מי בעל הבית | יצהר ורדי

הנער שגדל בקיבוץ על קו התפר אינו מאמין במפגשי ילדים יהודים־ערבים ומבקש חיים משותפים מתוך שוויון מלא וויתור על שליטה במשאבי מדינה. תוכנית לציונות אזרחית 

975190מבעד לכוונות הטובות

מתווה לחיים משותפים של יהודים וערבים בישראל

שולי דיכטר

הקיבוץ המאוחד, 2014, 163 עמ'

אֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא־בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים (יהושע כד, יג)

"מבעד לכוונות הטובות" הוא ספר אפור, ולא תאמינו – זו המלצה. כי בביצת הכתיבה המלודרמטית והצעקנית, האנטי־טיעונית וחובבת ההפרזות שבה אנחנו מבוֹססים אפשר רק לשמוח על אי כזה של שפיות מנומקת. לא תמצאו כאן "אפרטהייד" ולא "בוגדים", לא "יודו־נאצים" ולא "גיס חמישי", ובעצם שום דבר הצבוע בשחור־לבן. יש כאן תקווה, אבל גם היא מעשית וחומרית, וצׅבעה כגון האדמה.

הספר האפור הזה מספר על ציבור אפור, לפחות יחסית: ערביי ישראל. אפור במובן זה שרצונו של הציבור הזה בעיקר בשקט ובחיים סבירים. "אנחנו לא רוצים לשחרר את פלסטין, אנחנו רוצים עבודה ופרנסה", אמר צעיר ערבי מנצרת לג'קי חורי מ"הארץ" לקראת הבחירות הקרבות. "[אנחנו רוצים לשמוע] מה מתכננים לנו – איפה נבנה בית ואיפה נעבוד". וכך גם פתחי, בספרו של דיכטר: "אני לא מדבר פוליטיקה… אנחנו רוצים לחיות, לא להתעסק בפוליטיקה. תן לעבוד".

גם המחאה של הציבור הזה שקטה וסבירה, בדרך כלל: קיטורים, הפגנות, ראיונות בטלוויזיה. ובכל פעם שערביי ישראל חורגים מן הנתיב השקט הזה אנחנו תמהים: על מה בעצם הם כועסים כל כך?

נדרשת הזדמנות שווה באמת ליהודים ולערבים. בית הספר הדו לשוני, ירושלים צילום: קובי גדעון, פאלש 90. למצולמים אין קשר לכתבה

נדרשת הזדמנות שווה באמת ליהודים ולערבים. בית הספר הדו לשוני, ירושלים
צילום: קובי גדעון, פאלש 90. למצולמים אין קשר לכתבה

מתחת לפני השטח

הספר הזה הוא גם סיפורו של אדם פרטי וספציפי, קיבוצניק יהודי חילוני, שעבר תהליך ארוך ומכאיב של התפכחות, ומבקש לשתף אותנו בתהליך הזה. כי הוא יודע מה מבעבע מתחת לשקט שבין ה"התפרעויות", ומה תוסס בלבם של כעשרים אחוז מתושבי ישראל. ואין לו ספק שבספר הזה הוא מציג בפנינו את החלופה הטובה היחידה למציאות הנוכחית, את הסיכוי היחיד לחיים נורמליים במרחב הזה. זה אינו ספר של "יורים ובוכים" אלא טקסט על חרטה, לימוד, תיקון ותקווה מעשית מאוד.

שולי (שלום) דיכטר גדל בקיבוץ מענית, שעלה על הקרקע בתחילת שנות הארבעים כיתד ראשונה ב"קו התפר" – טריז יהודי ראשון בין היישובים הערביים בשומרון. הטריז הזה הוחדר "לתוך ההרים [הרי השומרון] שהטילו אימה בימי המאורעות ונתנו מחסה לקני מרצחים", בניסוחם של ראשי הקיבוץ הארצי.

מענית, דרך אגב, פירושה התלם הראשון בשדה, שנועד לסמן התחלה חדשה, ואת הבחירה בשם הזה אישש לימים גיורא, רכז הפלחה של הקיבוץ, שהדריך את הנער דיכטר בחריש: "את האדמה של התלם הראשון אתה חייב לזרוק דרומה (לכיוון שכונת קוצייה שבבאקה אלע'רביה). אל תוותר אפילו על סנטימטר כאן. התלם הראשון בשדה חייב להפוך את האדמה על הדרך ממש, בצד שלהם. שידעו מי כאן בעל הבית". ועל זה בעצם הספר הזה: על השאלה מיהם כאן בעלי הבית.

דיבורים אינם פתרון

כבר בגיל הגן ידע הילד שולי דיכטר שהערבים "ברחו ואין להם איפה לגור", ושנים ספורות אחר כך ביקר אצל זידאן כבהא מהכפר הסמוך אום אלקוטוף, שעבד ברפת של מענית. באום אלקוטוף, ואחר כך בסמינרים לערבית בגבעת חביבה, שייף דיכטר את הערבית שלו, מתוך אמונה שהשפה ויחסי ידידות אישיים הם הדרך לפתרונו של הסכסוך הפנים־ישראלי. מתוך ביטחון תמים בכך שכל דבר אפשר לפתור בדיבורים, כמו בשיחת הקיבוץ.

האמונה השגויה הזו הובילה אותו בבגרותו לשכניו בבאקה אלע'רביה עם הצעה "מבריקה" להקים קניון משותף על שטחים השייכים לקיבוץ: השותף הערבי יביא את החומרים. אבל מה יביא הקיבוץ לעסקה, שאל השותף, ודיכטר השיב: "את האדמה".

"אבל האדמה הזאת היא לא באמת שלך", השיב השותף, "איך תביא משהו שהוא לא שלך?"

זו לא הייתה המהלומה הראשונה שחטפה השקפת העולם של דיכטר, וגם לא האחרונה. כשיזם מפגשי יהודים־ערבים בגבעת חביבה לא היה לו ספק שזו הדרך הנכונה – שהמפגש יוביל לדיאלוג, והדיאלוג להסכמות. הוא האמין שהמפגשים האלה יצמיחו דור שידע את יוסוף ויוכל להוביל את מדינת ישראל לעתיד משותף באמת. אבל התמימות הזאת התנפצה גם כאן. השותפים הערבים בתוכנית הבהירו לו כי לא יסבלו את השליטה היהודית בניהול הכספי של ההכנסות וההוצאות בפרויקט – "הרי ברור שמי ששולט בפרטי התקציב קובע את עתידו של הפרויקט". גם סוגיית הנרטיב ההיסטורי עוררה מחלוקות עמוקות, ובכלל – האמונה במפגשי הילדים נסדקה במהירות.

מחקרים אקדמיים לימדו את דיכטר שהעמדות הסובלניות המתפתחות במפגשים אלה נכחדות כעבור שבועות ספורים, והנערים חוזרים לעמדותיהם המקוריות. המפגשים האלה, המתנהלים בבועה המנותקת מעולם המבוגרים, הם "קפסולת זמן מנותקת מהקשר של תהליך חינוכי, תעתוע, חווית נעורים נשכחת". ובכלל, השלכת אתגר הדו־קיום על הילדים, ברוח "תשמור על העולם ילד – כי אנחנו כבר לא מצליחים", היא תקווה עקרה, המנצלת את הילדים באופן לא מוסרי.

חיים משותפים, הבין דיכטר, לא יצמחו מתוך כיתות הלימוד אלא מהמורים, מההורים ומהמבוגרים בכלל, למשל בפעילות פוליטית מקדמת שוויון, ביישובים משותפים כמו נווה שלום ובבתי הספר הדו־לשוניים, שקהילותיהם מונות כיום כ־6,000 איש. חשוב גם השיתוף במשאבי התודעה (סמלי המדינה, שמות רחובות וכיו"ב), אבל השינוי החשוב מכל הוא תמורה ממשית ביחסי הכוח הממשיים ובשליטה במשאבים החומריים: תשתיות, תכנון, תעסוקה וכלכלה.

להציל את הציונות

התוכנית האופרטיבית של שולי דיכטר אינה מדברת על עוד מענקים, תקציבי פיתוח חד פעמיים ו"הגדלת העוגה" אלא על שוויון מלא, ממשי ומהותי, בין אזרחי המדינה הערבים והיהודים. הציונות האזרחית היא לדידו מסד־התודעה היחיד שיאפשר חיים משותפים באמת. לא ציונות משיחית, לא צבאית ולא קרקעית, אלא "חלוקה עם האזרחים הפלשתינים בישראל בכל משאבי המדינה, מתוך שוויון אמיתי, מלא וגמור".

היהודים, אומר דיכטר, לא ינטשו את הציונות, והפלשתינים אזרחי ישראל לא ימחקו את מורשת הנכבה. שתי הקהילות האלה נצרפו באסונות, אסונות שיוסיפו לחיות בזיכרון הלאומי, והגלגל לא ישוב לאחור: הערבים לא ייעלמו, והיהודים לא יחזרו לארצות מוצאם. אבל את העוול אפשר לתקן – וכך להציל את הציונות. כי אם "הכשל הציוני" הוא האי־שוויון המובנה בו, הרי שתיקונו הוא חיים שוויוניים עם הפלשתינים תושבי ישראל.

הדרך, למען הסר ספק, ארוכה: נדרש כאן ויתור על השליטה היהודית הבלעדית במשאבי המדינה, ובעיקר בקרקע. דרושה בנייה אינטנסיבית של אזורי תעשייה בשטחי הרשויות הערביות (אזורים שהם המקור העיקרי, לפי מירב ארלוזורוב מ־TheMarker, לפער העצום בין הכנסות הרשויות המקומיות). נדרשת מעורבות ממשית של הציבור הערבי בניהול המדינה בכל הממדים והרמות. בקיצור, נדרשת כאן הזדמנות שווה באמת ליהודים ולערבים. לא נדבנות – גם לא כזו של ארבעה מיליארד שקל (תוכנית ממשלתית להקצאת משאבים לערבים, 2000) – אלא שוויון.

המשימה הזו גדולה וקשה הרבה יותר ממפגשי־נוער ואירועים חברתיים־תרבותיים משותפים. שותפות, כמו שחייה ונהיגה, אי אפשר ללמוד בהתכתבות, ולבנייתה של שותפות אמיתית נלווים “כאבי־שוויון“ רבים. אבל זו הדרך היחידה הפתוחה בפנינו, שכן אין די בטיפוח יחסים אישיים טובים, ואין תוחלת לסיטואציה שבה היהודי מאציל מטובו על הערבים. מִנחות וחסדים אינם מתכון לעתיד משותף אלא לדו־קיום של סוס ורוכבו. רק אם נבין זאת, נבין “על מה בעצם הם כועסים כל כך“.

יצהר ורדי הוא מבקר ספרות, עורך ומתרגם

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: