מודה לקומקום הרותח לכבודי | איציק שחר

עמית מאוטנר הוא משורר שסגנונו רב קסם ומגוון. הוא מלהטט בעברית, ממציא מילים ועושה בבנייניה כבשלו. שיריו עונים מאליהם על השאלה "למה משורר"

14-3112fלמה משורר: שירים

עמית מאוטנר

ספרא, 2014, 115 עמודים

המילה הראשונה בספר היא "אמא". יש כאן אולי מבלי דעת מחווה יפה, סוג של זכות המילה הראשונה שבן מעניק לאמו. זו גם דרך יפה לומר שבניגוד לביאליק שלא זכה באור מההפקר והוא אף לא בא לו בירושה מאביו, אם מקשיבים לעמית הרי שהנטייה שלו לאמנות בכלל ולשירה בפרט בהחלט נתמכת ומעודדת על ידי אם שמספרת סיפורים. 
השיר הפותח “למה משורר“ קיבל מעין עמוד שער (הוא לא מכונס אל אחד מחמשת השערים). הוא מחזיק בחובו סיפור וכדרכם של שירים בספר ביכורים הוא נטוע היטב בפרטי ובאישי. מאליה מתבקשת לה משאלה לרוץ אל העמוד האחרון בספר ולבדוק האם בקיצו של המסע יש רמז לדבר מה שונה. אבל אנו נדחה את משאלתנו לזמן ולמקום המיועדים לה, לסוף הקריאה.

השיר "מדור לחיפוש" העניק את שמו לשער הראשון בספר, שבו כונסו שירים שמשאם המשותף הוא משא התשוקה. "רציתי להגשים צבא, כמו בשיר עם הצמה.// אבל חלומותיי הרטובים הוסטו/ לאדמה צמאה מאד/ להתאדות לזכות מדבר גדול…"(עמ' 20). לא רק תשוקת הגוף ונהייתו היצרית אחר העונג נשזרות בשירי השער הזה. מופיעה בו גם תשוקת הנפש להפיג את הבדידות, היא התשוקה להיות אהוב ונאהב בעיני אדם ובעיני הטבע.

התשוקה הזאת מניעה את המשורר והוא פועל בעולם כמחפש, כתר אחר מה שלא בהישג ידו. אך לצד כל אלה, כעין עזר כנגדו, משתקפת בשירים התובנה של היות האדם מבוע איתן לאהבה עבור עצמו. “שמח כמו עץ הסיגלון/ המודע לתפרחתו, אני/ מודה על הפרחים בהם ניחנתי/ המתפקעים בעודף“ (עמ‘ 32).
פלגים זהובים כאלה של אושר זולגים גם אל השער השני של הספר, “מה שהיה שם“. הנה למשל בשיר “תחילה של לחן לרקיע“: “ אני מודה לקומקום הרותח/ לכבודי, על חומית השמורה לי/ בצלחת עם פתקה./ ויוצא לעבודה בלהק סנוניות שמח“ (עמ‘ 47).לאורך כל השיר מתרוצצים בחדווה דימויים נעימים לעין ולאוזן לעניינים של מה בכך, לזוטות של יומיום – אבל עין המשורר צדה אותם ולא רק שהיא לוכדת אותם ברשתה, היא גם מעניקה להם את זיוום הרגשי.

לכאורה השלכה פשוטה ושכיחה, אבל במקרה של מאוטנר מדובר במעין צבירת אנרגיה, תדלוק ממעיין האושר המפעם במהותו הפנימית, כמו הנשימה הגדולה שלוקח לריאותיו שולה הפנינים בטרם ירד אל שולי האור בקרקעית המים. תנועות אלו של שאיפה וצלילה עוברות כחוט השני לאורך כל הספר.

shutterstock_48361561

דימויים נעימים 
לעין ולאוזן, לעניינים של מה בכך, 
לזוטות של יומיום צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

אדם הוא בו זמנית

בשער השלישי, "הפעם נפגשנו אחרים", יש שירים הנכנסים תחת הכותרת שירת הדור השלישי לשואה – כלומר לא שירתם של הניצולים או של בני תקופתם, אלא אלה של מי שהושפעו בעקיפין מהשואה ומהשלכותיה.

בשיר “צדקת הדרך“ יש התבוננות אמיצה במצב של היפוך תפקידים. המשורר בשיר הוא חייל בשירות מילואים בשעת פעילות מבצעית בשטחים. “הפעם נפגשנו אחרים:/ אני חסם בפתח/ אתה מופרע שינה קטן/ בחדר הקמין המרכזי“ (עמ‘ 63). נפשו של החייל יוצאת אל הילד הקטן שהופרעה שנתו, שנקלע שלא בטובתו ושלא מבחירתו למצב (בדיוק כמו החייל עצמו), אבל המציאות מכתיבה עוינות, המציאות מכתיבה איבה ויש לה צידוקים ואינרציות משל עצמה ואין הם מובילים לסדנת צחוק של דגדוגים למגינת לבו של המשורר. 
כאן באה לידי ביטוי העריכה של הספר, מכיוון שמעצם הצמדת שירים מסוג זה לשירים על השואה אתה בא לידי מחשבה על קווי הדמיון בין התוקף והמותקף, בין אז לבין עכשיו. תוהה אם הכול אינו אלא עניין של פרספקטיבה ועד כמה בזמן מפגש או עימות אדם הוא בו זמנית גם מי שהינו וגם האחר שמולו. הספר לא מייצר אמירה מובהקת בעניין הזה, אולי משום שטרם הבשילו התהיות לכדי אמירה נוקבת, אבל משיר אחר באותו שער, “קשה השלום“ (עמ‘ 69), ניתן להבין כי היכולת הזאת של עמית מאוטנר להסתכל על המציאות מבעד לכמה זוגות עיניים מבלי לדבוק בעקביות בנקודת השקפה יחידה מייצרת תובנה על אודות מורכבותם של החיים ועל אודות האיזון השרירותי שמתעקש לשלוט באורחותיהם.

הישגי מאבקי הנשים

שירים נוספים בשער מרכזי זה עוסקים בעניינים חברתיים. חביב עליי במיוחד שיר ללא כותרת (עמ‘ 78) שבו כועס המשורר על תלמידותיו המוותרות במו לשונן על הזכות שהעברית מקנה להן להיות דוברות נקבות, ובכך הן שומטות כביכול את כל הישגי מאבקי הנשים לדורותיהם ( הן בסך הכול פנו אליו במילים: “אנחנו רוצים“). האם יהיה עמית מאוטנר שופר למצוקות החברה ויעשה מהן קרדום לחפור בו כדרך שעושים משוררים לא מעטים בדורנו? אני מנחש שלא ובכל אופן לא במובהק, אולי בשולי הדברים.

בשער הרביעי, “לפי שעה“, מכונסים שירים המתכתבים עם נושא הזמניות. שמו של השער לוקט מתוך שיר נטול כותרת (ללא הצדקה לטעמי, ולראיה – צירוף מתוכו נבחר ככותרת השער) ובו משורטט הכורח להתמודד עם חוסר האונים שלנו כבני אדם, עם אי היותנו כול יכולים ובעצם יש כאן התמודדות עם נטייה לפרפקציוניזם שלעולם לא תוכל להיות מושגת באשר אנחנו בני חלוף ובני אדם. “אך לפי שעה אני/ מתקשה לצפות מתי/ יפקע חוט להט במנורה/ יכרע מסמר מכובד מטלה/ ומתי יישבר לכוס הזכוכית“ (עמ‘ 87). יפה ומצודדת ההאנשה של חפצי הבית ובעיקר זו של כוס הזכוכית, מדויקת להפליא הפסיחה אחרי המילה אני.
אבל למרות ארעיות האדם ותחושת ההחמצה הנלווית אליה, ועל אף ניצחון ההווה על כל הזמנים, עולה מקריאת השירים נימה מפויסת כלפי סדרי העולם ואפילו נמצאות נחמות זוטא כמו בשיר “הזדמנות אחרונה“ (עמ‘ 89), שבו מנוח שיושבים עליו שבעה מצליח מכוח הנסיבות לחולל השפעה גדולה על בניו החיים שהותיר אחריו.

בין שירי השער החמישי החותם את הספר, “דובדבני הצלה“, מתבלט מחזור השירים “עלילת דמות“ (עמ‘ 102) הערוך במתווה של מחזה. מעין שלד תקצירי של סיפור המגולל תמורה בדמותו או באישיותו של השחקן הראשי. מי שאנו פוגשים בשיר הראשון, “אקספוזיציה“, מובל דרך התעמתות עם קונפליקטים בשירים הבאים במחזור אל שלב ההיפוך וכאן נגדע המחזה. מהכירנו את תבנית המחזה היווני אנו מצפים לשלבים נוספים בעלילה, אבל זו דרכו של המשורר להאיר בזרקור את החלק המרתק מכולם, את הרגע שבו נולדת תובנה משנה חיים, את נקודת הזמן שבה נברא שינוי באדם. לא מפתיע אם כן שלאהבה תפקיד מרכזי בעניין ואולי גם זו סיבה טובה לגדוע את המחזה בנקודה של ההיפוך, משום שממנה והלאה הכול טרגי, אבל בזמן ההיפוך עצמו אנחנו עדיין לא יודעים זאת.

תהודת קריאה

מבחינה סגנונית עמית מאוטנר הוא רב קסם, מגוון ואינו משעמם לרגע. עולם הדימויים של שיריו ומרחביו המטפוריים שואבים מן הטבע הארץ ישראלי ("מפגן הירקות מקבל את פניי". עמ' 47) וניתן למצוא בשיריו שועל, לוטרות, סנוניות, צדפית ושחרוריות. לצד אלו נמצא הטבע האורבני וגם הוא מטופל באהבה רבה ("על מרצפות/ המדרכה נושקים פיות אקראיים/ אורגיית אשפה מאוחרת". עמ' 34). הטבע באשר הוא אורב למשורר ויש בכוחו להעיר בו שסתומי השראה רדומים ("רוח סועה על פני הנוסעות/ עלולה לעורר בי הרים מושלגים". עמ' 38).

מאוטנר מלהטט בעברית ועושה כבשלו בבנייניה ("חריצי זרימה/ שלא נטרחו במפות הדרכים". עמ' 18), ממציא בהתאם לחירות המשורר מילים חדשות ("מהדהד את דבר אחרים/ להשאיר כָּאנְךָ". עמ' 105), וניכר כי לשונו בת בית ברחובות היום־יום כמו גם במחוזות עבר. השילוב הזה של עושר לשוני לצד עושר מטפורי עלול ליצור לא פעם בקורא תחושה של פאתוס, אלא שתבונת הדיוק של עמית מצליחה לבלום את היווצרות התחושה.
בפתח תהודת הקריאה הזו טמנו משאלה למצוא התפתחות של האני המשורר במהלכו של הספר, ואכן בשיר הלפני אחרון יש דובר מסוג אחר לגמרי, ננקטת בו לשון גוף ראשון רבים – אנחנו, והשיר עוסק בתופעה אוניברסלית המודגמת יפה גם בטבע וגם באדם. מובחנת היציאה מן הפרטי ומן האישי אל מה שמחבר, אל המשתף, אל נחלת הכלל. 
השיר האחרון, נטול הכותרת, מתכתב באופן אחר עם השיר הפותח “למה משורר“. בשעה שהראשון חקר ומצא סיבה ליצר השירה המקנן בגוף האמן, האחרון כבר אינו חוקר, כבר אין בו פסוקי אולי, יש בו מכתבה! יש בו ידיעה ברורה כי המשורר עתיד לשוב כמו ניגון שנזנח לשווא אל כל הרשמים שחושיו קלטו בדרך. שאלת הייעוד כבר לא מעסיקה אותו אלא סוגיית הגשמתו. המשורר אינו שואל למה, אלא מקבל על עצמו את דין השליחות. ולי, שנהניתי עד עמקי נשמתי מכל מה שקראתי, נותר רק לצפות לבאות.

*

איציק שחר הוא משורר, מבקר ומנחה כתיבה. ספר משיריו יראה אור בקרוב בהוצאת עמדה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 במרץ 2015,ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: