תגובות למאמר "עמידה מול הפלורליזם וה'לייטיות'"

מאת הרב אלי סדן, גיליון פרשת כי תשא

 

בלעדיות על האמת? / אביעד מרקוביץ

מאמרו של הרב סדן דומה לתגובות השונות שמתווה ה"קו": אטימות מתמיהה ודמוניזציה חריפה כלפי כל מי שמעז להשמיע קול אחר מקולם שלהם

קראתי בעיון את דברי הרב אלי סדן ואני חייב להודות שכבר מתוך עיון בתחילת תגובתו חשתי אי־נוחות. ניסיתי לברר לעצמי: מה מפריע לי באופן כל־כך משווע? המילים זועקות מן הדף: "הרב טאו מציל את הציונות הדתית מבינוניות, שטחיות, פשרנות הלכתית ומה שחמור יותר – מאימוץ דעות חילוניות אשר במסווה אקדמי מתגנבות לתוך עולם הרוח שלנו ואף לתוך בית המדרש". תופי הטם־טם מלווים את הדברים במקצב מרעיש־אוזניים, כאילו יצא מלב המאפליה: האימה! האימה! והנה רק במרחק מספר פסקאות נחשד אחד המרואיינים ברפורמיות, והכתב עצמו מתואר כחוצפן וכמתנשא.

הרב סדן כלל לא טרח לפרט את קביעותיו הנחרצות – ההאשמה החריפה ברפורמיות כאילו הצדיקה את עצמה, ולא לוותה בנימוק. צורת ההתייחסות הזו הזכירה לי מיד את דברי הנצי"ב מוולוז'ין על תרבות המחלוקת בימי בית שני:

שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמיםחשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורסשהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ (הקדמה לספר בראשית).

במובן מסוים, מאמרו של הרב סדן לא שונה מתגובות שונות שמתווה ה"קו"; כולן לוקות באטימות מתמיהה ובדמוניזציה חריפה כלפי כל מי שמעז להשמיע קול אחר, המוצא מיד מחוץ לבית המדרש.

נסיגה מן המציאות

מאמר התגובה סובל, לעניות דעתי, מבעייתיות נוספת בנקודה מרכזית. כשניגש הרב סדן להשיב לטענה שהרב טאו נוקט בפרשנות מטאפיזית לתורת הרב קוק, הוא כותב כאילו הדבר סותר את "הרוח הגדולה" היוצאת מבית המדרש של הר המור ומחוללת תנופה רחבת־היקף בתחומים שונים בציבוריות הישראלית. בשונה מהרב סדן, אני לא רואה כל סתירה בדברים, בוודאי לא כזו שמצליחה להפריך את הטענה.

יכול אדם גדול ככל שיהיה להקים מפעלים גדולים תוך שהוא סוחף אחריו אנשים רבים, ועדיין לפעול מתוך ראייה מטפיזית של המציאות. ראייה כזו זכתה בכתביהם של רבים וטובים (ביניהם אליעזר גולדמן ויוסף אחיטוב ז"ל) בתואר "אשלייתיות", כלומר נסיגה מן המציאות כשלעצמה לטובת מציאות אידיאלית, אחרת ומנותקת. ואכן ביטוי מרכזי לתפיסה האשלייתית מבית מדרשה של הר המור בא לידי ביטוי בדיסוננס העמוק העומד במרכז יחסה לחילונים: מחד גיסא, קידוש הציונות החילונית ותליית תקוות מטפיזיות עצומות בקיומה; ומאידך גיסא, מציאות של ניתוק ומידור מהחילונים ומערכיהם.

המטפיזיקה ליוותה את קיומה של ישיבת הר המור מרגע היווסדה: כפי שהראה ישי רוזן־צבי, עיצבו רבנים מובילים בישיבה את הפולמוס שהוביל להקמתה כמהלך מטפיזי במהותו. לדידם לא מדובר בסתם ויכוח פוליטי או בחילוקי דעות רעיוניים, אלא במאבק להצלת התורה מחורבנה והגנה על האומה – לא פחות ולא יותר. תחת מעטה של שפה מטפיזית כזו לא ניתן לנהל שום דיאלוג. כך למשל, לא ניתן לדון בשילוב לימוד תורה עם מתודות אקדמיות מהרגע שהוא מתואר בתור “פגיעה בנשמת האומה“; גם לא ניתן לדבר על קולות אחרים בתוך ההנהגה הרבנית בדבר היחס לפלשתינים, שהרי במהותם הפנימית הם “חסרי תוכן מוסרי ולאומי“.

מהרגע שהמהלך ההיסטורי הופך גאולי ודטרמיניסטי, מהרגע שהאירועים במהלכו מותקים מהמציאות הקונקרטית של ה“כאן ועכשיו“ ומוטענים בתוכן מטאפיזי וקוסמי, מהרגע שהיכולת לפענחם כראוי מונחת רק בחיקו של צד אחד – מאותו הרגע כל המציאות הופכת להיות חד־ממדית, וכל אפשרות להשמעת קול מנוגד מנוטרלת על הסף. אכן אפשר, כדברי הרב סדן, לינוק ממקור עליון יותר ולשאוב ממנו הדרכה בחיי המעשה – אבל לשם כך גם צריך להתבונן בחיי המעשה כשלעצמם, ולא להתנתק מהם.

אני כשלעצמי למדתי על בשרי כי דיבורם הקולח של תלמידי הר המור, על הרטוריקה הסמכותנית האטומה שלהם ועל שימושיהם במגדלים מטפיזיים פורחים באוויר – כל אלו אינם מותירים מקום לריבוי דעות של ממש, מגמדים את בני הפלוגתא ומלווים בחוסר הקשבה אמיתי. והלא הראי“ה קוק בעצמו כתב: “סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר. וכל זולתה, הכל הבל ורעות רוח“ (אגרות הראי“ה א, י“ח).

מחד גיסא, קידוש הציונות החילונית; מאידך גיסא, מציאות של ניתוק ומידור מהחילונים ומערכיהם. ישיבת הר המור צילום: מרים צחי

מחד גיסא, קידוש הציונות החילונית; מאידך גיסא, מציאות של ניתוק ומידור מהחילונים ומערכיהם. ישיבת הר המור
צילום: מרים צחי

ערכים שליליים

אולי כדאי בהקשר זה להוסיף הערה גם על הרב קוק. חידושו הגדול של הראי"ה קוק היה בקריאתו החדשנית, במאמציו הרבים להכיל באמת ובתמים גם את הציונות החילונית, למצוא בה אורות של ממש. "תורת ארץ ישראל" הייתה למהפכה רוחנית, שינוי שלם בהקשר שמתוכו יהודי עובד את ה' – קול מעורב עם הבריות, רלוונטי ונוקב, שדרישת האמת אזור חלציו. תחת קולמוסו של הרב טאו הופכת ראייתו המהפכנית והחיה של הראי"ה לרטוריקה ריקה ולאידאולוגיה נוקשה ומנוכרת, שלא נותנת למציאות לבלבל אותה ומתכנסת בתוך המערה שלה.

הגיע הזמן להגיד בקול רם וברור: בקצה הקו יש גם ערכים שליליים. אל מול "בינוניות" יוצאת האטימות, אל מול ה"שטחיות" יוצאת האשליה, אל מול ה"פשרנות" יוצאת החומרה. אדם זר, שלא היה בקי בנבכי הפולמוסים שמטלטלים את המגזר בשנים האחרונות, היה בוודאי תמה: מיהם יריביהם הרעיוניים של יושבי הר המור? התשובה היא אחת: לא החילונים, גם לא הרפורמים, אלא קולות אחרים בתוך השיח הציוני דתי – קולות בלתי אשלייתיים.

יוצאי הר המור מוחקים מעולמה של הציונות הדתית גוונים רבים שליוו אותו מראשיתה, גוונים שהעלו על נס את וי"ו החיבור המיוחדת שבין תורה לעבודה. קולותיהם של ענקים ובהם הרב סולובייצ'יק, הרב יהודה עמיטל והרב שג"ר זצ"ל ויבדל"א הרב אהרן ליכטנשטיין והרב נחום רבינוביץ נעלמו כאילו לא היו, והותירו את ארון הספרים משולל מכל גיוון.

תמהני על חוסר הסימטריה המשווע בתגובתו של הרב סדן, שיצא בזעקה על תיאור כן ואובייקטיבי (גם אם מכעיס) של בית מדרשו אבל שותק בכל פעם שאגפים אחרים של ה"קו" מתייחסים בזלזול לכל מי שחושב אחרת. קל מאוד לצאת נגד "פלורליזם" ו"לייטיות", אבל קשה יותר לצאת נגד רבנים ומלומדים שעומדים מאחוריהם. האם רק תלמידי הר המור יודעים את האמת? האם יש להם בלעדיות על תורת הרב קוק, על התורה בכלל? אולי בכל זאת כדאי להשמיע גם קולות אחרים, בלתי אשלייתיים. דבר אחד בטוח: לא ניתן לנגן בתזמורת המופלאה ששמה "בית המדרש של הציונות הדתית" עם אטמי אוזניים.

שיח מכבד של הקו

הפולמוס הנוכחי הזכיר לי את הסבב הקודם שלו. כמותו, גם הוא נערך מעל דפי "מקור ראשון". בזיכרוני נצרבה תגובתו של הרב שי פירון, שהעלה על הכתב אז את ערגתו הנוסטלגית לבית המדרש של ישיבת מרכז הרב, שבו יכלו לשבת לומדי תורה מכל הגוונים ביחד. בסוף דבריו ביטא הרב פירון את כמיהתו לדיון משותף וכן בנושא, מתוך רצון לשמור על אחדותה של הציונות הדתית. לצערי, התחלתי לפקפק בשאיפה זו. אולי אם אחים באמת אנו, "אל נא תהי מריבה ביני ובינך… הפרד נא מעליי".

פילוג יצטרך לבוא אם בכלל לאחר חשבון נפש נוקב, אבל המצב הנוכחי שבו נרמסים ונשחקים קולותיהם של כל מי שמעזים לחשוב אחרת הוא בלתי נסבל. הבררה צריכה להיות מוחלטת: אם יישאר בית המדרש ושמו הציונות הדתית אחד, על כל אחד מאגפיו להיות שותף לדיאלוג מכבד, לקשב עמוק – לא לדיבורים גבוהה־גבוהה על שותפות גורל ריקה מתוכן.

בסוף תגובתו הוכיח הרב סדן את שורק על "עזות פנים… התנשאות ויומרנות", וביקש ש"במקום לעסוק בהדבקת תוויות נשאף לשיח חיובי, מכבד ומברר". מדוע נמצאת היומרנות אצל מי שמבקש לברר את האמת? מדוע בירור של עמדות כל רב מרבני ה"קו", שפניו של זה אינם כפניו של זה, נחשב כביטוי לחוצפה או לעזות פנים? גם אני תמה. דומני שתביעתו הכנה והאמתית של הרב סדן צריכה להיות מופנית לא פחות ואולי אף יותר למחוזות אחרים – לא לקולות מבחוץ אלא פנימה, לתלמידי ה"קו" עצמם. אני סמוך ובטוח שרבים וטובים ממני יוכלו להיענות לתביעה זו. שכן רק מענה ראוי לה יוכל להודיע לנו לא רק אם "באו בנים עד משבר", אלא גם אם יש כוח ללדת אם אין.

*

אביעד מרקוביץ לומד בכיתה ט' בתיכון הימלפרב בירושלים וסטודנט לתואר ראשון להיסטוריה ולפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה 

———–

ההבדלים הרבה יותר גדולים / זאב קרוב

צמצום המחלוקת בין החרדים לציונות הדתית רק לשאלת המדינה – הוא עצמו הראיה להתחרדות רבנים מסוימים בציונות הדתית. המחלוקת היא בשאלות היסוד ביחס לתורה ולעולם

הרב אלי סדן יצא נגד הטיעון כאילו רבני הר המור התחרדו. לא היה ולא נברא, טען. "יש לנו מחלוקת יסודית עם החרדים ביחס לתקופה ולדור… קיבלנו מרבותינו שתקופת אתחלתא דגאולה ומדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. ומכיוון שדור של עקבתא דמשיחא הוא טב מלגאו, אין להתייחס אל החילונים כאל אפיקורסים …. במובן זה לא ניכרה שמץ חרדיות אצל רבני הר המור וההולכים בעקבותיהם לא ביחס לתקופה ולא ביחס הנפשי לחילונים".

את הטיעון על ההבדל "הפעוט" בינינו לבין החרדים אני שומע בתקופה האחרונה מרבנים שונים. רב אחר אמר כי רק שאלת המדינה עומדת למחלוקת בינינו לבין החרדים – האם היא חלק מהתורה שעליה אנו מדברים או לא.

הסבר זה של הרב סדן ואחרים מלמד על השינוי של רבנים מסוימים בציונות הדתית. כמובן, יש בציבור החרדי דברים נפלאים וטובים, אבל מחלוקת עמוקה לנו עם מרבית רבותיהם. המחלוקת אינה על הגאולה והיחס לחילונים, אלו הם רק השוליים של המחלוקת. גם הדיון העוסק בשאלה למי אנו קרובים יותר איננו רלוונטי ואיני מתחבר אליו. אנו קרובים לכל יהודי ולכל דבר חיובי שקיים.

אפילו ב"ה' הוא האלוהים" יש הבדלים. הפגנת החרדים נגד הגיוס לצה"ל, אביב 2014 צילום: פלאש 90

אפילו ב"ה' הוא האלוהים" יש הבדלים. הפגנת החרדים נגד הגיוס לצה"ל, אביב 2014
צילום: פלאש 90

בינוניות המתאימה לגלות

הניסיון לגמד ולצמצם את המחלוקת הוא הוא הראיה להתחרדות ולשינוי בדרך. כשלמדתי במרכז הרב לפני הפירוד, ורבותיי היו רבני הר המור דהיום, שמעתי רבות והעמיקו לפני התלמידים את שורשי המחלוקת העמוקה בינינו לבין רבנים חרדים. הדגישו בפנינו כי לא רק ארץ ישראל והגאולה עומדים ביסוד המחלוקת כי אם תפיסת העולם לגבי התורה והחיים. שמעתי גם את הרב צבי יהודה מדבר על רבנים שהם בבחינת "תופשי התורה לא ידעוני" ועוד דברים חריפים על ההבדל העמוק שבין תפיסות העולם.

שאלות היסוד בהבדל בין התפיסות היו האם היחס לעולם הזה הוא כ"עלמא דשיקרא" שאין בררה ואנו חיים בו, או שהחיים כאן בעולם הזה על כל מרכיביו הם חיי קודש. ממילא, עולה השאלה מה מטרתה ומשמעותה של התורה. מה הקשר בין החיים והתורה, הקודש והחול? מה היחס בין כלל לפרט בחיים ובתורה?

לפני שבועיים אמר רב חרדי כי התורה של הציבור הדתי לאומי והתורה שלו אינן אותה התורה. להם – הדתיים הלאומיים – יש קודש וחול ואצלנו יש רק קודש, הפטיר. הוא צודק. תפיסתנו את התורה והחיים, הקודש והחול, כדברים המשלימים זה את זה ורק באחדותם הם מופיעים את האלוהות בעולם – זהו יסוד תורתנו ואמונתנו. כך הרי כותב הרב קוק: "הגיע הזמן לפרסם בעולם שהקודש, האידיאליות העליונה הראויה להיות נכספת מכל צדיקים, מכל ברי לב, הוא יונק מהחול כמו שהצומח יונק מהדומם“. זו הבשורה הגדולה שאינה מסתפקת בבינוניות ובשטחיות. הניסיון להקטין את האתגר של חיבור הקודש והחול הוא בינוניות המתאימה לגלות.

הרב קוק כותב כך:

מה שאין אלוהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלוהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההוויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המידות, הרגשות, סדרי החברה החיצוניים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההוויה לדעת אלוהים. אלוהים איננו מתגלה בתוך הדת כי אם באותה המידה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת.

דת זהו השם הנאות בכל אומה ולשון. לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד. תורת חיים שלנו היא התגלות אלוהים, המתגלה מתוכה ביחד כמכל ההוויה. ההוויה והתורה, בהיותם לאחדים, מגלים הם את האלוהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת. הדת תשים משטרה על ענייני הקודש, ותניח את ידה מענייני החול. זהו מושג מחויב ממושג הדת. האלוהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול (קבצים מכתב יד קדשו, עמ' נט).

מעוות את האמת

הפלא הוא שהרב סדן עצמו בהמשך מאמרו כותב את הדברים: "יוצא שגם החרדים וגם החילונים – בהכללה גסה כמובן – מסכימים על אותה תזה שקרית, [שלפיה] התורה מנותקת מהחיים ומהמציאות המודרנית". אולם לפי דבריו אלו הרי המחלוקת עמוקה ביותר ולא מצטמצמת ליחס לגאולה ולחילונים.

לפני חודשים מספר דיברתי עם אחד מהרבנים המובילים בישיבת הר המור, בין השאר על השתתפותו בהפגנת החרדים נגד הגיוס. הוא אמר לי שבשעה שקראו כולם בהפגנה "ה' הוא האלוהים" הוא ידע וכיוון שכוונתו שלו ושל רוב החרדים כלל איננה אותה הכוונה, הם היו בשלהם והוא היה בשלו. עניתי לו – שְׁמע מה שפיך מדבר: אפילו ב"ה' הוא האלוהים" יש הבדלים. וכך הוא ביחס לתורה, לאמונה וללימוד התורה, וכמובן ביחס לגיוס לצבא. העובדה היא שבישיבות חרדיות לא לומדים באופן מסודר ספרי אמונה, לא של גאונים וראשונים ולא של אחרונים כמהר"ל ועוד. עובדה זו מצמיחה הבדלים רבים בהבנת התורה, האמונה והיחס לכל קיום המצוות.

רבנים חרדים טוענים כי התורה שהייתה בגלות היא התורה של ארץ ישראל ואסור לנו לשנות ולחדש. אולם תפיסת התורה של הרב קוק היא כי "הבדל עצום ונשגב" יש בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ:

ותלמידי חכמים שבארץ ישראל החוזרים להיות שפלים ושפופים, ועוזבים את חילם וחושבים שלא נוצרו כי אם למיגרם גרמי אצל חכמי חוצה לארץ ולחקות פלפולים נמוכים, הבאים מתוך מחשכים, ובזה באמת כוחם של חכמי ארץ ישראל חלוש, מפני שהם נוצרו לגדולות מאלה… (אגרת צט).

ודברים דומים כתב המקובל רבי אברהם אזולאי, זקנו של החיד"א:

האדם שזוכה להיכנס לארץ ישראל, באה אליו נפש מיצירה חדשה ומתלבשת בתוך הנפש הישנה שלו. ובלילה הראשון שישן בארץ ישראל יוצאות שתי הנפשות ועולות למעלה, ובחזרהאינה חוזרת כי אם החדשה בלבד (חסד לאברהם מעין ג עין הארץ נהר יב).

 כל הדיבורים על המשך התורה שהייתה בגלות עם "שיפוצים" כאלה ואחרים, או על הבדל בתפיסת הגאולה וביחס לחילונים "בלבד", מקטין את התורה ואת האתגר שעומד לפנינו ומעוות את האמת. ומובן שחשוב לברר ולהעמיק סוגיה חשובה זו וכתבתי מעט ובקצרה רק כדי להגיב על הנכתב ולתת קריאת כיוון להבדל כפי שלמדתי.

*

הרב זאב קרוב הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באיתמר ודובר איגוד ישיבות ההסדר

 ———–

 תורה אחת לכולנו / הרב אלי סדן משיב:

ידידי הרב זאב קרוב התפרץ לדלת פתוחה אך שגה במסקנתו. טענתו היא שההבדל בינינו לבין החרדים אינו נוגע רק לעניין הגאולה והיחס לחילונים, כי אם ליחס התורה לחיים בכלל, ליחס בין הקודש והחול וליחס בין הכלל לפרט. ובזה הוא צודק, אלא שזה עצמו נובע, במידה רבה, מתפיסתם שאנו עדיין בתקופת גלות.

הרב קרוב בעצמו ציטט את דברי הרב קוק – "הגיע הזמן לפרסם בעולם וכו'". לאיזה זמן מתכוון הרב קוק? והרי בהמשך אותה פסקה מביא הוא את דברי רבנו בחיי בחובות הלבבות, הטוען ש"כל מה שמוסיף העולם ישוב, מוסיף השכל חורבן". וכי חולק הוא עליו? והרי ספר המוסר הראשון שלימד הרב קוק כשפתח את הישיבה בירושלים היה חובות הלבבות, אלא ודאי שהכוונה היא שבתקופתנו, שהיא על כל פנים אתחלתא דגאולה, הגיע הזמן לפרסם שהיחס אל החול צריך להשתנות.

עוד טוען הרב קרוב שהציבור החרדי אינו לומד אמונה וזה מקרין על תפיסותיו. זה בוודאי נכון, ובמובן זה קיצרתי בדבריי – אך הסיבה היא פשוטה – איש לא יטען שבהר המור "התחרדו" והפסיקו ללמוד אמונה.

העולה מהדברים הוא שאכן יש מקום להרחיב כיצד יחסינו לתקופה, למדינה ולדור, וכן התביעה ללימוד אמונה, מקרינים על נושאים רבים – אלא שגם ביחס לנושאים אלו אין כל אפשרות לטעון על "התחרדות" הר המור. ואני מעיד כי גם כיום מגיעים ללמד בבית המדרש בעֵלי רבנים צעירים יוצאי הר המור והם מלמדים בצורה נפלאה את הסוגיות החשובות הללו שהרב קרוב ציין, והן כל כך חשובות לרוחו של הדור הצעיר!

ומכל מקום, איני יכול להסכים עם ידידי שלחרדים יש תורה אחרת. ישנם הבדלים והם משמעותיים, אך כולנו מאמינים שקיבלנו תורה בסיני, ומאמינים במסורת התורה שבעל פה, ולצערנו אמונה יסודית זו אינה נחלת כל ישראל כיום, כך שלא בקלות אני מוכן לוותר על שותפים אלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

פורסם ב-14 במרץ 2015,ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. המגיב הראשון צודק לגבי הטענה העקרונית שבחוגי ה'קו' ישנו חוסר הקשבה בולט לדעות אחרות, והא ראיה שבישיבות רגילות אפשר למצוא בדרך כלל ר"מ אחד או יותר שהוא בוגר אחת מישיבות ה'קו', לצד ר"מים מזרמים אחרים, אך במוסדות ה'קו' (לרבות מכינות), כמעט ולא ימצא ר"מ בוגר ישיבות של זרמים אחרים.

    מאפיין זה נפוץ למדי בציבור החרדי (פגשתם פעם ר"מ דתי במוסד חרדי? בחלומות הלילה, וישנה תופעה כזו גם כלפי זרמים מקבילים בציבור החרדי, ע"ע 2 ישיבות פוניבז', ישיבות חסידיות, ר"מים ממוצא ספרדי), זו עוד ראיה נסיבתית להשפעה החרדית על רוח ישיבות ה'קו'.

    בפועל, כיוון חינוכי אחיד בין ר"מים עשוי לסייע לעיצוב תלמידים בקו חינוכי מסויים, מאידך גיסא, התוצר הצפוי הוא כמות גדולה של בינוניות נעדרת יצירתיות, בהעדר הפריה הדדית של כיווני מחשבה מנוגדים, 'כל הלומד מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם'.

  2. הקרוב קרוב קודם

    בס"ד כ"ה באדר ע"ה

    לכב' הרב זאב קרוב – שלום רב,

    תורתו של הראי"ה קוק שואפת ל'אחדות כוללת' שבה ימצאו את מקומם במארג ובמינון נכון אהבת ה' ותורתו, אהבת העם והארץ ושאיפת האדם לאושר ולמימוש עצמי. כשם שאנחנו שואפים לשותפות עם כל האומה, לרבות אותם שנתרחקו מחיי תורה, בבניין העם והארץ – כך עלינו להיות שותפים עם יראי ה' מכל החוגים בבניין התורה ובחיזוקה, על אחת כמה וכמה עם אלה ששלימות הארץ חשובה להם. והקרוב קרוב קודם!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. מי מפחד ממטאפיזיקה?

    בס"ד כ"ה באדר ע"ה

    ולאביעד –

    כל היהדות בנוייה על ראייה מטאפיזית של העולם. חביב אדם שנברא בצלם, חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, נשמתו של אדם היא 'בת מלך', חלק א-לוה ממעל, ועם ישראל הוא 'עם סגולה', 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'.

    אם נביט על העולם רק מצידו החיצוני הנראה, נאבד כל תקווה, והציניות המיואשת תשלוט בחיינו. צריך את המבט האופטימי של כתבי הראי"ה המביט בתקווה על התהליכים העוברים על העולם, וצריך גם קצת זהירות וחשדנות, כדי לדעת לברור את הטוב מתוך הסיגים, ולא להסתנוור מאורות מתעים!

    וכפי שדרש הראי"ה בפתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי הראי"ה, ב, עמ' 306-308) את הפסוק: 'אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך'. הפתיחות לתרבות הכללית צריכה להיות מלווה בזהירות רבה שלא להיסחף ולאבד את זהותנו!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'יהדות בלתי אשלייתית''?

      וכמה מוזר שהתפיסה המנסה לעקר מהיהדות את המטאפיזיקה, ובכך בעצם פוסלת את כל היהדות המוכרת לנו, את התורה והנבואה, האגדה, הפילוסופיה, הקבלה והחסידות, את כתבי הראי"ה ואת הגרי"ד סולובייצ'יק גם יחד – מגדירה עצמה כ'דת בלתי אשלייתית'?!

    • ועל אף הביקורת

      ועל אף הביקורת על נסיונותיהם של הוגי דיעות מאנשי הקיבוץ הדתי (פרופ' גולדמן ויוסף אחיטוב) ל'טהר' את היהדות מה'אשליות המטאפיזיות', ראוי להזכיר את החיבה היתירה שרחש הרצי"ה זצ"ל לאנשי הקיבוץ הדתי על מסירותם לבניין הארץ ו'הוצאת פירותיה הקדושים', כפי ששמעתי מהרב שלמה אבינר נר"ו, שבזמן שהיו רשימות נפרדות של 'המזרחי' ושל 'הפועל המזרחי' – העדיף הרצי"ה את 'הפועל המזרחי', העוסקים בפועל בעבודת הקודש של הפרחת אדמות הארץ, ומגלים את הקדושה המטאפיזית במציאות הפיזית.

    • עמדה זהירה

      בס"ד ה' בניסן ע"ה

      מעיון במאמרו של יוסקה אחיטוב 'לקראת ציונות דתית אחרת' אני רואה שהוא מציג שתי תפיסות. את דרכו של ישעיהו ברלין השולל עקרונית את התפיסה שההיסטוריה מכוונת למטרה. תפיסה זו הוא מגדיר 'מחוץ לתחום הדתי', הרי היהדות מדברת על השגחה אלקית ועל גאולת העולם והעם.

      תפיסה אחרת שמציע אחיטוב, והיא בהחלט ניתנת להיאמר גם ב'אורחא דמהימנותא' היא שהקב"ה מכווין את העולם למטרה, אך האדם אינו יכול לעמוד על כוונת בוראו ולפרש את מהלכיו. ואכן אף בציונות הדתית לא הכל ראו כראי"ה קוק את שיבת ציון כמבשרת בהכרח את התחלת הגאולה, אלא ראו בה הצלה וישועה מסבלות הגלות. כך היתה עמדתו של מייסד המזרחי הרב ריינס ואולי גם של הרי"ד סולובייצ'יק ועוד, כמבואר בקונטרסו של הרב חיים נבון 'אתחלתא דתקווה'.

      אף אלה שראו בתהליך התחיה הלאומית חלק מתהליך הגאולה, עמדו על כך שגאולתן של ישראל באה קימעא קימעא. דוקא אנשי 'הר המור' הם נושאי דגל ה'ממלכתיות', המלמדת לא לדחוק את הקץ ולשמור על 'יישור קו' עם כלל האומה, לבדוק תמיד עם 'העם איתנו' ולא הרחקנו לכת יותר מדי.

      אם בתחום המדיני מחייבת הזהירות שלא להגיע לעימות עם ה'קונסזוס', הרי שבתחום התרבותי מחייבת מידת הזהירות להדגיש את הניגודים ולא לרוץ אחרי כל מיקסמי התרבות המערבית השלטת. כפי שהורה הראי"ה בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי הראי"ה, ב, עמ' 306) שיש לנהוג ביחס לתרבות הכללית במידת 'ופחד ורחב לבבך'. עם השמחה על הרחבת האופקים, צריכה להיות זהירות גדולה שלא להיסחף ולאבד את זהותנו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • התקדמות זהירה אל הגאולה - דברי הראש"ל רבי חיים דוד חזן

      וכך כותב הראש"ל רבי חיים דוד חזן, בהסכמתו ל'דרישת ציון' לרצ"ה קלישר (תרכ"ו):

      '… כי לפי האמת בני ישראל יוצאים מאפילה לאור גדול. ברם… לא תזרח ולא תצמיח פתאום תשועה גדולה… כי אם עלייתם מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר ההרגל באותה מדרגה – ירימו ראש לאחרת הסמוכה. כי העליה ההפוכה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה… והנסיון יוכיח,למאן דגני בבית אפל, אם פתאום יורוהו אור גדול, לא יוכל ליהנות מזיו אורו…אשר באמת ובתמים לה' הישועה ואין זולתו… אחר ההכנה הטובה. וזו – משלנו היא, להכין לבבנו לקבל הטובה ההיא אשר ייטיב ה' עמנו על ידי מעשה בשר ודם…

      … ואין זה מכלל השבועה: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה"… כי בשגם קץ האחרון נסתם כל חזון, ולא נוכל להחליט המאמר באמור "בא זמן הישועה" . מכל מקום, מאחר שעינינו רואות את מעשה ה' הנורא ונשגב בהשגחה אקית על עמו ישראל, כי הנה לב מלך ביד ה', וה' נתן בליבם את החסד ואת הרחמים, דעבדי חירותא… לרומם קרנם של ישראל ולגדל שמם…

      ומאחר שמלך ישראל וגואלו מושך אותנו באותות ובסימנים, אנחנו עמו ועבדיו אחריו נרוצה. לא בחיל ולא בכח יגבר איש, חס ושלום להמרות באומות העולם… או חלילה לעלות בחומות ללחום את מושל, כי אם לפלא נדר או בנדבה… להשלים רצון הבורא… באתערותא דלתתא, במה שבידינו לעשות… וכל מעשה אשר נעשה אנחנו בתחילה – הוא עצמו יורנו דרך נבחר אל המעשה אשר יבוא אחריו…'

      ('דרישת ציון' לרבי צבי הירש קלישר, מהד' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ג, עמ' 202-205)

    • שיטת הרב הרצוג

      בירור שיטתו של הרב הרצוג, במאמריו של הרב ארי יצחק שבט, 'על חז"ל, הרב הרצוג, והודאות שלא תהיה גלות נוספת', צוהר כא (אדר תשס"ה), עמ' 111-122; הנ"ל, 'שיטת הרב קוק והרב הרצוג בעניין הגאולה השלישית', המעיין, חנוכה תשע"ב (שני המאמרים ניתנים לצפיה ברשת).

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 919 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: