קולוניה יהודית בעזה | שלוה וייל

 מכתב מגנזי סבי, זכריה דימסון, שעלה מאנגליה ושימש כסגן יושב ראש הקרן הקיימת לישראל, מגלה כי הבריטים ביקשו ליישב יהודים בחבל עזה כבר בראשית המאה ה-20

חמש עשרה שנה לפני הצהרת בלפור, במכתב נדיר למועדון האנגלו-פלשתיני היהודי (Anglo-Palestine Jews’ Club), מעלה נציג האדמיניסטרציה הבריטית את הרעיון שעזה תהיה מקום אידיאלי להתיישבות יהודית. עוד נכתב כי קולוניה אנגלית-יהודית תהיה רווחית עבור המתיישבים ותזכה לעידוד מטעם הממשלה הבריטית, גם אם כלפי חוץ ייתפס כי היא מתנגדת.

את המכתב הזה מצאתי בתוך ארגז עם מאות מכתבים אחרים שהשתייכו לסבי המנוח, ר' זכריה דימסון. זכריה דימוביץ', כפי שנודע דאז, נולד בשנת 1884 ליד הישוב גרייבו שברוסיה-פולין ולמד בישיבות היוקרתיות ביותר של מזרח אירופה, כולל ישיבת מיר. בשנת 1902 היגר עם הוריו לאנגליה על מנת שאביו, ר' יעקב דימוביץ', והוא יעבדו כרבנים בממשלה הבריטית. בהגיעו לאנגליה מונה זכריה דימסון להיות רב הקהילה היהודית של שטראוד, צ'לטנהם וגלוסטר (Stroud, Cheltenham and Gloucester) , קהילות יהודיות שבעברן נחשבו למפוארות אך באותה שנה היו במצב ירוד בשל שפל בתעשיית הטקסטיל. כתוצאה ממצב זה סבי שימש הרב והשוחט האחרון של הקהילה המפוארת הזו.

היו ציונים קנאיים. סבא זכריה וסבתא רחל ביום חתונתם הצילומים באדיבות המשפחה

היו ציונים קנאיים. סבא זכריה וסבתא רחל ביום חתונתם
הצילומים באדיבות המשפחה

היכרות בחנות היין

מאחר שכבר לא היו חנויות כשרות באזור שטרואד, נסע זכריה לשכונת האיסט אנד  (East End) בלונדון על מנת לקנות יין כשר בחנות הידועה של פרומקין. חנות זו נוסדה על ידי הרב אריה לייב פרומקין (1845-1916), חלוץ שנטע את הכרם הראשון בפתח תקוה. בשנת 1898 נאלץ פרומקין לעזוב את אדמת ארץ ישראל בשל איומי ערביי הסביבה, והקהילה המקומית ביפו הבריחה אותו באונייה ללונדון. פרומקין כתב ספרי מחקר והגות, ביניהם "תולדות חכמי ירושלים" (בשנת 1874 יצא לאור החלק הראשון בווילנה) ו"אבן שמואל". כמו כן הוא חקר שיטות חקלאיות חדשניות, בין השאר לייצור היינות. הוא התעניין פחות בעסקים ולכן השאיר את ניהולה היומיומי של החנות בלונדון בידי שניים מתוך ששת ילדיו – אליהו (סבו של הרב הראשי לשעבר של בריטניה, הלורד יונתן זקס) ורחל (סבתי). פרומקין בילה את רוב זמנו ואת שעותיו הפנויות בספריות ובארכיונים של אנגליה. הספרייה האהובה עליו הייתה ספריית הבודליאנה באוקספורד, שם גילה כתב יד עתיק של סידור רב עמרם גאון ולימים הוציא לאור פירוש עליו.

בחנות היינות על שם פרומקין פגש זכריה את רחל, סבתי, מוכרת מלאת חיים. רחל גדלה בפתח תקוה ודיברה שפות רבות באופן שוטף, ביניהן יידיש, עברית וערבית. היא חיבבה ספרות ושירה אנגלית. רחל הייתה בקיאה ומלומדת בענייני דת והלכה וכן בענייני דיומא, וכל זאת הודות לאביה, ר' אריה לייב פרומקין, שלא הבדיל בין בנים ובנות והאמין בהשכלה יהודית גם לנשים. היא הביעה נכונות לעזור לרב הצעיר זכריה להתאקלם בלונדון.

בשנת 1906 זכריה ורחל נישאו, בעודם בני 22. כבר מגיל צעיר כתב זכריה את כל יומניו ותכתובותיו בעברית. יותר מאוחר ניסח מכתבים ביידיש, בצרפתית, בגרמנית ובשפות אחרות, אולם באנגליה שלח זכריה לרחל מכתבי אהבה רבים באנגלית פורמלית אשר למד מחברו הטוב ביותר, כומר נוצרי שפגש באחת מנסיעותיו ברכבת בין שטראוד ללונדון.

כבר מהימים הראשונים שלאחר נישואיו היה זכריה מעורב בחיי הקהילה היהודית באנגליה. בארכיון שירשתי ישנם מכתבים מהרב הרמן אדלר (1939-1911) , הרב הראשי של האימפריה הבריטית; מהרב הראשי דרייפוס מפריז וכן ממנהיגי הקהילה היהודית של אנגליה דאז. בשנת 1916 מונה זכריה דימסון לרב של בית הכנסת "ארטילרי ליין" (Artillery Lane)   ב"איסט אנד" והתיידד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה רב של קהילה אחרת בסוף הרחוב.

בשנת 1919 החליטו הוריו של זכריה לעלות לארץ ישראל. כל חברי המשפחה המורחבת באו להיפרד מהם בתחנת הרכבת "ויקטוריה" שבלונדון. אבי, דוד דימסון, היה אז בן תשע ועד ימיו האחרונים הזכיר את ההד המרשים של שירת "התקווה" בפרֵדה מסבו בתוך תחנת הרכבת הבריטית האלגנטית.

במכתב מבית החולים סיפור כמה התלהב מארץ ישראל. זכריה דימסון בארץ, 1923

במכתב מבית החולים סיפור כמה התלהב מארץ ישראל. זכריה דימסון בארץ, 1923

פעילות ציונית

רחל וזכריה היו ציונים קנאים. זכריה נבחר פעמיים כנציג מפלגת הפועל המזרחי לקונגרסים הציוניים. בשנת 1921 נסע הזוג ביחד למריאנבאד בצ'כוסלובקיה כדי להשתתף בכנס הציוני השנתי בקרלסבאד הסמוכה וליהנות מ"תרבות הספא" שהייתה נפוצה בקרב הציונים דאז. בכנסים השנתיים, הקהל פגש דמויות כגון חיים וייצמן, חיים נחמן ביאליק, מנחם אוסישקין ועוד, והתקיימו דיונים על הקמת המדינה בבתי המלון באזור. "חובבי ציון" היו נפרדים זה מזה עם הברכה "לשנה הבאה במריאנבאד" ואף השוו את המים המתוקים בטבריה עם הספא בקרלסבאד. בשנת 1922 הוזמן זכריה להשתתף בקונגרס הציוני האחרון בקרלסבאד. הוא הביא חזרה משם קערת ליל סדר וסכין לפריסת חלה שחרותות עליו בעברית המילים "שבת שלום" (הסכין משמש עד היום).

לאחר מכן החליט זכריה לבקר בבית הוריו בארץ ישראל. כחלק מתפקידו החדש כסגן יושב ראש הקרן הקיימת הוא התבקש למסור תיעוד על מקומות התיישבות אפשריים עבור יהודי אנגליה. לשם כך מסרו לו מכתב מהקונסול הבריטי בעזה שהמליץ להקים התיישבות יהודית שם. לדאבונו, במסע זה לקה זכריה במחלת הטיפוס והתאשפז בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. בתאריך 26 בדצמבר 1923 ניסח מכתב מתוך מחלקת בית החולים לחבריו הציונים, ואף מכתב זה נמצא באותו ארגז. במכתב סיפר זכריה כמה התפעל מארץ ישראל. הוא כתב שמצאו חן בעיניו באופן מיוחד "הקולניות הגדולות של עמק יזרעאל, שם ראיתי את העמלה היומיומית של זריעה ונטיעה בידיים של עובדי אדמה יהודים". הוא סיים את מכתבו בבקשה ליהדות אנגליה לתמוך בפרויקטים של הקרן הקיימת ובמפעל הציוני. חודש לאחר מכן נפטר זכריה בגיל 39 בבית החולים "שערי צדק". הספידו אותו חבריו, הרב קוק, אז הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל, וכן הרב מאיר יהודה זוננשיין מהעדה החרדית של ירושלים. הרב זכריה דימסון נקבר בהר הזיתים שבירושלים לצד הוריו שנפטרו לאחר מותו.

בין חפציו של זכריה נמצא כאמור מכתב שנמסר לו על ידי יהודים באנגליה לפני יציאתו לסרוק את המקומות המתאימים להתיישבות בארץ. המכתב חובר על ידי נציג הקונסוליה הבריטית הראשון בעזה, אלכסנדר אנטוניו קנסביץ', שקיבל את התפקיד בשנת 1906 – עוד לפני שהמנדט הבריטי החל לפעול באזור. בתקופה זו עזה הייתה תחת חסותה של מצרים ובריטניה רצתה לכבוש את השטח. כיום, צאצאיו של קנסביץ' (בנו התחתן עם אישה מבית ג'אלה שמוצאה באוסטריה) מגדירים את עצמם "פלשתינים" וחברי המשפחה מוחים נגד "הכיבוש הישראלי".

בשנה הראשונה של קסנביץ' בתפקיד ניגשו אליו מנהיגי ערביי האזור בבקשה להשתתף בישיבה חסויה עמו על החוף של עזה. המנהיגים טענו שהם מייצגים את האוכלוסייה הערבית כולה, כולל הבדואים. הם ביקשו מהממשלה הבריטית, שנציגה היה קנסביץ', להרחיב את חסות הממלכה על עזה כולה, מהדרום ועד אשדוד. נראה שקנסביץ' לא התרשם מאמינותם של מכובדים אלו והעדיף יוזמה יהודית. הוא החליט להיענות לבקשתו של מזכיר המועדון היהודי האנגלו-פלשתיני, יהודי ממוצא אמריקני בשם משה לוין. לוין הכיר היטב את ארץ ישראל. בשנת 1904 הוא הוציא לאור ספרון על ביקורו ביפו ושלוש שנים לאחר מכן כתב חוברת בנושא מנהגים ערביים בארץ ישראל. ב-1910 כתב מאמר על נסיעתו במרכבה לעיר חיפה. לפי קנסביץ', התיישבות אנגלו-יהודית בעזה הייתה הדבר הנכון ובזמן הנכון. לכן הוא קיבל את הצעת לוין וענה לו בכתב כדלקמן:

מאת:

א. קנסביץ'

נציג הקונסוליה הבריטית

עזה, פלשתין

8 ליוני, 1907

 

אל:

מר משה לוין

מזכיר המועדון היהודי האנגלו-פלשתיני

 

אדון נכבד,

הנני מבקש להודות לך עבור מכתבך הנכבד מהרביעי ליולי. מיותר לציין שהייתי שמח מאוד ללמוד על כוונותיך ועל הצעה זו שלך, ואני מייחל ליוזמתך אושר והצלחה.

רצונך ליצור סוג של קולוניית יהודי בריטניה בעזה או בקרבתה מתאים הן מבחינת המיקום והן מבחינת התזמון. זהו הדבר שעזה זקוקה לו על מנת לפתח מסחר ועסקים. הנני מזמין אותך באומץ לב לאזור, וכן לצאת לדרך עם הצעתך באופן מיידי. אני מבטיח לך כל עזרה שתצטרך. כמו כן, מאחר שכמעט כל המתיישבים היהודים יהיו אזרחים בריטים, תהיה לי הזכות להגן עליהם. אני מבטיח לשתף פעולה ולקחת חלק בהקמה הקולוניה וברווחתה. הסתייגותי היחידה היא שעליכם להתחיל מיד לבצע תכניותיכם.

ועתה אשיב לשאלותיך על פי סדר:

אתה שואל איפה ואיזה קרקע ניתן לרכוש. יש שטח גדול של אדמה בתולה בין העיר לבין הים. אדמה זו משתרעת על פני  20,000 דונם לערך בשני צדדים של הכביש המוביל לים. להערכתי שטח זה יהיה לתפארת לצרכים שלכם.

ניתן לנטוע כאן שקדיות, עצי תאנה, כרמים ועצי זנים אחרים ללא צורך בהשקיה. פרדסים יפרחו שם למופת. המים לא עמוקים מדיי. לפני כארבע או חמש שנים מישהו נטע עצי תפוזים במקום והוא מצליח יפה.

הכשרת הקרקע תוביל לרווח טוב בטווח הארוך… אמנם בניית מרכזי קניות בחוף או מחסנים כדי לאחסן שעורה או דגנים אחרים יובילו לרווח בטווח הקצר.

איני יכול כעת להודיעך בנושא מחיר הקרקע כי הקרקע הינה רכוש ממשלתי. אל תוטרד בקשר למחיר.

אני רק יכול לנחש איך הממשלה תתייחס להתיישבות שלך. על אף שהממשלה כלפי חוץ אינה מעודדת התיישבות זרים וקולוניזציה בתוך גבולותיה, בפועל היא תפגין ידידות וחיבה.

כל זה, אם ירצה הא-ל, אני מבטיח לאפשר לך ואתה יכול לסמוך על הא-ל לסייע לי לעשות עבורך כל מה שאתה מבקש.

אני מאחל לך הצלחה עם עזרתו של האל הגדול של ישראל.

דרישת שלום חמה,

בברכה,

א. קנסביץ'

 

לאור המצב המדיני כיום, מכתב בלתי ידוע זה חושף את אחת האירוניות הגדולות במזרח התיכון.

ד"ר שלוה וייל הינה חוקרת ראשית במכון לחקר הטיפוח בחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-15 במרץ 2015,ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: