לחכמה בגויים, אלא מתברך ממנה ומתגדל, ובד בבד מכיר בעומק העובדה כי משפטי ה' צריכים להיות מונחים לפניהם ולא לפני אומות העולם; הוא בוחן כל ערך שנולד בהופעות האנושיות אצל הגויים – פמיניזם, דמוקרטיה, ביקורתיות, אתיקה וכדומה – ונמצא בתהליך מתמיד של בירור, כיוון שאלה מאירים לו גילויים אלוהיים שלעתים הוא חושף אותם בתורה עצמה, לעתים הוא מקבל אותם כי הם דרך הארץ של העולם ומהווים בדרך זו גילוי אלוהי, ופעמים רבות הוא דוחה אותם ונאבק בהם, בהיותם מכבים את האור המיוחד לאומה הישראלית. בכל אלה הוא פועל מכוח האמונה העמוקה שלו בריבונו של עולם, בתורתו, בבריאתו, ובהתנהלות המיוחדת שלנו בעולם.

גם שפתו של ההולך בדרך זו משתנית. אין הוא כורת את השורש האידיאי, הרוחני והפילוסופי, אולם אין הוא נענה רק לו. הוא מקשיב לשפה הפנימית שבתוכו ורואה בה מעין גילוי אלוהים של נשמתו; הוא מתייחס לחוויות הפנימיות, לחסידות ולדבקות, והן חלק בלתי נפרד מעבודת השם שלו; הוא משתמש בשפה רכה, המאפשרת יותר מדרך אחת כשם שעולם דרך הארץ מגוון יותר ועשיר יותר, ואף הוא עצמו לא נותר תקוע במקום אחד כי אם עובר תהליכי שינוי מתמידים. שפה זו גם ממלאת אותו בענווה לא מתנשאת, שאינה עסוקה בשיפוט אחרים אלא בהארות הפונות למבקשי השם. השפה הרכה שלו אינה מחלקת את העולם ל"טובים" ו"רעים" כי אם מבקשת את האור בכל מקום שבו הוא נמצא.

חג הפסח המפציע עלינו הוא הזדמנות מופלאה לעסוק במבנה המיוחד הזה – מתוך דרך הארץ אל מתן תורה שאנו מציינים אותו בחג השבועות, ובמערכת היחסים המופלאה שבין שני אלה. השיבה שלנו לארץ ישראל מאפשרת לנו בין השאר לשוב אל מלוא הופעת התורה במובנה הכפול – לשוב אל דרך הארץ הטבעית ואל היותנו חלק מהאנושות ומהגילוי האלוהי שבבריאה, ומתוך כך לשוב אל מלוא התורה המתגלית בכל מרחביה – למן התנ"ך ובשורתו, דרך התורה שבעל פה, ההלכה, המבט הרפלקטיבי של מחשבת ישראל, המוסר, המידות וכל שאר מרכיביה. כל זה מתוך אהבה גדולה לכל המרחבים הגדולים, וחיפוש דברו של הקב"ה בהם. קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בכפר בתיה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: