יוצא מהקווים | אריאל הורוביץ

כבר מגיל צעיר חש הרב מאיר צוקרמן חיבה לספרות ואמנות, אך רק בגיל 60 התפנה לכך באופן מקצועי, הפסיק להיות ר"מ והפך למורה לציור. כעת, כשהוא מציג לראשונה תערוכה מציוריו, הוא מדבר על הקשר שבין אמנות וחינוך ועל קרבת היצירה לנבואה

התלמידים הרבים שלמדו אצל הרב מאיר צוקרמן בישיבת כפר הרא"ה בוודאי לא האמינו שרבם יזמין אותם יום אחד לתערוכת ציורים פרי מכחולו. כשהוא בן 60 וכבר בגמלאות, חזר הרב צוקרמן לאהבה הישנה שלו, למד ציור באופן פרטי בסטודיו בעמק חפר וכיום הוא מציג בגאווה כמה עשרות ציורי שמן שבהם הוא חוזר אל הנופים המוכרים לו ביותר – נופי כפר הרא"ה הציוריים, נחל אלכסנדר, פרות וחמורים במרעה, בניין הישיבה, ודיוקן אביו, הרב אברהם צוקרמן, שהלך לעולמו לפני כשנה וחצי. שוחחתי איתו לרגל פתיחת התערוכה על היצירה שלו, "מארץ מולדתי", שמוצגת בגלריה לאמנות בעפרה, ועל השילוב הלא־רגיל של רב ומחנך שעוסק באמנות, מעודד את תלמידיו ליצור ומקווה שהאמנים החשובים הבאים בחברה הישראלית יבואו מקרב הישיבות התיכוניות.

צילום: אריק סולטן

"האדמו"ר מוויזניץ' אמר לי בצורה חד משמעית שאם אני נמשך לציור, לשם אני צריך ללכת". הרב מאיר צוקרמן בכפר הרא"ה, עם הציור "הסילו בכפר הרא״ה", 2015 צילום: אריק סולטן

מבט על הכיפה

הרב מאיר צוקרמן נולד ב־1954 בכפר הרא"ה, ושם הוא מתגורר עד היום עם אשתו שרה, ולהם שנים־עשר ילדים. חזותו החיצונית מזכירה מאוד את זו של אביו, הרב אברהם צוקרמן, ראש הישיבה המיתולוגי של כפר הרא"ה, לצדו של הרב משה צבי נריה. שתי הדמויות הללו, של אביו ושל הרב נריה, הותירו חותם משמעותי על חייו של הרב מאיר, והוא שב ומזכיר אותן במהלך השיחה. מגיל צעיר נמשך הרב צוקרמן לאמנות, בפרט לציור. כילד, הוא מספר, נהג להתבונן במשך שעות במבנה הייחודי של הישיבה, שאותו תכנן האדריכל והצייר מאיר בן־אורי.

"אין מבנים כאלה היום", אומר הרב צוקרמן בהתרגשות. "מדובר במבנה מאוד ציורי, שהוא גם ידידותי לגבעה שעליה הוא עומד. הוא בנוי בצורה מדורגת, עולה ויורד עם קווי הגובה של הגבעה. קשה למצוא היום בנייה כזו עם עדינות והתחשבות בסביבה. בן־אורי גם צייר את הכיפה מבפנים. כילד בן ארבע הייתי מלווה את אבא לתפילת ליל שבת, יושב על הסטנדר שלו, מרים מבט למעלה ומתבונן בציורים של המשנה בפרקי אבות, 'הווה עז כנמר, קל כנשר' וכן הלאה. זה הדהים אותי ועשה עליי רושם עצום".

לאביך הייתה זיקה לתחומים האלה? זה משהו שקיבלת ממנו?

"לאבא הייתה זיקה גדולה לספרות ולשירה בעיקר. הוא מאוד אהב ספרות, והאהבה הזו חלחלה אלינו כילדים. הרגשנו את זה. הוא היה מצטט באוזנינו בעל פה קטעים שלמים מיצירות ספרותיות, זרק לנו ציטוטים מ'שמשון' של ז'בוטינסקי, מביאליק ומטשרניחובסקי. הנקודה הפנימית שלי נמשכה לזה, זה הקסים אותי".

כר"מ בישיבה תיכונית נהג הרב מאיר לחשוף את תלמידיו לתרבות ולאמנות. כשהיה ראש הישיבה התיכונית בחיספין אף הזמין את המשורר יונדב קפלון להעביר סדנת כתיבה יוצרת בישיבה. "כשחזרתי ללמד בכפר הרא"ה", הוא מספר, "שאלתי תערוכות ממוזיאון תל אביב, נכנסתי לכיתה, פרסתי שבע־שמונה תמונות ואמרתי לתלמידים: בואו נדבר. בהתחלה הם גיחכו, ואז הם נפתחו, וקיימנו שיחה מרתקת על העבודות. בסוף באו אליי תלמידים ואמרו לי: הבנו שיש פה משהו. פתחת לנו את העיניים, אף פעם לא ידענו שיש לציורים משמעות.

"השתדלתי להעביר את האהבה לאמנות לתלמידים שלי. רציתי ללמד את החבר'ה איך מסתכלים על ציור ופיסול וספרות, וליצור את כל זה. לקראת פורים פניתי אל התלמידים בהצעה שנעלה הצגה מרגשת, עמוקה, מדהימה. אמרתי להם שתיאטרון הוא דבר מדהים עם עוצמות בלתי רגילות, שאפשר לרתום אותן לעולם שלנו. מדי פעם גם הייתי נותן לתלמידים ספר לקרוא, לשעות הפנאי".

אילו ספרים למשל?

"כשאני הייתי בכיתה ח', אחד המורים נתן לי לקרוא את ספרו של יצחק שלו, 'פרשת גבריאל תירוש'. אהבתי מאוד את הספר, והוא קירב אותי אל הספרות. אני מאוד אוהב את הספרים של חיים פוטוק, ובמיוחד את 'שמי הוא אשר לב', שעוסק בקשיים שהאמנות מעלה ומציפה. אני חושב שקניתי את הספר הזה עשר פעמים, כי בכל פעם נתתי אותו לתלמיד אחר לקרוא. כשהייתי במדרשיית נעם בפרדס חנה הייתי גם מורה לספרות, וגם אחר כך, כשחזרתי להיות ר"מ, היו ימים מיוחדים שבהם הבאתי לכיתה יצירות ספרותיות, ושוחחנו עליהן. זה היה יוצא דופן אז".

ומנין, באמת, זה נבע? הילד שמסתכל על הציורים על כיפת הישיבה? שאבא שלו מצטט את ביאליק?

"גם, אבל לא רק. אני חוזר לילדות שלי, ולאחת החוויות שהשפיעו עליי מאוד בכל שנה מחדש – טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בכפר הרא"ה. הטקס התקיים בין הערביים של יום הזיכרון, והיה מין טקס מעבר ליום העצמאות. כפר הרא"ה חוותה את נפילת גוש עציון בצורה מאוד חזקה, והיום הזה היה טראומתי במיוחד בשביל הרב נריה ובשביל אבא שלי. מדי שנה בטקס היו מקריאים שירים כמו 'הנה מוטלות גופותינו' של חיים גורי או 'מגש הכסף'. וזה חלחל אליי".

"צריך לפתח כלים בשביל שירה וספרות ופיסול, ולתת אמון בתלמידים". מראה הכפר ממזרח

"צריך לפתח כלים בשביל שירה וספרות ופיסול, ולתת אמון בתלמידים". מראה הכפר ממזרח, 2014

ביטוי של העצמי

לאורך השנים לא עסק הרב צוקרמן בציור, למעט הזדמנויות בודדות שבהן עסק בעיקר ברישומים. "בצבע לא נגעתי", הוא אומר. "צריך ללמוד בצורה מסודרת איך לצייר בצבע, ולא היה לי הביטחון לקחת צבעי שמן ולהתחיל לעבוד. לפני עשרות שנים התלבטתי אם ללכת ללמוד ציור, אבל לא היה פשוט אז למצוא מקום מתאים. אני זוכר שאפילו נסעתי לחיפה להתייעץ עם האדמו"ר מוויזניץ', והוא אמר לי בצורה חד משמעית שאם אני נמשך לציור, לשם אני צריך ללכת. אבל לא מצאתי את המקום. הייתי עסוק בהוראה, בחינוך כיתה, בניהול, ולא יכולתי להקדיש לציור מספיק זמן ומשאבים.

"אבל זה היה חזק ממני, ובסוף זה קרה. הרב קוק כותב שמי שיש לו נשמה של יוצר, לא יכול שלא ליצור. ואני מרגיש את זה כל כך חזק אצלי בפנים. אז למרות שלא התפניתי לעסוק בזה, היה לי צורך מאוד חזק להעביר את זה הלאה. אני חושב שהיצירה והאמנות הן משהו שבעולם שלנו רגילים להשתיק. זה נראה מוזר שרבנים יעסקו בדבר כזה. אנחנו חברה שמתייחסת יותר בכובד ראש אל הטקסט. במשך אלפיים שנות גלות חיזקנו את הכיוון הזה וברחנו מאמנות פלסטית. היום זה משתנה".

בשנים האחרונות, מאז פרישתו מהישיבה בכפר הרא"ה, החליט הרב צוקרמן ללמוד ציור. הוא פנה אל האמן גדי קוזיץ מקיבוץ עין החורש, וביקש ללמוד בסטודיו שלו. הוא מגיע לסטודיו שלוש פעמים בשבוע לכמה שעות, ומצייר בצבעי שמן בהדרכתו של קוזיץ. "אני מרגיש שזה צורך שלי", הוא אומר, "זה כמו שמישהו מרגיש צורך לשיר. למה אנשים שרים? מפני שהם רוצים לבטא מצב רוח מסוים. כך גם בציור. יש לי צורך חזק לצייר. זו חוויה מאוד מיוחדת, טוטלית. אני בפירוש מרגיש שאני מבטא את עצמי, וזה משתקף גם בדברים שאני בוחר לצייר.

"עסקתי בשנה האחרונה בנופים של הסביבה של כפר הרא"ה, במקומות בתוך הכפר שמאפיינים את הכפר, כמין סגירת מעגל עם הילדות. ציירתי גם את אבא שלי סמוך לפטירתו, והוא ראה ונהנה מאוד. אחרי שהוא נפטר ציירתי את המקום שלו בבית הכנסת, שם הוא ישב והתפלל בחודשים האחרונים של חייו. ציירתי את המקום הריק, עם הסטנדר והסידור פתוח, והמושב מורד למטה. כאילו הוא נוכח ונפקד. אני מרגיש שזו דרך לגעת באמת בנקודות שחשובות לי, שאני קשור אליהן, שאני רוצה לספר את הסיפור שלהן. זו דרך ליצור קשר עם הילדות, עם הנופים שלי. אני נוגע בדברים שבין השאר הביאו אותי לאן שאני, וזה מרתק. אני מרגיש שאני פותר עוד חידה ועוד חידה, או מציב סימני שאלה – בכל אופן, זה עיסוק במה שמכונן אותי, דרך מיוחדת לגעת בדברים".

"אני מרגיש שיש לנו שני ערוצים של קשר עם הקב"ה: תורה ותפילה. התורה היא ערוץ שמוליך מלמעלה למטה, מהקב"ה אל האדם. התפילה היא ערוץ שמוליך מלמטה למעלה, מהאדם אל הקב"ה. האמנות באה מהמקום של התפילה, היא חיבור לקב"ה בכלים של תפילה. הרב קוק באורות הקודש מציב את המשוררים והאמנים באותה דרגה עם הנביאים. אני לא מתיימר להגיד שאמנות היא נבואה, אך היא קשורה לעולם הנבואה, הדמיון, האגדה.

"הגמרא מספרת על שני תלמידי חכמים שמגיעים למקום אחד – הראשון נותן שיעור בהלכה, ואף אחד לא הגיע לשיעור. השני נותן שיעור באגדה, והאולם מלא. הם נפגשו לאחר מכן, ובעל ההלכה שאל את בעל האגדה בתסכול: למה אצלי ריק? האם השיעור שלי לא טוב? ובעל האגדה משיב: אתה באת עם מטיל זהב, עם 'כסף גדול', ולכן לא בא אף אחד. כשאתה עולה על אוטובוס עם שטר של מאתיים שקל, הנהג אומר לך: אין לי עודף, אל תעלה. רק מישהו עם כסף קטן יכול לעלות. לאנשים יותר קל להתחבר לכסף הקטן. זכיתי שלצד לימוד הגמרא, הכסף הגדול, יש לי הכלי הנוסף הזה שאיתו אני יכול לגעת באנשים, עם פרוטות קטנות, עם יצירה אמנותית".

דיוקן עצמי, 2014

דיוקן עצמי, 2014

מגויסת אל הקודש

האם הרגשת אי פעם קונפליקט בין עולם האמנות שלך לבין עולם ההלכה?

"יש קונפליקטים חיצוניים יותר, טכניים. כשאתה רוצה ללמוד ציור אצל מורה, כמעט אין מקומות שלא מציירים בהם ציורי עירום, ולשם בוודאי לא אתקרב. יש גם תערוכות שלא אלך אליהן. יש עכשיו תערוכה בתל אביב של צייר שאני מאוד מעריך, אבל כשהבנתי שיש בתערוכה ציורים שאני לא יכול לראות, החלטתי לא ללכת. זה לא קשה לי, אני פשוט מקבל את זה כמובן מאליו. אני לא מרגיש פספוס".

אני לא מדבר רק על קונפליקט טכני, אלא על משהו מהותי יותר. אולי האמנות היא מין מוקד מתחרה, מבחינה רעיונית, לעולם הדתי.

"זה קונפליקט שקיים, ופוטוק עוסק בו בספר שלו. בוודאי, יש סכנה שהאמנות תהפוך לעבודה זרה. יש סכנה שאדם שעוסק באמנות יגיע למקום שבו האמנות משתלטת ותופסת את המקום העיקרי, והאמן ישכח שהאמנות היא רק כלי להעביר דרכו מסרים. אין ספק שהאמנות צריכה השקעה, עמל, התמדה, אבל בקלות אפשר להגיע למקום שהיא תשתלט עליך, שאתה 'תתמסר' לה.

"טוביה כ"ץ, צייר שאני מאוד מאוד מעריך, מצייר בעיקר ציורים מופשטים. שאלתי אותו פעם מדוע הוא בורח מציור ריאליסטי, ובוחר דווקא בציור מופשט. הוא הסביר לי שלפי התפיסה שלו, הקב"ה, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, הוא 'מופשט' לגמרי. הוא התחיל לברוא את העולם מן המקום המופשט, ובעשר הספירות העולם הולך ו'יורד' מן המופשט המוחלט אל העולם המוחש, הגשמי, שבו אנו חיים. התפקיד של האנושות הוא 'לעלות' בחזרה אל הבורא, ולעשות את התנועה ההפוכה: מן המוחש אל המופשט. מי שמצייר בסגנון ריאליסטי, כך אמר לי טוביה, מצייר את המרחב שלנו, את המרחב המוחש. אני רוצה 'לתפוס' את זה במקום יותר גבוה, יותר קרוב אל הקב"ה, יותר מופשט".

אמירה מאוד חזקה.

"כן. למעשה, היא נוכחת כמעט בכל ציור. אחד הדברים הראשונים שאתה מפנים בציור הוא ההבנה שאתה לא מצייר ספסל או שולחן. אתה מצייר כתמי צבע, שנדמים לנו כספסל או כשולחן. זה אומר שאנחנו נכנסים להפשטה של הדברים האלה. אנחנו רגילים לחשוב שכל מה שלפנינו הוא העולם, וכך גם הציור. הציור מראה שזה לא העולם, זו ההתרשמות שלך מהעולם. זו יכולת הפשטה, לדעת להסתכל על דברים הרבה יותר לעומק".

דמותו של הרב צוקרמן חריגה בסטודיו האמנים שבו הוא מצייר. אני שואל אותו על היצירה בציבור הדתי־לאומי, ועל הסכר שנפרץ בשנים האחרונות והביא איתו מגמות חדשות של יצירה בתחומים כמו ספרות, אמנות וקולנוע. "אנחנו צריכים משוררים וסופרים ואמנים", הוא אומר, "במיוחד בדור הזה, שהוא דור של גאולה. הרב קוק ראה בחזון שלו את הישיבה שמתוכה יצמחו משוררים וסופרים. כמו בכל דבר בתהליך הזה, בהתחלה זה לא קורה על ידי שלומי אמוני ישראל, ובכל זאת אנחנו אומרים שזו גאולה. אני חושב שהיום אפשר לדבר על המדיה כנשק החזק ביותר, ובכלל זה האמנות. זו אמנות שהיא מגויסת להבעה של רעיונות של קודש".

אתה אומר את המילה "מגויסת", וזו בדיוק הביקורת על דבריו של הרב קוק על האמנותשבסופו של דבר היא לא נותנת מקום לסערות נפש אמיתיות, לקונפליקטים אמיתיים וקשים או למקומות השפלים והכואבים יותר של האדםאלא כל כולה "מגויסת" לטובת הרעיון הדתי. אתה מקבל את העובדה שהאמנות בסופו של דבר צריכה להיות חופשית ממגבלות?

"אני חושב שהאמנות היא מקום שיש בו פוטנציאל מסוכן. במקום שיש כוחות גדולים, עוצמה חזקה ביותר, האפשרות להתקרב לקב"ה גדולה, אבל גם הסיכון לטעות ולהחטיא, להגיע לחטא, הוא גדול מאוד. מי שנולד עם כוחות יצירה צריך לדעת לעבוד איתם, להגיע למקום שבו הוא יהיה יוצר, ולא יוותר על השימוש בכישרון החשוב שהקב"ה נתן לו. בסופו של דבר מדובר על ביטוי של רעיונות.

"המורה שלי, גדי, עובד כבר חודשים על אותה יצירה, כיוון שיש לו רעיונות שהוא רוצה לבטא בעבודות שהוא יוצר. אמרתי לו שהרב קוק משווה בין יצירה ונבואה, והוא ביקש שאביא את דברי הרב קוק ונלמד אותם יחד. הוא רוצה להיות 'נביא', יש לו רעיונות מסוימים על החברה הישראלית שהוא רוצה לבטא. אני לא מרגיש שאני נמצא עד כדי כך במקום הזה.

"לגבי הסכנה שאתה מתאר – במשך אלפיים שנה נזהרנו, וכמעט שלא הייתה בעם ישראל יצירה. והנה חוזרים לארץ ישראל, חוזרים לחקלאות ישראלית, לתעשייה ישראלית, למדע ואקדמיה, לצבא ישראלי. לא יכול להיות שהאמנות תישאר בלי מענה, שלא תהיה התפתחות של האמנות בעם ישראל כחלק מתהליך הגאולה. זה בא 'מלמטה', לא מתוך עולם הישיבות והתורה, כמו הרבה תהליכים שבאים 'מלמטה', ולא מתוך עולם התורה והישיבות".

מענה לדור

אני מתבונן באחד מציוריו של הרב צוקרמן, המתאר את בניין הישיבה ההיסטורי בכפר הרא"ה, ששלהב את דמיונו כבר בילדות. אני מציע באוזניו שאולי הציור של הישיבה הוא ניסיון להקפיא בנקודת זמן מסוימת את המבנה של הישיבה כפי שהוא זוכר אותו, וכך להנציח משהו שחלף מן העולם. לפני כשלוש שנים נסגרה ישיבת כפר הרא"ה המקורית לאחר למעלה משבעים שנה, ובתשע"ד נפתחה הישיבה מחדש, בהנהלה אחרת. הרב צוקרמן, שהיה במשך שנים ר"מ בכפר הרא"ה וסגן ראש ישיבה תחת אביו, לא מאמץ את הפרשנות שלי לציור.

"הישיבה עברה שינויים בשנים האחרונות", הוא אומר, "אני לא מרגיש שום תחושה של החמצה. אספר לך סיפור. לפני כמה שנים שאלתי את אבא שלי מדוע הוא הלך ללמוד בפינסק, שהייתה רחוקה ממקום מגוריו, בעוד שאר חבריו הלכו ללמוד בראדין. אבא ענה לי: מי שרצה ללמוד אצל הסטייפלר נסע לפינסק, ומי שרצה ללמוד אצל החפץ חיים נסע לראדין. בעצם, מה שהוא ניסה לומר לי זה שהישיבה היא הדמות שנמצאת בה. הישיבה בכפר הרא"ה הייתה הרב נריה ואבא. ברגע שהם ירדו מבמת ההיסטוריה, הישיבה לא יכולה ולא צריכה לנסות להיות אותה ישיבה".

אבל אתה מרגיש כאב על כך שהישיבה כבר לא אותה ישיבה?

"לא. אני לא מרגיש כאב. הרב נריה ואבא יצרו מפעל שקיים עד היום. כל הישיבות התיכוניות, האולפנות, ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות – שום דבר לא היה נראה כך אם לא הייתה קמה הישיבה בכפר הרא"ה. טביעות האצבע שלהם ניכרות, וזה המון. אני לא מרגיש החמצה. הישיבה ממשיכה היום בכיוון אחר, וזה בסדר גמור".

אתה מתגעגע לימים ההם?

"קשה לומר שאני מתגעגע, כי אני חי את זה יום יום. הזיכרונות חיים בי. כשאני מתפלל ביום כיפור אני מרגיש שוב את תפילת מוסף של הרב נריה ששמעתי כילד, ושוב אני מרגיש כאילו אני נמצא בבית המקדש. זו חוויית ילדות כל כך עמוקה ומשמעותית שאני זוכר מהישיבה, שהיא הולכת איתי עד היום".

כיום, לצד השעות הרבות בסטודיו, עוסק הרב צוקרמן בהשתלמויות למורים, ואף חזר ללמד בישיבת כפר הרא"ה – הפעם כמורה לציור. "כשאני מסתכל על הנוער היום, אני רואה שהבחירה החופשית הרבה יותר גדולה מכפי שהיה לפני שלושים שנה. האפשרות להושיט את היד ולגעת בדברים אסורים היא יותר גדולה. צריך לגדל אנשים מלאים ביראת ה'. גם פעם היה צריך את זה, אבל היום בלי יראת ה' אי אפשר. זה אתגר שאף פעם לא היה כמוהו. הקב"ה זורק אותנו לעולם הזה ומצפה שנתמודד, וזה אומר שאפשר להתמודד. בעיקר, לא צריך לפחד. צריך לפתח כלים בשביל שירה וספרות ופיסול, ולתת אמון בתלמידים. הם יגיעו למקומות יותר גדולים מכפי שאנחנו הגענו אליהם.

"יש לי אמון גדול בתלמידים, וככל שאתה נותן אמון גדול יותר, כך הם מחזירים לך בחזרה. אני רואה שינויים מאוד חיוביים שמתחוללים – המשיכה לרגש ולחסידות, למשל. כשאני הייתי נער, אף אחד לא דיבר על להתחבר או לא להתחבר. הקשר עם הר"מים לא היה חי כמו היום. וגם זה קשור לאמנות. הצורך הזה מתעורר, ויש מחנכים שמצליחים לקרוא נכון את המפה. הלוואי שכל זה רק ילך ויגדל".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: