לשון לימודים | אליהו בירנבוים

מזה מאות בשנים אחד מתפקידיו המרכזיים של רב הקהילה הוא הדרשה. כיצד נושאים אותה ועל מה לא כדאי לדבר?

אם אנו מבינים את תפקידו של הרב לא רק כסמכות דתית או כפוסק בתוך ד' אמות של הלכה אלא כמנהיג רוחני שעליו להביע דעה, לייצר דעת קהל, להשפיע על בני קהילתו ועל אורח חייהם ומחשבתם, הרי שאחד הכלים החשובים העומדים בידי הרב להצלחה בפעילותו הוא המילה והדרשה. לא לחינם יש האומרים: כוחו של הרב בפיו.

לפני מספר שבועות ביקרתי בקהילה היהודית בקובה, וחוויתי חוויה שלא חוויתי במהלך כל שנות כהונתי כרב. בערב שבת פנתה אליי נשיאת הקהילה וביקשה שאגיע לבית הכנסת המרכזי של הקהילה כדי לשאת דרשה לאחר קבלת שבת. מסיבות שונות ניסיתי להתחמק מבקשה זו, אבל נשיאת הקהילה הפצירה בי תוך שהיא מציינת שמזה כמה שנים לא היה רב בקהילה והציבור לא שמע דרשה על פרשת השבוע. בנתונים אלו לא יכולתי לסרב והתייצבתי בערב שבת בבית הכנסת.

בבית הכנסת היו כ־200 איש, גברים נשים וילדים. לא רציתי להכביד על הציבור והכנתי דרשה קצרה של 10 דקות, שכן כידוע אחת ההגדרות לנאום טוב היא "נאום שתחילתו וסופו אינם רחוקים זה מזה". עליתי לבמה ודרשתי על פרשת ויצא. מה רבה הייתה הפתעתי, כאשר בתום הדרשה הציבור עמד על רגליו מחא כפיים וביקש עוד דרשה. לתומי חשבתי שמנהג המקום הוא להחמיא לרבנים, אולם מהר מאוד הבנתי שהציבור לא שמע דרשות ורבנים במשך כמה שנים ואכן הוא מעוניין להמשיך לשמוע דברי מחשבה. דרשתי עוד עשר דקות, ואחריהן הציבור שוב עמד על רגליו וביקש עוד דרשה. כך אירע ארבע פעמים! רק לאחר ארבעים דקות ירדתי מהבמה. אכן, נס גלוי: בעוד שבדרך כלל הציבור מבקש מרבניו לקצר את אורך הדרשות, בקובה הציבור ביקש מהרב לדרוש שוב ושוב.

הציבור ביקש מהרב לדרוש שוב ושוב. מתפללים בבית הכנסת "עדת ישראל" בהוואנה, קובה  צילום: גטי אימג'ס

הציבור ביקש מהרב לדרוש שוב ושוב. מתפללים בבית הכנסת "עדת ישראל" בהוואנה, קובה
צילום: גטי אימג'ס

נוגע לא נוגע

בימינו, מקובל בבתי כנסיות בארץ ובתפוצות שהרב דורש בכל שבת, לעתים אפילו מספר פעמים בשבת אחת. תופעה זו מלמדת על הצורך של הציבור לשמוע ולהרחיב את ידיעותיו ואמונותיו, וכן על הקשר והחיבור המאפיינים את היחס בין הרב לקהילתו. ברבנות בקהילות בתפוצות יש ממד נוסף לחשיבות הדרשה, שכן הקהילות הן בדרך כלל יותר הטרוגניות ומגיע לבית הכנסת גם ציבור שאינו שומר מצוות ויש צורך להתאים את הדרשה גם לציבור זה.

הדרשה הייתה אירוע מוכר ופופולרי ביהדות ימי הביניים, אולם אז מי שביצע אותה היה דרשן מקצועי אשר נע ונד בין הקהילות ודרש להנאתם של השומעים ולפרנסתו. פרופ' שמחה אסף אשר חקר את תולדות הרבנות כותב: "בקהילות חשובות היו מעמידים גם דרשנים מיוחדים, שהיו דורשים לפני העם בכל שבת. דרשנים כאלה היו בקהילות פראג, פוזנא, פרנקפורט, וילנא, סלוצק ואחרות, ואף הם היו גדולים בישראל. אולם במקרים חגיגיים או חשובים ביותר, היה הרב דורש בעצמו. בייחוד היה הרב צריך לשמור שתי שבתות בשנה: שבת הגדול ושבת שובה. בשבתות אלה היה חייב לדרוש וחיוב זה היה מותנה בכתב הרבנות" (עמוד 52).

ואולם, בדורות האחרונים עברה הדרשה מאחריותם של דרשנים חיצוניים לתחום עיסוקם של רבני הקהילות, המכירים את צאן מרעיתם ויודעים לפנות ללבם. תהליך זה מעיד על שינוי מעמדו של הרב ויחסו לקהילה. הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל "שרידי אש", כתב במאמרו הנפלא "מוסד הרבנות" (לפרקים, עמוד רפ"ט), שחלק מרכזי בתפקידו של הרב כיום הוא הדרשה: "התפקיד השלישי של הרב (לאחר הרבצת תורה ופסיקת הלכה) הוא לדרוש דרשות ברבים בשבתות וברגלים. הדרשה ברבים נחשבה תמיד בישראל לחובתו העיקרית של מרא דאתרא… מטרת הדרשה הייתה להחדיר לתוך הלבבות אהבת תורה ויראת השם, חיזוק האמונה, התקוות והשאיפות למילוי ייעודו הנצחי של העם הישראלי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש".

מהו סודה של הדרשה? מדוע היא כל כך חשובה, אבל גם כל כך קשה? תורת הדרשה היא אמנות הדיבור. הדרשה תלויה באיזון נכון בין הדורש, תוכן הדרשה וקהל השומעים. ישנן דרשות שמושמעות לאוויר העולם, אבל אינן נוגעות במחשבתם או בלבם של השומעים. דרשה טובה היא דרשה אשר נוגעת ואינה נוגעת. דרשה אשר מובנת לשומע; הוא יודע לומר בבירור מה היה נושא הדרשה והמסר שלה, ואולי גם ימצא לנכון לחזור על דרשה זו בביתו או באירוע אחר.

דרשת הרב מבטאת ומשקפת את עולמו הפנימי, את תחומי התעניינותו ואת רמתו האינטלקטואלית. הציבור מתרשם מדבריו של הרב ומדרך פרשנותו, מהמקורות שהוא עושה בהם שימוש ומהדוגמאות שהוא משתמש בהן. למעשה, כאשר רב דורש על נושא מסוים ומצטט מדרש או מקור פילוסופי, הקהילה לא שופטת את המקורות הנלמדים אלא בעיקר את הרב. הרב הופך להיות ה"מדרש" הלגיטימי כלפי הקהילה, הוא המוסר את תורת ה' לקהל שומעיו והוא הופך להיות ה"מקור" שממנו לומדים ושואבים השראה. הרב למעשה משמש גשר בין מקורות התורה והיהדות לבין קהל שומעיו.

הדברים נכונים לציבור דתי, אבל עוד יותר מכך לקהילות שבהן רוב השומעים אינם דתיים. שם, מצד אחד, הרב צריך להיות נאמן למקור, אבל מאידך הוא נדרש להיות הפרשן של המקורות והצינור להעברתם לקהל שומעיו. לפי גישה זו, על הדרשן להיות נאמן לתורה ולתכנים שיצקו בו רבותיו, אולם מאידך עליו להיות רגיש וקשוב לסגנון המחשבה, הצרכים, האמונות והדעות המאפיינים את הלך המחשבה של היחיד ושל הציבור. אחד ההבדלים בין פרשנות לדרשנות הוא שפרשנות היא גילוי תוכן דבר ה' בתורה, ודרשנות הוא קירוב דבר ה' לאדם. נואם טוב יֵדע לשלב בין שתי המטרות הללו בדבריו.

טובה השתיקה

אחת הדילמות הידועות בעולם הרבני נוגעת לתוכן הדרשה: האם יש נושאים שלא אמורים לדבר עליהם? נדמה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, אולם כרגיל היא גם תלויה בזמן ובמקום שבהם הרב נמצא. לצערנו, ישנן דרשות או אמירות הנאמרות לעתים על ידי רבנים אשר טוב היה שלא נאמרו ושלא באו לאוויר העולם. ישנם רבנים שמצליחים לעתים להרחיק בודדים או קהילות מתורת ישראל על ידי דיבור שאינו הולם ומתאים. דרשה יכולה לקרב ליהדות ודרשה יכולה להרחיק מהיהדות. הכול תלוי במחשבתו ובפיו של הדובר.

העיסוק בפוליטיקה בדרשות, גם הוא נתון במחלוקת הדורשים והרבנים. יש המצדדים בעיסוק בפוליטיקה בדרשות, כחלק מחיבורו של הרב לקהילה וכדי ללמד שהוא אינו מנותק מהנושאים המרכזיים המטרידים את בני קהילתו. מנגד, אחרים טוענים שבכל פעם שבה הרב עוסק בפוליטיקה הוא יכול להרחיק את חלק השומעים שאינם מזדהים עם עמדתו. בארץ העיסוק הפוליטי הוא בדרך כלל בתחום הממלכתי או המדיני, אבל בקהילות בחו"ל העיסוק הפוליטי מתמקד בדרך כלל בפוליטיקה הקהילתית.

זכורני שלפני כמה שנים ביקרתי בקהילה היהודית בגואטמלה, בפרשת חיי שרה. כידוע, הפרשה מלמדת כיצד אברהם שלח את עבדו לחפש ליצחק אישה, שכן לא רצה שיתחתן עם אישה מבנות הארץ. נושא זה בפרשה קשור ללא ספק לתופעת נישואי התערובת הרווחת כל כך בעם היהודי. התלבטתי אם לדבר על כך באופן פתוח, שכן לא ידעתי האם בין היושבים בבית הכנסת יש יחידים או משפחות שתופעה זו לא פסחה עליהם. בסופו של דבר החלטתי לדבר על נושא נישואי התערובת אבל לא באופן ביקורתי – אלא להסביר מהו העם היהודי ומדוע עלינו לשמור על המשפחה ועל השייכות גם בנישואין וליצור משפחה יהודית כדי לשמור על עתידו של העם היהודי.

בתום הדרשה ניגשה אליי בחורה צעירה וביקשה לשוחח איתי. היא הבינה היטב את המסר של הדרשה וסיפרה לי באופן דיסקרטי שיש לה בן זוג לא יהודי מזה כמה חודשים. היא שאלה עד כמה הדבר יוכל לפגוע בה כאישה יהודייה, עד כמה זה מנוגד להשקפת היהדות ומה עליה לעשות. שמחתי להיווכח שהדברים הובנו גם אם לא נאמרו באופן ביקורתי ותוקפני.

נסיים בדבריו היפים של ר' אליעזר פאפו, הכותב בספרו "פלא יועץ" בערך דרשן: "כמה טובה הדרשה ברבים, אבל צריכה תנאים רבים. זה יצא ראשונה, שיקדים תפילה שינצל מגאווה ויעשו דבריו פירות. וגם יתפלל שיהיה לו לשון לימודים לדבר דבריו בנועם שיח בשפה ברורה באופן שיהו דבריו ערבים על שומעם ככלה שהיא חביבה על בעלה. וזאת שנית, שלא יהיה מאריך טרחא, אלא יהא מקצר ועולה וטוב מעט. ואל השלושה שיזהר בכבוד הבריות שלא יבואו לידי הלבנה ברבים בשביל דבריו ולא ילמד עליהם קטוגוריא. ויכלול עצמו עמהם באמרו: לא טוב הדרך אשר אנחנו הולכים, לכו ונלכה באור ה'… ולעולם יקדים לסדר הדרשה בינו לבין עצמו באופן שתהיה שגורה בפיו… וישמע חכם ויוסף לקח ודבר בעתו מה טוב".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: