קצת סדר בבלגן | חיותה דויטש

השבת אבדות לבעליהן היא לא רק חומר דרמטי משובח שאומץ בספרות ובקולנוע, היא מן המצוות הקטנות שאדם הופך בהן שותף ליצירת סדר בעולם

מכתב שלא הגיע ליעדו הוא הרבה יותר מחפץ שאבד. לפעמים הוא הזדמנות שהוחמצה, מידע מפוספס, שלו היה מגיע ליעדו בזמן היה משנה חיים וגורלות. השידור החוזר, ברצף יום־יומי, של הסדרה החביבה "מכתבי אהבה" ( Signed, Sealed, Delivered – נחתם, נסגר ונשלח) תפס אותי בימים אלה במצב רוח הולם להפליא לצפייה בסדרה שכל עניינה הוא ניסיונות חוזרים ונשנים לחבישת כאב העולם, אם לא של כולו לפחות של חלקים קטנים ממנו.

שיין, אישה חמודה, מעודכנת ואוהבת חיים, משובצת בטעות לעבודה במחלקה של משרד הדואר האמריקני, שתפקידה להחזיר מכתבים אובדים למענם. המחלקה שכוחת־האל והמיושנת מאוכלסת בשלושה תמהונים: נורמן, ריטה ואוליבר. שלושתם רואים במכתב חפץ אישי וקדוש, שקדושתו מופרת – כלומר, מעטפה נפתחת והתוכן נקרא – אך ורק כדי לדלות משם פרטים חשובים שיעזרו להם לממש את יעדו המקורי של המכתב, להגיע למישהו. עת לעשות לה‘, הפרו תורתך.

פרק אחר פרק החבורה עסוקה בפתיחת מכתבים, בשחזור כתובות אבודות, בחקירה בלשית ובהתחקות אחרי פיסות מהפאזל שיאפשרו את איתור הנמען ואת מסירת המכתב לנמענו המקורי והחוקי. כל פרק מספר סיפור חיים כאוב: ניצולה מחפשת את מצילה, אם שמסרה לאימוץ את תינוקה כדי לדאוג לבריאותו והמכתב שכתבה לו, ובו ההסבר הזה, אבד. אישה על ערש דווי כותבת לבעלה מכתב ובו היא מתוודה על אירוע טראומתי בעברה, אירוע שידיעתו עשויה להציל את חיי בתם, ועוד ועוד.

נורמן וריטה מביאים למחלקה הקטנה יכולות אישיות תמוהות אך יעילות, כמו ידע טכני עצום, או זיכרון צילומי פנומנלי. אוליבר, ראש המחלקה, מביא ידע ספרותי בלתי נדלה לצד שמרנות, קפדנות וסדר. שיין – הנורמלית בכולם – מביאה גישה קצת יותר מעודכנת ואת המחשב הנייד שלה, וגם קסם אישי וסקרנות טבעית. יחד הם יתורו אחרי כתובת שנהרסה לבלתי־קרוא, מכתב שעף מתוך מכונית או נשכח במגרת שולחן, ובכך יביאו אם לא שלום ושלווה אז לפחות קצת נחמה ללבבות שבורים.

ניסיונות חוזרים ונשנים לחבישת כאב העולם. מתוך "מכתבי אהבה"

ניסיונות חוזרים ונשנים לחבישת כאב העולם. מתוך "מכתבי אהבה" באדיבות יס

חבילה עם כנפיים

החזרת דבר אובד למקומו – אדם, חפץ או קרקע – היא חומר דרמטי משובח. הקולנוע והספרות, לילדים ולמבוגרים, עוסקים לא מעט בהשבת אבדות לבעליהן. הנה דוגמאות אחדות: "לאסי שובי הביתה" מספר על כלבה שנמכרת על כורחה ומנסה לחזור לבעליה, נילס הולגרסון שנחטף על ידי להקת האווזים רוצה לשוב לאמו, הטבעת של "שר הטבעות" היא אבדה שהחזרתה מסוכנת. לפעמים השבת אבדה היא בדויה לחלוטין אבל עובדת מצוין, כמו המכתבים שאבדו כביכול ו"אמילי" (צרפת 2001) ממציאה אותם עבור אישה שבורת לב. ויש אבדות שקריות, שמחיר החזרתן הוא טרגי, כמו "המחרוזת" של גי דה מופאסאן. "אבדות" (ידיעות ספרים, 2006), ספרו של מיכאל שיינפלד, מספר על בחור שנקלע לעבוד במחסן אבדות ונחשף לסיפורים עצובים־משמחים הקשורים בהשבת חפצים לבעליהם.

 אחד הסרטים המקסימים שעוסק במשלוחים שאמורים להגיע אל יעדם הוא"Cast Away" , שזכה לתרגום הלא מוצלח "להתחיל מחדש" (ארה"ב, 2000). גיבור הסרט צ'אק נולד (טום הנקס) הוא עובד בכיר של חברת המשלוחים הבינלאומית פד־אקס. מטוס ועליו חבילות משלוח נטרף בים, וצ'אק מוצא עצמו לבד עם חלק מהחבילות על אי בודד. חבילה אחרי חבילה הוא פותח כדי לשרוד בעזרת החפצים שמצא בתוכן, רק חבילה אחת שזוג כנפיים מצוירות עליה הוא משאיר סגורה – כדי שאם יינצל יוכל להעביר אותה ליעדה. החבילה הזו עבורו היא הרבה יותר מחבילה. היא מסמלת חלום, היאחזות בזהות שגם אחרי שהתנתק מכל תרבות אנושית עוד לא אבדה לו לגמרי: העברת המשלוח, הענקת החבילה האובדת לבעליה החוקיים, היא ייעודו ותפקידו בעולם. פעולת ההחזרה של חפץ לבעליו מגדירה אותו כבן תרבות, ומסמלת את היותו בן אנוש, הלוחם בכאוס ומנסה להשליט על המציאות הפראית והחייתית שבה הוא חי את חוקי האדם והא־ל.

למי שייך המטמון

שני אנשים באים למשפט בפני מלך קציא אשר מעבר להרי החושך – קניתי משכני שדה, אומר אחד מהם, ובשדה – חורבה. ובתוך החורבה מצאתי מטמון של זהב. אני מבקש להחזיר לו את המטמון והוא מסרב לקבלו. לא ולא, עונה חברו. אני מכרתי לך שדה וחורבה וכל מה שבהם. המטמון – שלך הוא. מה פתאום? משיב חברו, שדה וחורבה קניתי, ולא מטמון שבהם. כיצד יפתור מלך קציא את הבעיה המקסימה הזו, ההפוכה למה שמתרחש בבתי המשפט בדרך כלל?

למשפט הזה יש עֵד מפורסם: אגדת חז"ל ארץ ישראלית יפהפייה מספרת על אלכסנדר מוקדון שהלך לתור את העולם וללמוד ממנו ובתוך כך הגיע מעבר להרי החושך, למלך קציא. הוא מתיישב ליד מלך קציא ביושבו בדין, ובעיניים נדהמות עוקב אחרי סיפורם של שני האנשים ואחר הדרך שבה יפתור אותו המלך עבורם. יש לך בן, שואל מלך קציא את אחד מהאנשים. יש לך בת, שואל הוא את האחר. שניהם משיבים בחיוב. ובכן, השיאום זה לזה, ותנו את המטמון לבן שייוולד. בתום הדיון רואה מלך קציא את אלכסנדר מוקדון יושב ותמה. ואיך היו דנים במקרה כזה בארצכם, הוא שואל אותו. בארצי היו הורגים את שניהם ואת המטמון מביאים למלך, משיב אלכסנדר מוקדון.

סיפורם של אלכסנדר מוקדון ומלך קציא חותם סדרת סיפורי השבת אבדה בתלמוד הירושלמי. במסכת בבא מציעא (פרק ב‘, דף ח‘, טור ב‘), בסופה של סוגיית השבת אבדה הלכתית, מופיעה סדרת אגדתות ובה סיפורי השבת אבדה – שמעון בן שטח והמרגלית התלויה על צוואר החמור שקנה, כסף שהתגלה בערמת חיטים, תכשיטיה של בת מלך שירדה לרחוץ בנהר והכובס היהודי מצא אותם. בכל המקרים הללו משיב יהודי את אבדתו של גוי לבעליה, למרות שההלכה פוטרת אותו מלעשות כן.

השבת אבדה

מצוות השבת אבדה היא מצווה יהודית פרטית. מצווה של תיקון בחברה שכל עניינה הוא בכך. כלום ברברי אני, אומר רבי שמעון בן שטח לתלמידיו המציעים לו להשאיר אצלו את המרגלית היקרה. איני בריון ואיני גנב, גם לא ברשות התורה. "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַמְתָּ מֵהֶם", אומרת התורה בספר דברים, "השֵׁב תְשִׁיבֵם לְאָחִיךָ". המילה "אחיך" חוזרת בפסוקי המצווה הזו כמה וכמה פעמים. האם קוראות האגדות לפעול לפנים משורת הדין? האם הן קוראות באופן אחר את המילה "אחיך", מרחיבות אותה לכלל האנושות, ובכך מציעות הלכה שונה מן המקובל?

האם זורחת בעולמכם השמש, שואל מלך קציא התמה את אלכסנדר מוקדון בסופו של הסיפור, האם יורד עליכם מטר? איך ייתכן הדבר שבעולם של אכזריות ושל מוות נוצרים בכלל חיים? זוהי תובנת העומק של סיפור פגישתם של מלך קציא ואלכסנדר מוקדון החותם את סיפורי השבת האבדה: העולם לא מוכרח להיות גיהנום, או ג'ונגל שבו כל דאלים גבר. אם יש מצווה שממחישה את הרעיון שבלגן אפשר לסדר, זו היא מצוות השבת אבדה. מהמצוות היקרות ביותר שקיבלנו.

יש מצווה של תיקונים קטנים, של נוחם וביתיות. של החזרת דברים למקומם, ורכוש לבעליו. וזאת לפנים בישראל על הגאולה – גאולת קרקעות, גאולת המשפחה, שמיטה, יובל. יש גאולות גדולות שהאחראי להן הוא הקדוש ברוך הוא, המציל את עמו מיד צר ומשיב גולים למקומם, ויש גאולות קטנות שבני אדם רגילים יכולים לייצר: החזרת ספר, צעיף, משקפיים, תמונה.

האדם שמחזיר חפץ שכוח לבעליו שותף למעשה בתיקון קטן של פרט זעיר מתוך מכלול, אבל יש בו בפרט הזה הדנ"א של התרבות האנושית כולה והיהדות בפרט: מלחמה באי־סדר, בחוקי האנטרופיה. מאחורי מצוות השבת אבדה מסתתר צו החיים הכי פשוט והכי אופטימי שיש. ביטחון ואמונה בעולם. משהו מזה מתקיים גם בהרגלי ערב־פסח שלנו: מציאת האבדות במגרות מבולגנות, השבת הסדר על כנו, מנוחת הלב המתלווה לכך, המאפשרת לנו להגיע לליל הסדר שמחים וגאולים, בני חורין.

—————

"מכתבי אהבה"

יס וי.או.די.

"להתחיל מחדש"

רוברט זמקיס (ארה"ב 2000)

—————

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2015, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: