חזון תעתועים | שלום רוזנברג

לא כל מסר שנדמה כמגיע מלמעלה הוא טהור. כדי שהנבואה לא תהפוך לעבודה זרה יש להפעיל את ביקורת התבונה

מבקש אני להתייחס כאן למילה הראשונה של הפרשה והספר, "ויקרא". מילה זאת הקסימה את חז"ל ובעקבותיהם את המפרשים הקלאסיים.

וכך מתבטא רש"י: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיולֵאמֹרלכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו, ג): 'וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר'. אבל לנביאי האומות נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר (במדבר כג, ד) 'וַיִּקָּר אֱ־לֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר

חז"ל יוצרים כאן קונטרסט, ניגודיות, בין וַיִּקְרָא לבין ויִּקָּר, בין משה לבין בלעם.

צנזורה על החזון שבא מן השמים. הסנה בוער, ג'ים פדג'ט, 1984

צנזורה על החזון שבא מן השמים. הסנה בוער, ג'ים פדג'ט, 1984

הסתר פנים

מה משמעותה של ניגודיות זאת? כדי לענות על כך, מבקש אני לחזור אל החזון שבו הוקדש משה לנביא. משה רואה סנה, "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). מראה מוזר זה מתמיה את משה: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה… מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?". עד מהרה מרגיש משה שזאת אינה תופעה טבעית אלא חזון שמימי, או אז "וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָא־לֹהִים" (שם ג, ו).

למה מסתיר משה את פניו? למה אין הוא רוצה להסתכל על המראה? כל ילד יענה – בגלל פחד או יראה. פשט? כן! אלא שהרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א, ה) מציע אמנם פירוש זה, אך צועד מעבר לו, אל רובד הסוד, וטוען שעלינו ללמוד מ"וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו" עיקרון אחר: "ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלִבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הא־לוה, אבל יבוֹש וימנע ויעמוד".

כוונתו היא שיש סכנה בספונטניות שבה מתקבל "מסר מן השמים" על ידי אדם. אמנם כן, ייתכן שישנה מעין "אנטנה קוסמית" המשדרת מסרים לאנושות כולה, מסרים שרבים יכולים לקלוט, אולם פעמים רבות המסר הנקלט אצל האדם אינו טהור. החזון עלול להזדהם מרעשים רבים, שמקורם בפנימיותו הלא אובייקטיבית של האדם. וכך לפי הרמב"ם – "וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו" – כדי להפעיל מעין צנזורה על החזון שבא מן השמים, וזאת מאחר שבכל חזון מתערבבים יסודות שליליים שעלולים להפריע. בחלקם, הם מופיעים כעיוותים של המסר המקורי הנוצרים בהשפעת כוח הדמיון, היוצר דימויים שאינם תמיד "כשרים".

ברוח זו מפרש הרמב"ם את אמרת חז"ל (שמות רבה ג, א): "ובשכר [כִּי יָרֵא] מֵהַבִּיט – וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח). הכוונה היא שבזכות הביקורת העצמית של משה בעת קבלת החזון הנבואי הוא הצליח לנטרל את הסובייקטיביות שלו, וזכה למדרגת הנבואה הגבוהה ביותר. ובאופן כללי יותר מלמדנו הרמב"ם שרק מי שיפעיל ביקורת על חזונותיו יזכה לקבל את החזון האמיתי.

מעתה יכולים אנו להבין את ה"אלף זעירא", האות "א" הקטנה שבה מסתיימת המילה "ויקרא" בספרי התורה. יש כאן רמז לשני סוגי חזונות: החזון הטהור – "ויקרא" (אל משה); ומנגד, החזון  המזדהם – "ויקר" (אל בלעם). תמרור סכנה עומד לפנינו. אכן, יש הזיות, אך מנגד – יש גם חזונות אמת, הבאים ממקורות המצויים מעבר לאדם. חוויות מיסטיות או דתיות אמנם קיימות, והן יכולות להופיע אצל אנשים שונים, בזמנים ובמקומות שונים ובמסגרתן של תרבויות שונות. אלא שחזונות אלה עוברים דרך המדיום האנושי, ועלולים להזדהם.

מברכה לקללה

זהו ביטוי לסכנה מהותית כללית יותר הנוגעת לדת בכלל. העולם הדתי והרוחני סובל פעמים רבות מהזיות שנולדות בנפש האנושית המאבדת את בקרת התבונה. בני אדם בעלי כוחות רוחניים גדולים, אנשי כריזמה, מביאים לחברה מסרים מיסטיים. אך לפעמים הם מבטאים אינטרסים, אמביציות אישיות ותאוות. פעמים רבות מדי המיסטיקה אינה אלא מיסטיפיקציה, דהיינו הטעיה, אשליה ואף רמאות המתעטפת בבגדי מסתורין וסוד. זו הייתה דמותו של בלעם בעיני חז"ל.

החוויות המיסטיות והדתיות עוברות תמיד דרך המדיום האנושי, דרך נפשו ודמיונו של החוזה, דרך הסובייקטיביות האנושית. שם עלולות הן, כאמור, להזדהם במה שהן מוצאות בדרכן. פעמים הזיהום הוא אישי, פעמים הזיהום הוא תרבותי. האנטנה הקוסמית משדרת, אך המקלט שלנו לא תמיד מכוון כראוי. הרעשים מעוותים את השידור.

חז"ל השתמשו במטפורה של האספקלריא המאירה (הזכוכית השקופה) כדי לבטא זאת. בחזון אמורה הנפש האנושית להפוך לאספקלריא מאירה, חלון המשקיף אל העולם שמעבר לאדם. אולם כאשר זכוכית זו אינה נקייה ושקופה היא הופכת ראי, ראי שבו המיסטיקאי בעצם משתקף בעצמו. אכן, החוויה הדתית קיימת אך פעמים רבות היא מתקלקלת, ומציגה בפני האדם את תמונת עולמו הרוחני המעוות: אינטרסים, תאוות ואֶגו. משה זוכה להגיע לשיאה מפני שהיה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). ענווה זאת הביאה אותו לחשוד בעצמו, להיות זהיר בסובייקטיביות שלו, ולהצליח במקום שרבים אחרים נכשלו.

לפעמים, כבמקרהו של בלעם, הרוחניות היא עיוות של חוויה מקורית ברוכה ההופכת לקללה. משה הסתיר את פניו כדי להפעיל ביקורת על החוויה העצומה שהוא חווה. לא כל מה שכלול בדת טהור הוא. אם הדת אינה טהורה היא הופכת לעבודה זרה ולכן לא תיתכן אחווה שוויונית בין־דתית בין המאמינים השונים. לא ייתכן אקומניזם דתי ללא ביקורת. גם העבודה הזרה המסוכנת מוסווית לפעמים בשם "דת", וגם לה יש כוהנים ונביאים. גם לשטן יש פולחן משלו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ט אדר תשע"ה, 20.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 במרץ 2015, ב-גיליון ויקרא תשע"ה - 919, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: