לא רוצים להתמודד | יואב שורק

הוויכוח בין אנשי "הר המור" לציונות הדתית נוגע בעומק התורה, אבל הרבה לפני כן יש כאן טענה חריפה במישור ה"דרך ארץ" ובדרכי הפגיעה והזלזול בכל מי שאינו חושב כמותם

למרות שלא היו בכתבה גילויים מרעישים, ולמרות שהרב טאו הוא דמות חינוכית ציבורית כבר יותר מארבעים שנה, הכתבה על הרב צבי טאו וישיבות "הקו" עוררה גל שעדיין לא שכך. אני מוצף בשיחות טלפון ושיחות רחוב, במסרי דוא"ל ומסנג'ר ובדיונים סוערים ברשת החברתית. רבים רבים הביעו תמיכה והערכה לכתבה, לעצם העלאת הנושא ולאופן הטיפול, ביניהם רבים מחוגי "הקו" וסביבתו שחשו שהכתבה נכתבה ממקום מכבד ומעמיק, כשהיא בורחת מן הצהוב והכיעור ומן הדומה לו. רבים חשו שהכתבה "עשתה סדר" בסוגיה מבלבלת, ואחרים העירו שכעת הם מתחילים להבין את הדיבורים של בניהם, שהצטרפו לאחת מן הישיבות הללו ומאז נדמו להם כדוברי שפה אחרת. היו גם דברי ביקורת, הן על קוצר היריעה (יחסית למה שניתן וצריך לומר), הן על מיקומה ב"דיוקן" (שמנע צלילה של ממש לסוגיות הרוחניות) והן על החד־צדדיות שבכתבה, שציירה את מרחב "הר המור" כפי שהוא נראה מפי אנשיו ובוגריו, ולא נתנה ביטוי לדעתם של יריבים אידיאולוגיים או של סתם מתבוננים מבחוץ.

העניין הרב שעוררה הכתבה מעיד שמשהו רחש כל העת מתחת, משהו שתוק ונבוך. היה צריך רק מישהו שיעלה את העניין בצורה מסודרת אל במה ציבורית כדי שייפרץ הסכר, ומה שחמק עד עתה מדיון ציבורי יעלה ללב השיח. ומכאן אולי ראשית תשובה לגישה העוינת והמזלזלת שמשדר בית המדרש הזה כלפי העיתונות והעיתונאים באשר הם. יש דברים שהצנעה יפה להם, אבל יש דברים שהעלאתם על פני השטח בדרך הנכונה היא מלאכה חשובה ועדינה בהלכות ציבור. אכן, העיתונות קרובה לחטאים רבים, מליבוי מחלוקות ועד לשון הרע, אבל המכשולים האלה הם אתגר לעיתונאי ירא שמים, ולא סיבה לצבוע אותו מראש בצבעי שטחיות ופלגנות (והרי גם מקצוע הרבנות אינו ערובה לצדיקות: יש מי שחשוד כעת בעברות ממון קשות, ולא מדובר באיש "צהר"…). והנה, ליווינו השנה למנוחות שני אנשי ציבור אהובים, אורי ואורי, ושניהם עיתונאים היו.

הרב מרדכי ברויאר (בתמונה) מסר נפשו על התמודדות עם ביקורת המקרא. איזו תרומה הרימו בהר המור לסוגיה?

הרב מרדכי ברויאר (בתמונה) מסר נפשו על התמודדות עם ביקורת המקרא. איזו תרומה הרימו בהר המור לסוגיה?

כמה הבהרות

ראשית אנצל את הבמה לכמה הבהרות:

  1. הכתבה בדיוקן היתה, אכן, כתבה – להבדיל ממאמר. כלומר, היא לא התיימרה לאובייקטיביות מלאה, שהרי הרכבת פסיפס המידע היא מלאכת מחשבת ולא מלאכת קוף, אבל כל הדעות המובאות בה, הן אלה המובאות כציטוט והן אלה שהן „סתמא דכתבה“, מושתתות על דברי אנשי הקו ויוצאיו (אם לא צוין אחרת). עמלתי קשות כדי להגיע לתמונה המהימנה ביותר תוך שקלול הפרשנויות והעדויות שנאמרו, והשתדלתי להיזהר מאוד מאמירות לא מבוססות.
  2. לא התכוונתי „לקבוע“ שהרב טאו הוא „הפרשן המוסמך“ של תורת הרב קוק והרצי“ה, ובוודאי שלא התכוונתי לשלול את השייכות לרצי“ה ולמשנת הרב מבני דורו החשובים שהפיצו את המשנה הזו בתוך הציונות הדתית. כוונתי היתה שכך הוא נתפס בעיני אנשי „הקו“ שהכתבה הציגה.
  3. הקביעה כי הרב טאו “שינה כיוון“ וחרג אל מקום שונה מהפרשנות המוכרת של תלמידי הרב צבי יהודה נתחדשה לי מפי כמה בני־סמכא המכירים את משנת הרב טאו בצורה שאין טובה ממנה. דבריהם חוזקו הן בדברים ששמעתי מתלמידים אחרים, והן בשורה של מאמרים ומסרים שהוא עצמו חתום עליהם שאך מעט מהם הובא בכתבה. חשוב לציין שלא מדובר במהפכה או שינוי במשנה עצמה – שהייתה שונה כבר מתחילת הדרך משגרת המחשבה הציונית דתית – אלא בקריאת המציאות הישראלית הנוכחית.

דרך ארץ

ועתה אומר משהו לא מעמדה של כתב אלא של כותב: כמו לרבים מאוד בציונות הדתית, על רבניה והוגיה, יש לי ויכוח עמוק (בבחינת "תורה") עם עמדתו הרוחנית של הרב טאו. אבל ויכוחים טוב שיהיו, ואפשר שצודק הרב סדן כשהוא טוען שהציונות הדתית זקוקה לאיזון ה"חרדי" שהרב טאו מעניק לה. הבעיה היא (וכאן הגענו ל"דרך ארץ") שאנשי "הר המור" אינם משתתפים בשום ויכוח, ולמעשה מדירים עצמם כבר שנים ארוכות מכל שיח ציבורי. אדם יכול לקרוא את ספריהם ולשמוע את שיעוריהם, אבל אין הוא יכול לשמוע אותם בדיאלוג עם עמדות אחרות ועם רבנים אחרים. הם לא יפרסמו דבר במוסף זה, וגם לא בבמות העממיות יותר או ה"גבוהות" יותר שבהן מתקיים שיח פתוח, יהא זה רבני או אקדמי. הם גם לא ישתתפו בפאנלים.

זה עשוי להיראות כעניין שולי: זכותם של אנשים לבחור בשיחה פנימית ולא פומבית, ולהעדיף שלא ליטול חלק בבמות משותפות. זכותם אפילו לעשות זאת בעקביות לאורך שנים רבות. יש אפילו מי שיראה בכך ענווה, בריחה מן הפומביות, נחבאות אל הכלים. אבל הפרשנות המקלה הזו אינה אפשרית: הרי מדובר במי שמחנכים אנשים רבים, שמעורבים בשלל סוגיות ציבוריות ושמבטאים עמדות חריפות מאוד ולא מהססים לפסול בכל דרך את זולתם. אין לנו אלא לומר שההתנהלות הזו היא אכן מה שהכול חשים – שאנשי "הר המור" ובנותיה אינם סבורים שהם יכולים ללמוד משהו מדעותיהם של אחרים, ואין הם טורחים כלל להיכנס עמם בוויכוח.

לא ראוי למשנתם הגבוהה לבוא בכפיפה אחת עם משנותיהם של מי ש"לא מבינים בכלל ישראל". "אתה יכול לחשוב אחרת, אבל אז אתה לא תלמיד שלי", כפי ששמעו אנשים מרבני הקו פעם אחר פעם אחר פעם. אין לכך שם אחר, מלבד התנשאות. ויש בכך גם כוחנות: כי מי שאינו טורח להתווכח עם אחרים ולהתייחס לדבריהם הוא זה שאינו מחזר אחרי איש והכול מחזרים אחריו; ומי שבכל עת עלול פתאום להוקיע רב כזה או אחר ש"סטה" לדעתו מן הדרך, בדברים חריפים להחריד, הוא זה שהכול חוששים ממנו.

שממה בבניין הרוח

ויש כאן ממד נוסף: אנשי הר המור רגילים להתפאר בכך שהם בונים את תשובות העומק לדור, מעצימים את אחיזתו בקודש וכן הלאה. אלא שההתמודדות עם השינויים החברתיים שיוצרת המודרנה מחייבת עיון מתמיד של תלמידי חכמים, מה לקרב ומה להרחיק, והשיח המורכב הזה נעשה בבתי המדרש וגם בכתבי העת, בעיתונים, ברשת החברתית. מתנהלת כאן מלחמת תרבות לא פשוטה הזקוקה למרב הכוחות והמוחות – ומי לא בא? אנשי "הקו".

אפשר כמובן לחלוק על פסיקותיו ההלכתיות של הרב יובל שרלו, על משנתו העמוקה והיסודית של הרב שג"ר, על ה"גושניקיות" של הרב חיים נבון – אבל הם ללא ספק נמצאים בזירה, מתייחסים בכבוד לבעיות ומתמודדים ברצינות איתן. האם אפשר לומר דבר דומה על רבני הקו, הממהרים לפסול אותם כי נקטו קו ליברלי מדי לטעמם? האם הם "אוחזים" בכלל בסוגיה? הרב מרדכי ברויאר, למשל, מסר נפשו על התמודדות עם ביקורת המקרא. איזו תרומה קונסטרוקטיבית הרימו בהר המור לסוגיה חשובה זו, מלבד להחרים את כל העיסוק החי בתנ"ך?

הנה גם אני, גלוי־הראש וה"ניאו רפורמי" לשיטתם, מרגיש חובה להגן על ערכי התורה בשלל סוגיות העומדות על סדר היום, החל בהתמודדות עם הלגיטימציה הגוברת של החד־מיניות ועד למאבק בשלילה של מדינת הלאום – ובבואי לזירה הזו אני מרגיש לא פעם לבד. מעטים הם אנשי הרוח המביעים עמדות כאלה, ולצערי בני בית המדרש של "הקו", שמן הסתם סבורים כמוני, אינם תורמים דבר לדיון – שכן הם כלל אינם מוכנים להיכנס אליו. זה נכון, אגב, גם באג'נדות מובהקות של בית המדרש הזה: הנה, טוענים בהר המור שאג'נדות החותרות תחת עם ישראל מונחות בתשתיתה של האקדמיה. ובכן, מתברר שיורם חזוני חושב בדרך דומה: הוא חיבר ספר מעמיק על הפילוסופיה של המקרא, ופרק שלם בו מוקדש לאופן שבו תפיסות נוצריות ואנטישמיות עיצבו את הדרך שבה האקדמיה במערב מבינה את מושגי האמונה בכלל ואת התנ"ך בפרט. אבל חזוני אינו עוסק בהחרמת האקדמיה, אלא מנהל מלחמת־דעות נחושה: הוא מוכיח את הטעויות, מטפח חוקרים השותפים לדעותיו, יוצר שיח ומכריח את האקדמיה להגיב. האם יש מישהו מחוגי הר המור המעוניין להיכנס לזירה? המסוגל בכלל לעשות זאת?

לא. הגישה המאומצת שם היא להתעלם מהשאלות המטרידות את בני דורנו, ולראות בניסיון להתייחס אליהן "ניאו רפורמה" וערעור תמימות האמונה. הגישה הזו יונקת אולי מחלק מעמדותיו של הרב קוק, אך מתעלמת מגישתו: הרב קוק הרי היה שונה מרוב הרבנים בני דורו בדיוק בכך שהוא העדיף להתמודד עם הדעות החדשות שערערו על האמונות המקובלות, ולהתייחס אליהן, בשעה שאחרים העדיפו להחרים כדי לא להתמודד.

הנה כי כן, הדיבורים הרמים על "בניין הרוח של האומה" מתנקזים בסוף ליצירתם של הרבה מחנכים מסורים, לא מעט קציני צבא וגם קומץ חקלאים טובים. אבל דווקא בשדה העמוק והאמיתי של בניין הרוח, של ההתמודדות האידיאית, של היצירה בתורה – כאן יש שממה. וגם כאן קשור הדבר בהעדר הדיאלוג. כי איש רוח שאין סביבו אנשי רוח המאתגרים אותו, שאינו שומע קולות אחרים ומקשיב להם, אינו נצרך להתחדש וליצור. כמו עץ אורן שמונע צמיחה של שיחים בצילו, כך המעגל הקטן של רבני הר המור מונע את יצירתו של מעגל אנשי רוח סביבו – כאלה שיסכימו רק עם חלק מהדברים, או כאלה שכלל לא יסכימו ויחלקו כדרכה של תורה.

אילו היו מוכנים לשיח אמיתי, אילו היו נפתחים לדיון – הכול היה משתנה. שמעתי אומרים: "אני מעריץ את רבני הר המור, אני שייך אליהם, אבל קשה לי עם הסגירות הזו והכוחנות כלפי חוץ". הרי לנו פתח ישועה ותקווה: אם יהיו מסוגלים אנשי הר המור לוותר על מאפיין קשה זה, יתחיל כאן עידן חדש של שיח, והכל יהפוך למחלוקת שהיא לשם שמים העתידה להתקיים. מאיגרתו האחרונה של הרב סדן אני מבין שהוא מייחל מאוד לכך, ודומני שהוא לא היחיד – אבל הכול תלוי בסופו של דבר בעומדים בראש הפירמידה הרוחנית. קטונתי מלהטיף מוסר לתלמידי חכמים אלה, אך כאמור זהו עניין פשוט של דרך ארץ, של כבוד לקולות אחרים בבית המדרש, של הבנה שלא אתה ואפסך עוד.

תורה ושכבות ביניים

ומה באשר לתורה? ובכן, כאן יש סוגיות מרתקות שיש להרחיב בהן, בהבנת הדור ובהבנת התורה, מה מבדילנו מן החרדים ועוד ועוד. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ואפתח בשתי נקודות. הנקודה הראשונה קשורה בהתבוננות על המציאות. הרב טאו מאמץ התבוננות אידיאליסטית (במובן האפיסטמולוגי). כלומר, הוא בוחן את ההתרחשויות הריאליות על פי השאלה איזה כוח פנימי, נסתר, הן מבטאות. זאת בהיפוך להתבוננות מטריאליסטית, הבוחנת את המציאות לפי "השורה התחתונה" הריאלית. ההתבוננות הזו היא שאחראית ל"מהפך" שעליו מעידים רבים מכתביו ותלמידיו בעשור האחרון: במשך שנות דור הבין הרב טאו את הישראליות החילונית, לפחות בצדדיה האידיאליסטיים, כמבטאת כוח נסתר ופנימי של קודש; לאחרונה הוא הסיק שהיא אינה מבטאת זאת, ולהיפך – גם חלק נכבד מהנעשה בשם הקודש מבטא דווקא כוח נסתר של כפירה.

אלא שהתבוננות דיכוטומית זאת מתעלמת מכל מה שנמצא בין החומרי הגלוי לנסתר המופשט. עולמות התודעה האנושיים – הרגשיים, הסמליים, המודעים יותר והמודעים פחות – יוצרים רצף בין החומרי לרוחני. לא צריך "רוח הקודש" כדי להבין איזו אנרגיה מניעה את המפעל הציוני, האם אנרגיה של קודש או של טומאה; די בהתבוננות מעמיקה ומקיפה בכל הקומות של העולם הרוחני – בפסיכולוגיה הקולקטיבית, בתבניות הזיכרון, בשירה ובספרות, בטקסים ובמנהגים – כדי להבין זאת. לא במקרה חנן פורת אהב כל כך להסתמך על השירה והפזמון הישראליים, כי הוא ראה בהם, ובצדק, ביטוי של מקורות היניקה הרוחניים של המפעל הציוני.

הן הקביעה המקדשת אוטומטית כל מה שתעשה "המדינה" בגלל שבהגדרה המדינה היא קודש, והן הקביעה הפוסלת כיום כל מה שנעשה ממקום שאינו חרדי, כי הוא בא מ"האיחוד האירופי" המבקש להעבירנו על דתנו – שתיהן תולדות מעוותות של נקודת התבוננות שרואה בשחור־לבן וללא שכבות ביניים: יש חומרי, יש רוחני, והשאלה היא האם א' מבטא את ב'. האמנם? מה עם כל המרחבים שבדרך, שבהם ניתן לראות את המורכבות של החברה הישראלית ושל התהליכים העוברים עליה?! זוהי בעיניי גישה מנותקת ומלאכותית, ולא פלא שהיא אינה יכולה בדרך הטבע ליטול חלק בשיח הרוחני והחברתי.

נקודת המחלוקת השנייה נוגעת במהות, והיא עמוקה מאוד. כפי שהרחיב הרב טאו במאמר "כי בי־ה ה' צור עולמים", תפיסת היסוד שלו היא "דתית" במובן הקלאסי של המילה – כלומר כזו הרואה בעולם הבא את העיקר, ואת העולם הזה כפיקציה או ניסיון, כפי שלימד הרמח"ל בפרק א' של מסילת ישרים. ואנוכי למדתי שהיהדות אינה דת, ושבניגוד לדתות היא באה לתקן את העולם הזה ולא לבוז לו, לאמץ את כוחו של האדם ולהעצימו, ולהטיל עליו אחריות במקום לזרוק אותה אל אלוהים. במובן זה, היהדות היא "חילונית", ובתשתיתה עומד המאבק בעבודה זרה, בדתות העולם העתיק ששחררו את האדם מאחריות מוסרית וביקשו ממנו להיכנע לאלים ולשתוק.

את תפיסת היהדות הזאת, שאותה למדתי כתורה הגואלת מבית מדרשו של הרב קוק, אני פורש בספרי "הברית הישראלית" שראה אור בימים אלה. אמנם לא חידשתי דבר, אבל אני חושב שלראשונה מוצגת משנה זו באופן סדור, כמין אלטרנטיבה לזו של "הקו". אני מקווה שהעימות בין ההשקפות הללו יחולל דיון מעמיק, ואפילו מעז לחלום שדיון כזה יתנהל גם מצד אנשי "הקו" מתוך כבוד, תוך נכונות לעיון ושיח ללא הכפשות, כדרכה של תורה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 34 תגובות.

  1. שיח באפיק ובסגנון יעילים יותר

    בס"ד ז' בניסן ע"ה

    יואב שורק מתאונן על שהרב טאו ותלמידיו אינם משתתפים בדיונים בתקשורת או בכתבי-עת..

    אינני חושב שבמות אלה הן הכתובת הראויה לבירורי עומק של שאלות יסוד של היהדות והציונות השנויות במחלוקת. הן מחמת העוינות והזלזול של ה'אליטות' התקשורתיות והאקדמיות, המכתיבות את השיח ו'סדר היום' בבמות אלה, והן מחמת 'הפתיל הקצר' של במות אלה המחפשות את הסוער והשערורייתי, את ה'כאן ועכשיו'. אף הסגנון הפולמוסי מקצין ומרדד את השיח, ומרחיק את האפשרות להגיע להבנה הדדית.

    לענ"ד מה שיכול להביא לשיח מקרב בין הציונות הדתית לבין מיגזרים אחרים, ובתוך הציונות הדתית עצמה – הוא הצגת שיטה ומשנה סדורה, הכתובה בצורה בהירה 'דיברה תורה בלשון בני אדם', הנותנת לקורא סיכום מקיף וברור של אותה שיטה.
    דוגמאות טובות לספרות המסכמת את שיטתו של ההוגה, הן 'והארץ נתן לבני אדם' של הרב עמיטל זצ"ל; 'באור פניך' של הרב ליכטנשטיין שליט"א; 'ישראל קדושים' של הרבנית רותי סופר על משנתו של הרצי"ה זצ"ל, ו'לאמונת עתנו' של הרב טאו שליט"א.

    ההבנה בין המיגזרים לא תצמח מויכוחים מתוקשרים לאור הזרקורים, אלא על ידי החיבור בחיי היום יום המביא להערכה הדדית, שמתוכה ניתן להגיע להקשבה הדדית.
    אחת המסגרות החשובות שבהן יש שיח בין צעירים דתיים וחילוניים היא הצבא. בישיבות ההסדר והמכינות מתגבש הבירור הרעיוני שאיתו ועליו מתקיים שיח יעיל עם הציבור החילוני. אי אפשר לטעון שהרב טאו ותלמידיו לא נמצאים שם..
    'בתי המדרש הישיבתיים' שעל יד המוסדות האקדמיים, הם המקום שבו נפגשים צעירים בוגרי אסכולות תורניות שונות. שם המקום לשיח מפרה בין האסכולות השונות שבינינו, ולליבון השאלות הנובעות מתוך המגע עם העולם האקדמי. גם תלמידי הרב טאו שותפים בהקמת בתי מדרש אלה ובהפעלתם.

    לסיכום:
    לא השתתפות בפולמוסים ציבוריים סוערים תביאנו לשיח מבין ומקרב, דוקא הבירור הפנימי בישיבות, בישיבות ההסדר, במכינות וב'בתי המדרש הישיבתיים', המלווים את צעירינו בדרכם הצבאית והאקדמית, הוא שסולל את הדרך להתמודדות נכונה עם העולם שמחוץ למיגזר.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. מר לוינגר, יש ״במות אקדמאיות ותקשורתיות״ משלנו שאינן עוינות, ולפעמים אפילו מול קהל עוין צריך להתמודד. דבריך על כתיבת הגות שיטתית נראים לי פשוט כהדחקה, אבל בכול זאת אשאל: מה יקרה אם מישהו יקרא את לאמונת עיתנו ויחשוב שמדובר באוסף קשקושים? למי יפנה לבירור העניין אם המחבר סגור בחדרו? והערת אגב- אם באמת רוצים להבין את הצד השני- ולדעתי הר המור אינם מעוניינים כי אם להכתיב- המקום הראוי הוא האקדמיה, שבה עוסקים בדעת ולא הצבא בו עוסקים בדברים מעט אחרים… ולא – הר המור אינם מסוגלים לדבר עם חילונים כלל, חבל לשגות באשליות. רוב גדול של מי שמסוגל להדבר עם חילוניות משכילה – מסתייג מהר המור.

    • בס"ד ט' בניסן תשע"ה

      לשייקה – שלום רב,

      מי שקורא ספר הגותי וחושב שמדובר באוסף קשקושים, לא זקוק לדיאלוג עם המחבר. זה בדיוק מה שהגדרתי 'יחס עויין ומזלזל'.

      מי שמעיין בספרים ובאמת רוצה להבין ויש לו שאלות. יכול לפנות אישית אל הרב טאו, אל עורך 'לאמונת עתנו' הרב יאיר דיאמנט . אל הר"מים של 'הר המור', הרבנים יעקב לבנון, עודד וולנסקי, יהושע צוקרמן – כולם אנשים נחמדים ומאירי פנים, שיענו בשמחה על כל שאלה.

      רבים מתלמידיו של הרב טאו עומדים בראש מוסדות תורניים שוקקי תלמידים, כגון הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת-כהנים, הרב אליעזר סדן, ראש מכינת 'בני דוד' בעלי; הרב צבי קוסטינר, ראש ישיבת מצפה-רמון, הרב אורי שרקי, ראש המחלקה הישראלית של 'מכון-מאיר', ורבים אחרים. מי שיש לו שאלות ייענה על ידם בעין יפה.

      רבנים שדלתם פתוחה ואוזהם קשובה – הם הזוכים שתלמידים נוהרים אליהם.

      יש דברים שאולי גם אני בעניי יכול לנסות לענות. כתובתי: shimloewinger@gmail.com.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מר לוינגר, הדרך שאתה מציע ('להתקשר לרב לשאול') אינה מעשית כלל במציאות המודרנית.

        במחילה, אבל כאשר רוצים לעצב צעירים כתלותיים, יש לגרום להם להמעיט בערך עצמם, ולעודד פנייה למבוגרים מהם לייעוץ. זה נכון במשפחות בהם ההורים רוצים לשלוט פטריכיאלית, בכתות, ובתנועות גדולות יותר. אני לא רוצה לומר שה'קו' הוא כת ששואפת להפוך את חבריה לתלותיים בראשיה, אבל יש צדדים דומים ומטרידים בין תנועות כאלו לבין ה'קו': מחד גיסא ישנו חינוך משמעותי ל'הקשבה', ומאידך המינון המוצע של פנית תלמידים לרבנים גבוה מדי. התלמידים זכאים לקרוא את דברי רבותיהם לא רק בכתבים פנימיים, אלא גם את התייחסותם העניינית לדברי אחרים על גבי במות תקשרותיות פולמוסיות. מלבד זאת שבאופן מעשי זה לא רלוונטי שכל רב יקבל עשרות פניות של שיחות ארוכות ביום, מרבית התוהים מתחפרים בתהייתם, לא רוצים להצטייר כ'נודניקים' שמתקשרים פעמיים בשבוע אל הרב בשאלות רעיוניות ארוכות (לנודניקים האמיתיים לא אכפת כמובן, הם יתקשרו עד שיתחילו לסנן אותם).

        המקובל בעידן המודרני בתנועות שמכבדות את הציבור הוא מגע ברמה סבירה עם אמצעי התקשורת, ולא ציפייה שבכל שאלת בירור תערך פניה ישירה לראשי התנועה. הרב צבי יהודה קוק לדוגמא, התראיין לכמה וכמה כלי תקשורת (ולא רק 'הצופה'), בנוסף לפרסום גילויי דעת ציבוריים, והראיונות נאספו לחוברת שלמה בשם 'במערכה הציבורית'. בדרך זו נוקטים כמעט כל ראשי הישיבות והרבנים בציבור הדתי לאומי (בין המתראיינים: הרב אברהם שפירא, הרב אהרון ליכטנשטיין, הרב עמיטל, הרב אריאל, הרב דרוקמן, הרב מלמד, הרב דרורי ורבים נוספים), מלבד רבני ה'קו' העיקריים.

        זה לא שיש לחנך צעירים לעצמאיות מוחלטת ולא להתייעץ כלל עם מבוגרים מהם, אלא יש למצוא את שביל הזהב שבין עצמאיות להקשבה. אגב, הרב צבי יהודה היה מאוד בעד עצמאיות תלמידיו, וניתן לייחס לא מעט מההצלחה של מרכז הרב בקרב הציבוריות הדתית בשנות ה־70 ואילך, לאופי תלמידיו העצמאי, היצירתי והצעיר, שבאה יחד עם מידה רבה של הקשבה לרבם. תוצאה מובהקת של עצמאיות תלמידי הרב צבי יהודה היא הגיוון היחסי הרב שבין תלמידיו, ובין המוסדות שהקימו, מה שלא כל כך רואים בין תלמידי ה'קו'.

        לגבי המשפט 'רבנים שדלתם פתוחה ואוזהם קשובה – הם הזוכים שתלמידים נוהרים אליהם', הוא לא מדוייק, גם רבנים שמעודדים תלות של תלמידיהם בהם יזכו לכך שתלמידיהם ינהרו אליהם, אבל לא מהסיבות הנכונות.

    • ניתן לפנות גם אל הרב ליאור אנגלמן, ר"מ בעטרת כהנים, ומחברם של כמה ספרים, הן בהגות והן בספרות יפה.

      • ואוסיף שהרב טאו עצמו שתלמידים שלו שאלו אותו לאחר המאמר של יואב שורק בדיוקן אם לא היגיעה השעה להגיב בתקשורת הוא ענה ברוח דברי ש.צ כאן ואמר "מי שרוצה לדעת מה אני אומר שיקרא בספריי"

        כאחד שאינו נמנה על אנשי ה"קו" ותלמידי הרב טאו שליט"א וקרא ב"לאמונת עתנו" אולי יותר באובייקטיביות מהמעט שקראתי דווקא התרשמתי שבניגוד למיתוס המקובל על אנשי ה"קו" הם לא מדברים באיזו שפת סתרים וקודים

        מעיוני בספר "וצדיק באמונתו יחיה" שמבוסס על שיעורי הרב טאו התרשמתי מלא מעט טיעונים מנומקים ומרשימים כנגד מגמות שונות ב"מדעי היהדות"

        רואים שם היטב את ההיכרות עם החומר ואת הנימוקים הברורים והפשוטים שנכתבים בשפה השווה לכל נפש

        לכן אינני מסכים עם הכיוון של המאמר הזה של יואב שורק שבא לומר שהם לא מביאים עמדות בדיונים על אתגרי דורנו הם עושים זאת בחינוך ולימוד תלמידים מבלי להתגושש בפייסבוק עם הפדלחו"שיות ושות'.

    • לשם הגילוי הנאות

      לאמיר – שלום רב,

      לא הרב טאו אמר 'דברים ברוח דבריי' – דבריי נאמרו בהשראת דבריו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אוקיי , טעיתי בניסוח ,מחילה ותודה על ההערה

        בהקשר של דברים אלו יש משהו שחשוב לומר אותו לא רק בהקשר של הר המור וכד'

        שלפעמים יש כאלו שמתביישים לשאול את הרבנים דברים והם מצפים שהדברים יוגשו להם במגש של כסף אלא מה שאמרו רבותינו "לא הביישן למד"

        מי שמעניין אותו נושא מסויים בהלכה ובמחשבה ובאתגרי דורנו מוזמן לפנות על רב המקורב אליו ולשאול ולא לחכות ש"הרבנים" יפרסמו גילוי דעת

        קראתי כתבה באנ אר ג'י יהדות בה מרואיינים בוגרי ישיבות הסדר כמה שנים לאחר הישיבה [השלב בו אני נמצא] ואני חושב שחלק מהתלונות של המרואיינים על המערכת [הישיבות ,הר"מים וכו'] היו לא הוגנות בעליל ובהקשר זה

        אחד המראויינים התלונן מדוע הוא נתקל לאחר תקופת הישיבה ב"מניינים השוויוניים" בירושלים והוא לא יודע איך להתייחס לכך כי הרמי"ם בישיבה שלו לא דיברו על הנושא

        אז במחיכ"ת אין לו מה להתלונן אלא על עצמו בלבד!

        אם הנושא מעניין אותו או מציק לו וכו' הוא מוזמן לעשות דבר פשוט מאוד ולהרים טלפון לר"מ מהישיבה שלו איתו הוא בקשר ולברר את הנושא ואם הוא ממש רציני הוא יכול לפנות יום בכדי לנסוע לישיבתו וללבן את הנושא פנים אל פנים והרמי"ם שלו סמוך ובטוח שיענו לו בשמחה על שאלותיו

        לא כל ר"מ בישיבה חייב לפרסם בפייסבוק פוסטים על כל נושא ואותו תלמיד במקום לעשות את הדבר הפשוט והמתבקש ולהתקשר לרב המקורב אליו מוציא את דיבת "הישיבות" רעה

        מי שרוצה חוכמה בינה ודעת [או "דעה בינה והשכל" שמתפללי נוסח אשכנז לא ירגישו מקופחים(-:] ומענה לשאלותיו ימצא אותם הוא רק צריך לחפש

    • השאלה - סימן לחירות

      בס"ד י"א בניסן ע"ה

      לנתנאל – שלום רב,

      לגבי התלותיות של תלמידי ה'קו' –
      גם אני חשבתי כמוך בליל ספירת הקולות. ציפיתי שקולות החיילים, שבהם הרבה מתלמידי המכינות וישיבות ה'קו', תלמידי תלמידיו של הרב טאו שקרא להצביע 'יחד', ירימו את הרשימה ממעל לאחוז החסימה. לא כך היה, קולות החיילים ניתנו במידה גדושה לליכוד ול'בית-היהודי'. 'יחד' קיבלה בין החיילים בדיוק מה שקיבלה בכלל האוכלוסיה. מסקנה: יש לרב טאו הרבה מאד תלמידים ומעט מאד 'חסידים'. אתה יכול להירגע…
      אגב, הרב אלי סדן עצמו, תמך בבית-היהודי, ודיבר בשבחו של נפתלי בנט, כנגד הביקורת שמתחו עליו רבים מתלמידי הרב טאו.

      לגבי דבריי על ערכה של השאלה וההתייעצות לצמיחתו של אדם חושב –
      אין תחליף לשאלה. אדם תלותי לא שואל שאלות. מה שתאמר הכל בסדר. לאדם חושב יש שאלות, ולא הביישן למד. רבי יוחנן איבד את הטעם בחייו אחרי פטירתו של ריש לקיש, שהיה מקשה עליו חבילי קושיות על כל דבר שהיה אומר לו.

      ה'גדולים' של היום, הם אותם בחורים שלא התביישו להיות 'נודניקים' ולחפש תשובות לשאלותיהם, מפי ספרים ומפי סופרים. ואם לא קיבלו תשובה כאן הלכו לחפש שם, עד שמצאו תשובה מספקת. אם תבקשנה ככסף ותחפשנה כמטמונים – אז תבין יראת ה'. ו'לא הביישן למד'.

      אולי משום כך תופסת השאלה מקום חשוב כל כך בסדר ההגדה. כי השאלה היא הסימן המובהק לחירות!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי ראיונות – מ91 שנותיו של הרצי"ה הצליחו לאסוף רק חוברת אחת של ראיונות? זה הכל? כנראה שממנו למד הרב טאו להעדיף את השיח האישי…

      • ואוסיף גם אני שחלק מהאיגרות החשובות והנלמדות ביותר של הרב קוק זצ"ל באיגרות הראיה הם איגרות שנכתבו כתשובה לבחור ישיבה ולאחר מכן סטודנט בשם משה זיידל ששאל וליבן את מה שהיה על ליבו ומחשבות ראשו בפני הרב קוק ושאלותיו והתשובות אליהן זיכו אותנו בכמה וכמה יסודות אמוניים חשובים בתורתו של הרב קוק

        -מדובר כאמור באיגרות הנלמדות מאוד בישיבות ושעוסקות בשאלות שהעסיקו ומעסיקות גם כיום לא מעט כמו היחס לעבדות בהלכה ולדיני המלחמה וליחס לנוכרים ,שאלות הקשורות לסובלנות לדעות אחרות,לאבולוציה, להלכה ועוד ועוד-

        אני לא יודע עם הבחור משה זיידל ,לימים ד"ר משה זיידל מעורכי "דעת מקרא", ידע אז איך בעתיד התשובות לשאלותיו יילמדו באופן כה אינטנסיבי

        כך שבאמת לא הביישן למד וגם השואל מתברך בכך שגם אחרים שהנושא מעניין אותם עשויים להיחשף לתשובות אליו

        • @אמיר, לא כל כך הבנתי את ההקשר של דבריך, אבל תודה על הסייעתא, מה שכתבת בהחלט ראיה טובה לחשיבות ההפצה הציבורית של 'מכתבים תורניים' – תשובות לשאלות אקטואליות, ובדורנו – השתתפות בפולמוסים עיתונאיים. אגב, מהדורה ראשונה של אגרות הראיה יצאה כבר בראשית שנות ה־20 של המאה, ולא בכדי, כי כפי שהזכרתם, חשיבותם של מכתבים (=התייחסות אקטואלית לנושאים שונים) – גדולה.

          אם נחזור לנושא ה'קו', אז בספרי 'לאמונת עתנו' הראשונים ישנם מאמרים בודדים שהיו למעשה דיונים אקטואליים בזמן הווה שהפכו למאמרים (לגבי היחס לראשי המדינה, המחתרת היהודית, והסכם השלום עם ירדן (התנגדות נחרצת). אבל בספרים המאוחרים יותר, המאמרים הם בעיקרם תיאורטיים בלבד, ובשפה הרבה יותר קשה, וחבל (סברת כרס שלי היא שיש קשר בין המאמרים האקטואליים מאוד בחלקים הראשונים, וחסרונם בחלקים האחרונים, לחיכוך עם תת-הזרם שמזוהה כיום עם ישיבת מרכז הרב, בתקופה ששני הזרמים שכנו במקביל בישיבה אחת, והפסקתו לאחר הפילוג).

          באגרות הראי"ה ישנם המון יסודות חשובים שרלוונטיים גם לימינו, לצד חלק גדול שלא (השאלות של הרב זיידל בנושא מוסריות העבדות ביהדות פחות רלוונטית לימינו, כמו גם התשובה של הרב קוק לפיה עדיף עבדות מעבודה ללא תנאי בטיחות וזכויות סוציאליות, כפי שהיה בעבר בעובדי המכרות בבריטניה, קודם להתבססותם של איגודי העובדים, שלא רלוונטית לימינו בהם ישנה הקפדה רבה על בטיחות עובדים) אבל אי אפשר להתעלם מהחידושים במאה השנים האחרונות שכלפיהם דרושה התייחסות חדשה, ובמיוחד לחידושים בעולם ב־15 השנים האחרונות, מאז שרשת האינטרנט הפכה לנחלת הכלל, על כל מיזמיה השונים (ויקיפדיה, פייסבוק, טוקבקים…). יש המון נושאים חדשים, וחייבת להיות אליהם התייחסות רבה בפומבי. השאלות נגמרות והנושאים החדשים לא.

          @ש. לוינגר, נושא קולות החיילים מורכב בהרבה. אחוז תלמידי המכינות גבוה יחסית ביחידות הקרביות, אך לא דיו ביחס לשכבת הגיל הכללית שמשרתת בצבא. מנגד, חסרים בין החיילים קבוצות אחרות של תומכי 'יחד', כדוגמת חסידי חב"ד ותלמידי הרב מזוז, ולזה יש להוסיף שיש הבדל עצום בין תוצרי ישיבות הקו לבין תוצרי המכינות, וגם את הפתיחות היחסית של הרב סדן, שיש לו מעמד עצמאי וחזק ב'קו', בהשוואה לרבנים אחרים (ע"ע מעשה הרב אתרוג).

          לגבי הראיונות של הרב צבי יהודה בעיתונות, הוא הפך לדמות ציבורית רק ב־15 השנים האחרונות של חייו, ולכן כמות הראיונות לא צפויה להיות כה גדולה. שכחתי לציין שישנו הספר 'לנתיבות ישראל' (כמה חלקים) שהם מאמרים בכיוון אקטואלי שהרב צבי יהודה פרסם בעיתונות, רבים מהם בהקשר למאורעות השעה, בעיקר מהתקופה קודם שהתפרסם ברבים (קודם מלחמת ששת הימים, לדוגמא, אחד המאמרים עוסק בביקורת על מעשה שהתפרסם בעיתונות שבו נוסעי אוטובוס חמדו לצון והעלימו נעליים של ערבי בדרך לאילת). לכך יש להוסיף את תלמידיו, שלא נמנעו מפרסום מאמרים בעיתונות באותם זמנים, לדוגמא הרב אבינר שפרסם מאמרים במעריב.

    • לנתנאל –

      הוה אומר שהרצי"ה החל להתראיין בגיל 76. אז הקושיה שלך על הרב טאו בן ה-78 היא רק על השנתיים האחרונות…

      אגב ראיונות, הרב אבינר סיפר לנו בשיעורו השבועי בישיבת מרכז-הרב (בשנות ה-80) שפעם באו לראיין אותו מאיזה כלי תקשורת, ודיברו איתו שש שעות רצופות ולא פירסמו דבר, משום שלא אמר שום דבר 'פיקנטי'…

      הרב טאו בטבעו נחבא אל הכלים. היה יושב בספסל האחורי בישיבה. והוא לא איש של כתיבה (ובזה הוא דומה לר' נחמן מברסלב). הוא נותן שיעורים ומייעץ אישית. לולא קם לו ה'רבי נתן' שלו, הרב יאיר דיאמנט, והחל לשכתב את שיעוריו של רבו ב'לאמונת עתנו', ייתכן שלא היה מתפרסם ממנו דבר.

      גם כיום נראה שהוא יוצא מגדרו ומשמיע קולו ברבים רק בנושאים מוגדרים מאד: המאבק נגד הנסיונות להכנסת ביקורת המקרא והתלמוד לחינוך הדתי ולעולם הישיבות; המאבק על מה שהוא ראה כשמירת צביונה המקורי של ישיבת מרכז-הרב, ולאחרונה, המאבק נגד גל החקיקה הפוגעת בסטטוס-קוו ובעצמאותה של הרבנות הראשית.

      ראה גם מה שכתבתי בתגובותיי למאמרו של הרב סדן, עמידה כנגד הפלורליזם והלייטיות', ולמאמרו של יאיר שלג, 'אנכרוניזם', שניהם באתר זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. שייקה, השאלה שאמורה להישאל היא מה כל כך אכפת ליואב שורק מהתגובה של רבני הר המור? אם הם רוצים להשתתף בשיח כל שהוא או שלא זה עניינם והעדפתם ושיהיה. להם לבריאות מדוע יואב שורק מרגיש מועקה ללא השיתוף שלהם? חסרים לו כוחות אחרים בשוק הרעיונות והדעות?

  4. אמיר, בניגוד להתרשמותך, אני התרשמתי מהמעט שקראתי מכתבי הר המור שעיקר התמחותם הוא בטענות לא ענייניות, השמצות, אד הומינום, הפחדות חרדיות, וכו׳ , וחוברת צדיק באמונתו יחיה הייתה רצופה בדיבורים כאלה יותר מאשר טענות ענייניות המבוססות על שליטה חזקה בחומר, שבזה כוחם כנראה פחות חזק, ותעיד על כך חוסר יכולתם הבולטת לשכנע אנשים שאינם מהמעגל הקרוב להם. כשמר לוינגר מתנצל כל כך יפה בשם רבני הר המור, צר לי, לא מקבל את זה. ראיתי אותם כבר במערומיהם רודפים ומבזים רבנים רבים וטובים מהם מהישיבות הנאו חסידיות, שדווקא עשו הכול כדי ליצור דו שיח עם אנשי הר המור ונענו בביזיונות, ובהתנהגות שאינה ראויה לאנשים דתיים ,כל שכן הטוענים לכתר רבנות. אני לא יכול שלא להיזכר בדיבורים של מייסדי החסידות על ת״ח שדין יהודאין שרודפים את צדיקי האמת.
    באשר לתמיהתך מה אכפת לו לשורק מה הם אומרים , לדעתי התשובה פשוטה: מדובר באיש שיצא לו שם בעיני רבים כמומחה גדול לתורת הרב קוק, והנה על פניו הוא מעקר אותה מכול תוכן, תוך עימות חריף עם המציאות הפשוטה והגלויה. זה לא דבר הראוי להתייחסות מבחינה ציבורית?! בייחוד לאור המצב הכואב שבו יש לו השפעה גדולה על רבני הישיבות התיכוניות והמכינות, אנשים תמימים שעלולים להיכנס לדרך אידיאולוגית ללא מוצא.

    • שלום שייקה

      ראשית אומר שוב לגבי באופן אישי שאני אינני מחוג תלמידי הרב טאו ושיטתו ורוב רבותיי הם תלמידיו של ר' אברום שפירא זצ"ל ומזוהים יותר עם "מרכז" של אחרי הפילוג ולא עם הר המור ודרכה

      גם אני אינני מזדהה עם כל שיטתם של אנשי הר המור ולא מזדהה עם הסגנון ה"פשקעווילי" שקיים אצלם בפולמוסים עם מתנגדיהם וכמו שכתבת ועם עוד כך וכך נושאים שונים

      אבל לאחר כל זאת מהמעט שהתרשמתי בהחלט יש לרב טאו ותלמידיו טיעונים מנומקים לדבריהם גם אם הם אכן נאמרים לא פעם בשפה בוטה וב"קריאת קרב" . ב"וצדיק באמונתו יחיה" מצאתי לא מעט התיחסויות לטיעונים ממדעי היהדות ותקיפה עניינית שלהם ומחלק מהטיעונים די התרשמתי [עיין למשל בדברים שנאמרו שם על חוסר הפרופורציות מההתלהבות האקדמית מ"מצבת מישע"]

      גם אם הדברים נאמרו בסגנון בוטה ו"מלחמתי" בכל זאת בניגוד אליך מצאתי שם טיעונים ונימוקים ולא רק "קריאות קרב" [שאכן גם קיימות שם ] והטיעונים נאמרו בשפה פשוטה וברורה והייתי אומר אפילו עממית ולא רוויה בניסוחים מעורפלים ,אפשר להסכים עם הטיעונים ואפשר שלא אבל לא צריך להכחיש שהם קיימים שם.

      ובקשר לתמיהתי ותשובתך אליה-לרבני הר המור ובנותיה יש מן הסתם תגובות לצדדים שונים של השיח הדתי שיואב שורק כל כך רוצה שהם ישתתפו בו אלא שהם בחרו לא להגיב באור הזרקורים אלא בחינוך ולימוד תלמידיהם ובליבון הסוגיות המדוברות יחד עמם וזו זכותם המלאה לעשות זאת כך ולא במסגרות התכטשויות בכתבי עת כאלו ואחרים*

      והסר דאגה מליבך התלמידים הם לא ילדים בני 4 הם אנשים בוגרים שיודעים שיש עוד שיטות מחשבתיות וחשופים לרשת ולעולם הרחב והם לא עוברים שטיפת מח באיזה אי בודד והם יכולים בנקל לעמת את מה שהם לומדים עם שיטת אחרות אל תדאג [יש לי כמה חברים שלמדו בישיבות "קו" ואח"כ פנו לכיוונים רוחניים אחרים אף אחד לא החזיק אותם בכל או שטף אותם]

      נ.ב
      *דווקא הרב אבינר המזוהה עם ה"קו" ותלמידו של הרב טאו הזמין לישיבתו עטרת כוהנים את הצוות של "תוכנית הרבדים" כשהיה על כך פולמוס בכדי לדון איתם עם שיטתם והמחלוקת עליה ובספרו "חיי עולם" הרב אבינר מקדיש דפים שלמים לבירור הסוגיא לפרטיה ותוך כדי נימוקים לעניין ללא כל התלהמות

  5. ובכלל, אם מר לוינגר עונה בכזה נימוס אני כבר אשאל עוד שאלה שתמיד תהיתי לגביה: מדוע הרב קוק, הרב פרומן, הרב שג״ר זכרם לחיי הבא היו מסוגלים לעורר תהודה חיובית מאד בקרב חילונים גמורים ושמאלנים מקצועיים, ואילו אנשי הר המור מעוררים בעיקר לעג? יותר מזה – אפילו דמות אולטרא מיליטנטית כמו יצחק גינזבורג יש לו שמאלנים שמתפעלים מכתיבתו ( גם אם לא מהפוליטיקה שלו) ומתייחסים אליו ברצינות גמורה כיריב אידאולוגי , ואילו הר המור נתפסים כמי שאינם ראויים להתייחסות כלשהי (חוץ מאנתרופולוגית)? אני שואל באמת ובתמים כדי לקבל תשובה (מפי אוהדיהם כאן).

    • לא מפי הלועגים אנו חיים

      בס"ד ט' בניסן תשע"ה

      לשייקה – שלום רב,

      מבית מדרשו של הרב טאו ותלמידיו יצאו אנשים משכמם ומעלה, המוערכים ע"י דתיים וחילונים כאחד, כאידיאליסטים חדורי אמונה, היודעים לתרגם את האידיאלים שלהם לחיי המעשה ולהפיח רוח חדשה בעם. אנשים כדרור ויינברג, דגן ורטמן ורועי קליין, זכר צדיקים לברכה, שהיו למופת בחייהם ובמותם, וכמותם, ויבדלו לחיים טובים וארוכים, מאות ואלפים ההולכים לאורם. מי שטובת עם ישראל לנגד עיניו, יודע להוקיר את בתי המדרש שמהם שאבו ושואבים אותם גיבורים עוז ותעצומות נפש.

      גם על הראי"ה קוק לעגו בחייו, ביזוהו ורדפוהו. אז נבע הבוז מביטול. חשבו שהיהדות הדתית עומדת להיעלם, מפני 'האדם החדש' ההולך וצומח. היום הבוז נובע מקנאה. קנאה בהצלחת תורתו של הרב קוק, המראה עין בעין שחיי רוח ונאמנות לתורה, רק מחזקים את העשייה הלאומית, הצבאית, המדעית, הכלכלית והמדינית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מי שלעג וביזה את הרב קוק בחייו היו בעיקר הדתיים-השמרנים יותר (שצאצאיהם הישירים שוכנים באזור נטורי קרתא), מלבד אירועים מקומיים (לדוגמא, פולמוס משפט רצח ארלוזורוב), היחס אל הרב קוק היה מכובד יחסית, לא מזמינים אדם בזוי לנאום בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית, וישנם די עדויות ליחס מכבד בינו לבין הנהגת הישוב החדש בארץ.

        לעג לדתיים היה (כנראה יותר בתקופה שלאחר קום המדינה), אבל לא היה יחס ביזוי לרבנים, ולא לרב קוק.

    • דור לדור יביע אומר

      מי שנתן לו ה' לשון לימודים, שיכול לתרגם את המאור שבתורה גם למי שרחק ממנה – אשריו ואשרי חלקו. אין זה גורע ממעלתו של תלמיד חכם הבקי בכל חדרי תורה, ומרביץ תורה לרבים כפי מה שקיבל מרבותיו. כך היא דרכה של תורה שבעל פה. כל דור בונה את השקפת עולמו על היסודות הנאמנים שקיבל מדורות קודמים – אז עומד בניינו על יסודות מוצקים

      בברכה,ש.צ. לוינגר

    • זו היתה דרכו של הראי"ה קוק זצ"ל שבספריו בהלכה ובאגדה תמך את ייסודותיו בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ועל בסיסם חידש, העמיק והרחיב. יש הבדלי ניואנסים בין תלמידי הראי"ה והרצי"ה בפירוש שיטתו ודרכי יישומה – אך לפרשנות 'פוסט-אורתודוקסית' אין מקום……

  6. אוסיף ואומר שבשביל להשפיע ולכונן דרך ערכית ומעשית הפטנט המוצלח ביותר הוא כעצתם של חכמינו "העמידו תלמידים הרבה"

    כך בשקט ובבנייה מתמשכת בונים דור

    עם כל הכבוד לשיח שיואב מדבר עליו ברשת ובכתבי עת שבהחלט יש לו מקום ההשפעה האמיתית היא לא משם אלא מהעמדת תלמידים בבית המדרש

    כך למשל הדתיים הליברלים מקבלים במה תקשורתית ואקדמית נרחבת אך בכל זאת מחוץ למסכי המחשב בחיים הממשיים השפעתם דלה מאוד והשפעת הישיבות השמרניות יותר גדולה פי כמה וכמה אצל מי שמחפש תורה

    על כל מאמר "מהפכני" או אנטי ממסדי שייכתב כאן או בכל במה אפשרית יכולים הרבנים בישיבות להגיב בפני עשרות ומאות תלמידים ,לימוד אינטנסיבי והשפעה מהרמי"ם במשך כך וכך שנים משפיעה פי כמה ממאמרים "מהפכניים" המתפרסמים

    כנראה זה מה שהם מעדיפים בהר המור ובנותיה ובישיבות אחרות ,לא להתעקב בפולמוסים בכתי עת אלא להוסיף אור וללמד תלמידים

  7. אני מוחה על כינוי הרב פרומן והרב שגר ״פוסט אורתודוקסים״. מדובר בהוצאת שם רע בצורה מכוערת הראויה לצערי לאנשי הר המור. אני לא יודע אם זה אתה מר לוינגר שכתבת את זה אבל מי שכתב צריך לעשות תשובה. מיותר לציין שגם הרב פרומן גם הרב שגר הקפידו על קלה כבחמורה והיו בקיאים בתורה הגלויה בתורת הסוד ובחכמה הכללית יותר מכול מתנגדיהם – הן הפושטקים שבהם והן הרבנים שבהם. אדרבה הם המשיכו את רוחו האמיתית והחיה של הרב קוק ולא עשו תורתו פסל ומסכה.

    • לשייקה – שלום רב,

      איפה מצאת בדבריי שכיניתי ח"ו את הרב שג"ר והרב פרומן 'פוסט-אורתודוקסיה'? אדרבה להם (לרב יצחק גינזבורג) רמזתי בדבריי על 'מי שנתן לו ה' לשון לימודים לתרגם את המאור שבתורה לשפה המובנת גם לרחוקים – אשריו ואשרי חלקו'. אתה טענת כלפי הרב טאו שהגותו אינה מרשימה חילונים ושמאלנים, בעוד שדברי הרבנים עושים רושם בין חילונים. על זה עניתי שלא כל חכם בתורה זוכה לדבר בשפה המובנת גם לחילונים. יש הרבה גדולי תורה שדבריהם אמיתיים ועמוקים, אך הם מדברים בשפה דתית. בזה יצאתי ידי חובת דבריך.

      בהמשך הערתי, בלי קשר לדבריך, כנגד שיטה המגדירה עצמה כ'פוסט אורתודוקסיה' ולפיה אנחנו יכולים להיות 'חז"ל של הדורות הבאים', ולהמציא הלכה חדשה החולקת על חז"ל, ותולים שיטתם בראי"ה קוק – על זה אמרתי שאין לדברים שחר. הראי"ה קוק עמד במאה אחוזים על יסוד דברי חז"ל וחכמי ישראל הראשונים והאחרונים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • על שיטתו ההלכתית של הרב פרומן (וזיקתו לרב שג"ר) כתבתי בתגובתי למאמרה של מיכל שיר-אל, 'רבנות מאפשרת' באתר זה. על פרשנות מסויימת למשנתו של הרב שג"ר, הערתי בתגובותיי לסקירתו של יהודה גזבר, 'על פתח הבית', באתר זה.

    • 'תשתית לתפיסה פוסט-אורתודוקסית', מציע בעל המאמר 'דרך של נאמנות לתורה'. במאמרו 'בדה לך דת', סעיף ג, שולל אותו מחבר את סמכותם של עיקרי האמונה של היהדות, דומני שאין בעולם התורה הציוני-דתי מי שיסכים לתפיסות אלה. זכותו לחשוב כרצונו, אך להציג תפיסה זו כ'תורה הגואלת' של הראי"ה קוק, כמעשהו בסוף מאמרו הנוכחי? זה לא נכון!

  8. ש.צ שלום רב

    הערת הערה חשובה על הראי"ה קוק זצ"ל ועל דברים הנאמרים בשמו שאם היה שומעם היה מתהפך בקברו

    אני חושב שיש דבר משותף לראי"ה ולרמב"ם והוא ששניהם עסקו גם בהלכה וגם במחשבה ובשני התחומים הם העמיקו מאוד ובעוד שבבית המדרש מתייחסים לשני מאורות אלו בשיא הרצינות הן בפועלם ההלכתי והן המחשבתי ובכך בונים תמונת עולם יציבה ושלמה של שיטתם,

    באקדמיה ובכל מיני חוגים דתיים ליברלים ו"מחדשים" נוטים להתעלם ממשנתם ההלכתית והם מתמקדים בזו המחשבתית שאותה הם מעוותים ללא הכר ולדעתי עיוותים אלו נובעים בין היתר מתוך ההתעלמות מההלכה שבמשנתם

    כך זה אצל כל מיני "רמבמיסטים" בעיני עצמם שאולי מדקלמים את מורה נבוכים אך ספק עד כמה הם בקיאים במשנה תורה ובתשובותיו של הרמב"ם בהלכה

    וכך זה אצל כל ה"מהפכנים" והליברלים שמדברים בשם הראי"ה קוק אך אני מסופק עד כמה הם גם עיינו ב"דעת כהן" או "אורח משפט" ושאר ספריו ההלכתיים המראים נאמנות ברורה לחלוטין להלכה המקובלת

    -וכבר ראיתי פעם בדיון בפורום עצכ"ח שפרופ' נדב שנרב שביקורת על ספרו [המרתק!] נמצאת בגיליון זה כתב שהוא פתח לראשונה את כתביו ההלכתיים של הראי"ה לאחר שהוא כבר התוודע לכתביו המחשבתיים הוא התפלא לראות שהם כתובים בסגנון כתיבה סטנדרטי למדי של ספרי הלכה וכדבריו בערך כך "אם לא הייתי יודע שזה הרב קוק הייתי חושב שמדובר בכל דיין או מו"צ אחר מווילנא" –

    לימוד משנתם המחשבתית ללא משנתם ההלכתית בה הם עסקו באופן משמעותי במיוחד ולא כנושא צדדי יכול בהחלט לבלבל ולהראות תמונה חסרה וזה יכול לדעתי להסביר כל מיני עיוותים משונים של כאלו שבאים בשמם

    • בס"ד י' בניסן ע"ה

      לאמיר – שלום רב,

      הרב נתנאל אלישיב (בתגובתו לכתבה של יואב שורק, שפורסמה ב'דיוקן') הסביר שמטעם זה מעודד הרב טאו את הלימוד ב'עין אי"ה' של הרב, הכתוב בסגנון קרוב יותר לסגנון בתורני המקובל, כדי שיבינו נכונה את כתביו המחשבתיים ולא יטעו בהבנתם.
      אף צבי גילה, בתגובתו לשורק באתר 'סרוגים' עמד על כך שתורת הראי"ה (ובעקבותיו הרב טאו) היא מורכבת, ואי אפשר להבינה אלא כשרואים את המכלול השלם. תורת ה', כשהיא תמימה – אז היא משיבת נפש!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פסח מתקרב, וכדאי להזכיר את פולמוס שמן שומשומין ב'אורח משפט', שבו הרב קוק בעל ההגות מתגלה גם בפן ההלכתי יותר כליברל מעט בעקבות עקרונות שאינם מובהקים הלכתית (חשיבות ישוב הארץ כפן להקל בקטניות בפסח, בנוסף גם מכתב אחרון שכבר עובר לסגנון קבלי!), שלא לגמרי מתאים לתדמית ההלכתית-שמרנית של הרב קוק שאתה מתאר.

      נכון שהרב קוק התגלה כשמרן יחסית בנושאים הלכתיים שונים (זכות בחירה לנשים, שינוי הברת התפילה מהברה אשכנזית לספרדית, פסקי הלכה שלא מתקיימים גם על ידי חסידיו הגדולים ביותר), אבל שיטתו ההגותית נתקבלה להלכה בציבור הדתי, ולא שיטתו ההלכתית. אין בכך כל פסול, כשם שמקבלים את דבריהם של רבנים אחרים בפן ההלכתי, ומתעלמים מהפן ההגותי שלהם. בנוסף, ישנו קשר בין פסקי הלכות לדור בו נכתבו, אילו הרב קוק היה חי בדורנו, יתכן מאוד שהיה פוסק באופן מיקל יותר).

      ההתנגדות (החריפה ולא עניינית) לה זכה הרב קוק מדתיים-שמרניים בני דורו (לדוגמא פולמוס שמן שומשומין, פולמוס התחכמוני ביפו שבו לימדו לימודי חול, פולמוס השמיטה בתר"ע, פולמוס אורות והפסקה על 'ההתעמלות', שהיו שהציגו כתמיכה בכדורגל בשבת, פולמוס הנאום בחנוכת האוניברסיטה) מזכירים התנגדויות כלפי הרבנים הליברלים בני דורנו, ולכן ניתן להעריך שאילו הרב קוק היה חי בדורנו, הוא היה נתפס כחבר בחוג הרבנים הליברלים.

      • נתנאל, כמה נקודות :

        1. מה שכתבתי על האיגרות למשה זיידל היה כדי להראות איך בחור סקרן שלא מתבייש לשאול מקבל תשובות בשמחה ותשובות אלו גם משמשות בהמשך גם את ציבור הלומדים ושמי שיש לו מה לשאול שלא יתבייש וישאל כמה שצריך ורק ברכה תצא מכך – זה באשר לדבריך שאנשים לא רוצים להיות נודניקים ו"לשגע " את הרבנים

        2. לא כתבתי בשום מקום שהרב קוק היה פוסק מ"השמרניים ביותר" וגם לא שנשקפת עולמו המחשבתית לא השפיעה על פסיקתו ( גם הרמב"ם השקפתו באה לידי ביטוי בספרו היד החזקה ובתשובותיו ההלכתיות ) מה שכתבתי הוא דהוא הלך בדרך המקובלת בפסיקה ומי שרוצה לתלות בו חתרנות אנטי הלכתית פשוט לא מבין אותו, ברור שכמו כל פוסק הוא מביא איתו את תפישתו הייחודית ודרכו ( אין נבואה שזהה לחברתה ) אך הוא לא חורג מהמיינסטרים ההלכתי

        3. אתה צודק שזה לגיטימי לקבל מרב מסויים את משנתו המחשבתית ופחות את זו ההלכתית והפוך ( כמו שהרמב"ם הוא אחד מעמודי ההוראה הגדולים בפסיקה אך משנתו המחשבתית תפסה פחות מאשר שיטת המקובלים בסופו. דל דבר )

        ועדיין אי אפשר לקחת בן אדם ולחלק אותו לשניים ובכדי להבין היטב את דרכו צריך להכיר את מכלול דיעותיו בכל התחומים הרלוונטיים

        זה מזכיר לי שנתקלתי בכמה שזיהו את עצמם כ"רמבמיסטים" ואמרו שהם מתנגדים לעבודת הקורבנות בגלל דברי הרמב"ם המפורסמים על הטעם לקורבנות במורה נבוכים אך הם שכחו לגמרי את עיסוקו של הרמב"ם בנושא בספר שלם מתוך היד החזקה ובעוד כמה מקומות שם וההשלכות מלכים שהוא מתאר שבימות המשיח ישובו להקריב קורבנות

        הם יכולים כמובן לומר את דעתם אבל שלא יתלו אותה ברמב"ם .

        כך במקרה של הרב קוק – אפשר להיות מושפע ממנו מאספקטים מסויימים ובאחרים לא אבל מי שעושה זאת צריך להודות בכך ולא לתאר את עצמו כאילו הוא "ממשיך דרכו של הרב קוק" בנושאים שהרב קוק היה מתהפך בקברו עליהם

        ( ויש הבדל בין הלכות נקודתיות שאפילו תלמידיו לא קיבלו את דעתו לבין שיטה שלמה או "מהפכנות הלכתית " שייחוס אליו יעשה לו עוול

    • לנתנאל –

      לגבי שמן השומשמין – נימוקו של הרב הוא שאין להחמיר בשומשמין יותר מאשר בדגן עצמו, שאם שמרוהו ממגע מים כמו שמשמרים את הקמח למצות, הרי זה מותר. זו סברא מרווחת מאד, מה עוש שמדובר במנהג ובשעת דחק גדול. לא צריך בשביל זה ליברליות יתירה.

      הרב קוק הלך לנאום בפתיחת האוניברסיטה כדי להשמיע את משנתו על הצורך ב'ופחד ורחב ללבך' ביחס לפתיחות לתרבות הכללית, ולהציג את דרישתו שלא יעסקו באוניברסיטה בביקורת המקרא ושהמרצים למדעי היהדות יהיו שומרי מצוות. הוא העיז לדרוש זאת לא מהמכללות הדתיות למורים אלא מהאוניברסיטה העברית.

      דבריו באמת נשמעו, לפחות למראית עין, וכפי עדותו של הרב פרופ' עזרא ציון הכהן מלמד בהקדמת ספרו 'מפרשי המקרא – דרכם ושיטותיהם', בשנות לימודיו באוניברסיטה (תרפ"ח-תרצ"ג) לא התקיים באוניברסיטה 'חוג למקרא' והיו הרצאות רק ב'פרשנות המקרא'.אך בעיתונות שפכו עליו קיתונות של ביקורת על נאומו הארוך והמייגע.

      על ביקורת חריפה ולעג על הראי"ה מצד עיתונאים והוגי דיעות חילוניים, תמצא חומר בספרו של הרב יואל בן-נון 'המקור הכפול' (אינו תחת ידי כרגע לציון המיקום המדוייק). על עמדתו בדבר בחירת נשים, הותקף גם על ידי אנשי המזרחי. ושיא השיאים היה בפרשת רצח ארלוזורוב, שם הותרף בארסיות על ידי חוגי הפועלים, וכתבו כתובות נאצה: 'אוי לדור שכהניו מגינים על רוצחיו'.

      בימים ההם היתה שנאה תהומית לחלוצים שומרי מצוות, שלא רצו להצטרף להסתדרות העובדים, ומנעו מהם עבודה באיומים ובאלימות. אבל גם החוגים האזרחיים לא האמינו ביכולתם של דתיים ליישב את הארץ. ההסתדרות הציונית סירבה לתת ל'שדה יעקב' לעלות להתיישב על אדמת הקק"ל, וכמה שנים היה היישוב 'מאחז בלתי חוקי', עד שראי"ה דרש בתוקף בקונגרס הציוני וה'מזרחי' איים שיפסיקו להעביר את ה'שקל הציוני' – רק אז הואילו בטובם להכיר בהם.

      בקיצור: החרדים טענו נגד הראי"ה שהוא 'ציוני', והחילונים – שהוא 'חרדי', כנראה שהוא בסדר…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שאר הפולמוסים בהם היה מעורב הרב (פולמוס החינוך, השמיטה, אורות) מראים דמות תורנית בעלת כיוון ליברלי יותר מאשר התיאור השמרני שמצטייר אצלך, וגם בפולמוס שמן שומשומין יש ראיה לכך, מדוע הרב התעקש כל כך להתיר את הדבר? הגישה השמרנית הקלאסית היא ש'אם אפשר להחמיר – אז למה לא', והרב קוק התאמץ לא ללכת בה בפולמוס זה.

        לגבי נאום הר הצופים של הרב קוק, אם הסיבה היחידה הייתה רצון להביע התנגדות, היה הרב קוק יכול לנקוט בדרכם של אנשי ה'קו' בדורנו שמביעים התנגדות גם בלי להשתתף בימי עיון אקדמיים של אוניברסיטת בר אילן, או מכללת הרצוג. השתתפות בטקס חנוכת האוניברסיטה מעידה על שילוב של הזדהות מסויימת עם מטרות המוסד (חינוך אקדמי בנושאים מדעיים בארץ ישראל) יחד עם רצון להשפיע מבפנים על התכנים שילמדו באוניברסיטה.

        באותם ימים היה שימוש די רווח בביטויים חריפים משני הצדדים בעיתונות, ולא צריך להיבהל מכך. בתקופות מבחן (מאורעות תרפ"ט), ידעו להתאחד. אכן היו התנגדויות משמעותיות לפועל הדתי, אבל התנגדויות כאלו היו גם כלפי ה'בורגנים' וחירות (=אצ"ל), זה לא בהכרח התנגדות ממניעים חילוניים בלבד, אלא גם ממניעים פוליטים של מפלגה יריבה, כמקובל באותה תקופה. עם כל הכבוד לכתובת מתקופה משפט רצח ארלוזורוב, היא מנוסחת יחסית בעדינות, ואינה כה 'נאצה'. השמרנים עשו לרב קוק דברים גרועים יותר.

        • נתנאל, זה לא נכון שהגישה "השמרנית הקלאסית" בהלכה גורסת שתמיד נכון להחמיר

          זה ממש לא נכון ואתה יכול למצוא קולות מפליגות דווקא אצל פוסקים הנחשבים שמרנים ובמיוחד שמדובר בנושאים רגישים

          מה שכתבת מתאר יותר סטיגמה מאשר תיאור נכון של הפוסקים

          לגבי שאר טענותיך בתגובותיך הקודמות בעז"ה אתייחס בהמשך היום אן בערב שאתפנה לי זמן לאחר כל הסידורים האחרונים לפסח

  9. ש.צ, ובדומה להסברו של הרב נתנאל אלישיב הרב אבינר דואג מידי פעם בפעם להביא את דברי הרצי"ה שמי שרוצה ללמוד את "התורה שבעל פה" של אביו הראי"ה, צריך לעיין באיגרות הראיה שם רואים היטב לא רק מה הראי"ה כתב אלא מה הוא עשה ואיך הוא פעל למעשה

    לא לחינם אמרו חז"ל ש"גדול שימושה יותר מלימודה" ועוד יותר מכך באופן חריף שמי שלמד ולא שימש תלמידי חכמים "הרי הוא כותי הרי הוא מגוש….."

    שרוצים ללמוד מאדם מסוים לא מספיק לראות את התיאוריות אלא גם את המעשים

    וספציפית אצל הרב קוק עושים זאת כאשר לומדים את תשובותיו ההלכתיות שנכתבו כתשובות לשואלים הלכה למעשה וכן את איגרותיו שם הוא מרבה לעסוק בנושאים ציבוריים ולחוות את דעתו

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 924 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: