קריאה לזיכרון | חגי משגב

למרות שמצוות השבת סוגרת ופותחת את פרשות המשכן, חז"ל לא ראו בכך סימן לעדיפותה על פני הפולחן בו

שתי הפרשות החותמות את ספר שמות עוסקות במשכן ובהקמתו, ובראש שתי הפרשות האלה עומדת מצוות השבת:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'

כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

הפרשייה הקצרה הזו, הפותחת את פרשיות הקמת המשכן, אינה אלא חזרה על פרשייה מקבילה, החותמת את הוראות הקמת המשכן שנאמרו למשה על ידי הקב"ה בהר סיני, ממש לפני סיפור העגל (פרק לא):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם

כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת.

משה פותח כאן במה שסיים שם. הוראות הקמת המשכן למשה הסתיימו במצוות השבת, ומשה, המביא לעם את ההוראות ששמע בהר, פותח במצוות השבת. וכבר למדנו מפיו של משה זיידל (חוקר המקרא והלשון, שהיה ממקורביו של הראי"ה קוק), כי בכל מקום שהמקרא רוצה להיזכר בכתובים שקדמו, הוא מביא אותם בסדר הפוך, כיאסטי. כך, למשל, אומר משה "הודיעני נא את דרכיך" (שמות לג, יג) ודוד עונה כהד "דרכיך ה' הודיעני" (תהלים כה, ד); וכך עונה פרק תהילים "לא יהיה בך אל זר… אנכי ה' א־להיך המעלך מארץ מצרים" (פא, י־יא) אחרי עשרת הדיברות: "אנכי ה' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ב־ג), ועוד מאות דוגמאות כאלה.

הכלל הזה הוא למעשה כלל ציטוט, שהוא גם כלל היזכרות: הנזכר בדבר כביכול נזכר קודם בזנבו, והזנב הזה חוזר וגורר אחריו את יתר הנושא. אף כאן, משה המצטט את דברי ה' שנאמרו אליו מתחיל במה שסיים ה', במצוות השבת.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מקדש דוחה שבת

מצוות השבת היא אפוא כמין מסגרת למלאכת המשכן כולה. מה מלמדת המסגרת הזו על המשכן ועבודתו?

כאן המקום להיזכר כי עוד נושא בתורה עומד בסימן השבת. בפרשיות המפרטות את מצוות המועדים, התורה פותחת במצוות השבת (ויקרא כג):

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ כָּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ

שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

ובבמדבר כח: "בְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי־כְבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ, עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל־עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ“. גם כאן וגם שם, המצוות הפולחניות העיקריות – קרבנות וחגים – פותחות בשבת. כביכול, יש צורך מתמיד להזכיר, לפני כל פעולה פולחנית, את מצוות השבת.

כתות המדבר של ימי הבית השני למדו מכאן את הדבר המתבקש: השבת חשובה מהמועדים וגם מקרבנות החגים למיניהם. לפיכך עמדו וסידרו את לוח השנה כך שלעולם לא יבוא חג בשבת, כדי שלא תיווצר התנגשות בין מצוות השבת למצוות המועדים. לצורך זה יצרו לוח בן 364 יום, המתחלק בדיוק בשבע, כדי שכל החגים ייפלו לא רק באותו תאריך אלא גם באותו יום בשבוע בכל שנה ושנה. כך חג השבועות לעולם יצא לשיטתם ביום ראשון (כהלכת הצדוקים), וכך גם ספירת העומר תתחיל תמיד ביום ראשון. הדבר הזה היה חשוב להם כנפשם, ומשלא התקבלה דעתם במקדש קמו ופרשו מכלל ישראל.

הפרושים וחז“ל לא כך למדו. ולא זו בלבד שלא הקדימו את השבת למקדש, אלא עשו הפוך: השבת דוחה רק את מלאכת הקמת המשכן, זו שאינה נוהגת לדורות, ואילו עבודת המשכן והמקדש דוחה שבת. למעשה, המקום שבו הייתה השבת מורגשת הכי פחות היה המשכן: ביום זה הבעירו אש, שחטו, צלו, אפו וניגנו כרגיל, ומלאכות דרבנן – שבסופו של דבר קובעות את צביון היום יותר ממלאכות דאורייתא – כלל לא נהגו בו.

עיגון בחיי המעשה

נמצא שבסופו של דבר לא המשכן למד מהשבת, אלא השבת למדה מהמשכן. את מלאכות השבת אנו מגדירים על פי מלאכות המשכן, בגלל צמידות הפרשיות בתחילת פרשתנו. ועד היום הזה אנו אומרים בקידוש של שבת "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים". לאמור: יש בשבת שלושה דברים – מעשה בראשית ויציאת מצרים, הנזכרות שתיהן בעשרת הדיברות, ותחילת המועדות, כלומר פתיחת פרשיות החגים; ואילו את היות השבת תחלה וסוף למעשה המשכן איננו מזכירים כלל.

השבת נותרה, אפוא, רק בבחינת קריאת כיוון ערכית: בבואכם לעבוד את ה' עבודה שבפולחן, בקרבנות וחגים כאחד העמים שמסביבכם, זכרו את השבת. זכרו מי ברא אלה, זכרו מי הוציאכם ממצרים ולמה, זכרו את המטרה. אל תיתנו לעבודת האלוהים להשכיח מכם את האלוהים, אל תתנו לה להשכיח מכם את ייעודכם כבני אדם, כפי שקרה בפרשה הקודמת וכפי ששוב ושוב יקרה גם בעתיד.

ומחלוקת חז"ל והכתות? זו מלמדת אותנו עד כמה עלינו להיזהר גם מהערכים היפים, ולזכור לעגן את כולם בחיי המעשה. ואם שנת החמה וחודשי הלבנה אינם תואמים לוח בן 364 יום, היה תהיה התנגשות בין שבת לחגים. אי אפשר לעקם את המציאות בשם אידיאות מופשטות, וחובה עלינו להוריד את האידיאה היפה אל קרקע המעשה, גם אם הדבר יכריח אותנו לפשרות וליצירת מדרשי הלכה. חיים שאין בהם אלא ערכים יפים, סופם שגם ערכים יפים לא יהיו בהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2015, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: