דבר המלך ודתו | אריאל פינקלשטיין

הדיון בענייני דת ומדינה הוא קוטבי ופשטני. השיח הדתי נעדר משנה מסודרת ובעיקר מגיב לשיח החילוני־ליברלי, שנאבק אוטומטית בדת. ספר מאתגר מציג עמדות מורכבות

36200049013bדת ומדינה בישראל

עיון פילוסופי־משפטי

דני סטטמן וגדעון ספיר

אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2014, 399 עמ'

בעת לימודיי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית סח לנו מרצה ותיק באחד הקורסים כי מה שכתוב בעיתון היומי, גם הוא, בסופו של דבר, פילוסופיה. כוונתו של המרצה הייתה לומר כי על אף שהפילוסופיה עוסקת בנושאים שנראים למביט מן הצד כמנותקים מן המציאות, בסופו של דבר גם הדיונים הכי בסיסיים בטורי הפובליציסטיקה היומית עוסקים באופן ישיר בשאלות פילוסופיות.

נזכרתי בדברים אלו תוך כדי קריאת ספרם החדש של פרופ' דני סטטמן ופרופ' גידי ספיר "דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי־משפטי". מחד, סטטמן, המכהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה וכעמית מחקר במכון הרטמן, וספיר, המכהן כפרופסור למשפטים באוניברסיטת בר־אילן וכעמית מחקר בפורום קהלת, כתבו ספר "כבד", העוסק, גם אם בשפה פשוטה יחסית, בשאלות פילוסופיות ומשפטיות מורכבות. מאידך גיסא, הספר חותר להציג עמדות בשאלות פרקטיות כמו נישואים אזרחיים, שירותי דת ואוטונומיה חינוכית דתית. במידה מסוימת, סטטמן וספיר מציגים את הטענות השונות המוצגות בתקשורת ובשיח הציבורי בנושאים אלו (גם מבלי להתייחס אליהן ישירות) באמצעות בחינה עמוקה, מקיפה וקוהרנטית שלהן.

למעשה רק השער השלישי, המהווה כשליש מהספר, עוסק בסוגיות הקונקרטיות שעל סדר היום הישראלי, בעוד שברובו של הספר בונים המחברים את התשתית הפילוסופית־משפטית הכללית לדיון זה. השער הראשון עוסק בסוגיית ההפרדה בין הדת והמדינה והשער השני מתמקד בהגנה על הדת ובסוגיות חופש הדת, החופש מדת ורגשות דתיים.

עניין גדול אני מוצא בטענות המחברים בשער הראשון. המחברים מראים כי על אף הפופולריות של רעיון הפרדת הדת והמדינה בשיח הליברלי הוא אינו עומד במבחן הביקורת. הם עורכים הבחנה מושגית בין שתי גרסאות שונות של הפרדת דת ומדינה: גרסת אי התמיכה בדת שלפיה אסור למדינה לתמוך כלל בדת ולממן חינוך דתי, בתי תפילה וכדומה, וגרסת אי ההעדפה של הדת שלפיה מותר למדינה לתמוך בדת אך אסור לה להעדיף אותה על פני אופציות אחרות של טוב או על פני זרם דתי אחר.

על אף שהרעיון שהמדינה צריכה להיות ניטרלית כלפי תפיסות טוב שונות נתפס לעתים כמהותי לליברליזם, מראים המחברים כי הטיעונים המבקשים לבסס אותו אינם משכנעים. כך, גם מנקודת מבט ליברלית אין מניעה שהמדינה תתמוך בתפיסות טוב שנויות במחלוקת, ואף תעדיף אותן על תפיסות טוב אחרות. המחברים גם מראים את הבעייתיות בטיעונים המנסים להצביע על מאפיינים ייחודיים של הדת, שבגינם הדת צריכה לקבל יחס מחמיר יותר מאשר תפיסות טוב אחרות.

הספר מתעלם מאחת הסוגיות הבוערות במתח שבין דת ומדינה. "אוטובוס השבת" של פעילי מפלגת מרצ, כמחאה למען הפעלת תחבורה ציבורית בשבת  צילום: פלאש 90

הספר מתעלם מאחת הסוגיות הבוערות במתח שבין דת ומדינה. "אוטובוס השבת" של פעילי מפלגת מרצ, כמחאה למען הפעלת תחבורה ציבורית בשבת
צילום: פלאש 90

מיתוס ההפרדה

כפי שמוכח במבוא לספר, המחשבה שדמוקרטיות ליברליות מחויבות להפרדת הדת מהמדינה אינה אלא מיתוס, ורוב מדינות המערב מאפשרות חיבור בין דת ומדינה. כך למשל, אנגליה, שוודיה ויוון ממסדות כנסיות מסוימות כדת המדינה, ובגרמניה ובבלגיה עדות דתיות מסוימות מקבלות מעמד מיוחד, זוכות לבלעדיות בהענקת שירותי דת לחבריהן ומקבלות תקציבים מהמדינה. לטענת המחברים, אפילו בארצות הברית גישת אי התמיכה איננה הגישה השלטת בקרב שופטי בית המשפט העליון, שחלקם אף טוענים כי איסור מיסוד הדת במדינה אינו אוסר להעדיף את הדת על פני תפיסות טוב מתחרות.

בסופו של דבר, הטענה העולה מן הספר היא שמנקודת מבט ליברלית מותר למדינה לתמוך בדת ואף להעדיף אותה על פני תפיסות טוב אחרות. המחברים מודעים לכך שמסקנות אלו "עשויות להתקבל בהתלהבות על ידי חלק מהדתיים, שקיבלו כאן מעין הכשר להשתמש בכוח הפוליטי שבידם כדי לקדם את תפיסתם במרחב הציבורי", אך הם ממהרים לצנן את ההתלהבות ולהזכיר כי "בדיוק מאותם טעמים המבססים את האפשרות לקדם במדינה סדר יום דתי, מותר גם לקדם סדר יום חילוני" (עמ' 88).

כמו כן, לטענת המחברים, העובדה שמותר למדינה לתמוך בדת ולהעדיפה לא אומרת שמותר לה לפגוע בחופש המצפון של שאר האזרחים (שבמשמעותו והיקפו הם דנים בשער השני של הספר). לפיכך, המחברים פוסלים את המונופול הדתי־אורתודוקסי על הנישואים במדינה, בעיקר בשל כך שהוא מחייב כל אחד להשתתף בטקס בעל אופי דתי מובהק. לתפיסתם, אם המדינה הייתה מאפשרת טקס דתי אורתודוקסי אך שלא בניהולו של רב וללא אווירה דתית מובהקת, היה בכך כדי להפחית באופן ניכר את הבעייתיות שבמונופול הדתי על הנישואים.

בשער השלישי מבקשים המחברים להחיל את העקרונות שפיתחו על סוגיות אקטואליות בשיח הישראלי כדוגמת נישואים אזרחיים, חינוך דתי, שירותי דת, מעמד הדתות הלא־יהודיות ועוד. לא אפרט כאן את טענות המחברים ביחס לכל סוגיה, אך לפלא בעיניי כיצד נמנעו מלעסוק בסוגיית השבת הציבורית במדינה. בעוד ניתן להבין מדוע בחרו המחברים שלא לעסוק בסוגיית העבודה בשבת, המערבת דיון סוציאלי שאינו קשור באופן ישיר לסוגיות דת ומדינה, קשה להבין כיצד התעלמו לחלוטין מסוגיית הפעלת תחבורה ציבורית בשבת שהיא אחת הסוגיות הבוערות ביותר בשנים האחרונות במתח שבין דת ומדינה בישראל.

טיעונים לא אמינים

נקודת המוצא של המחברים – שניהם אקדמאים דתיים – היא שדה השיח הליברלי. למרות זאת, בפרק השישי ביקשו המחברים לערער על נקודת המבט הטוענת שהחיבור בין דת למדינה מזיק לדת. דומני שזהו אחד הפרקים הפחות מוצלחים בספר, ללא קשר לעמדתי האישית בסוגיה. לדעתי, דיון ביתרונות ובחסרונות של הדת כתוצאה מהחיבור שלה עם המדינה, מתוך שדה השיח הליברלי החיצוני לדת, הוא מאולץ מדי. על כל פנים, נראה שהדבר מלמד על המחסור בשיח פנים־דתי רציני בסוגיות אלו. ואכן, בערב שנערך לכבוד הוצאת הספר ביקר הרב יובל שרלו את השיח הדתי־רבני הדל כיום בענייני דת ומדינה.

דומה כי בשנתיים האחרונות, בעקבות ריבוי הצעות החוק בענייני דת ומדינה, ביטאו רבנים וחברי כנסת דתיים רבים עמדות שונות בענייני דת ומדינה, אך ההרגשה היא שאין כאן כל תפיסה מסודרת וקוהרנטית. ההרגשה של רבים היא שרבנים וחברי כנסת דתיים סבורים שיש לאסור בחוק את מה שניתן, אך לא נעים להגיד זאת בפה מלא ולכן הם מעדיפים ללקט טיעונים מן הגורן ומן היקב, גם אם אינם מאמינים בהם באמת. לפיכך, גם כשאני מסכים לטיעונים הסוציאליים בענייני השבת, לטיעוני ערכי המשפחה בעניין הפונדקאות או לטיעוני החרדים בעניין זכותם לשמור על אורחות חייהם, אני מתקשה להקשיב לחברי כנסת דתיים שמשתמשים בהם, כאשר אני רואה שהם לא מוכנים לקבל את הטיעונים הללו כאשר הם אינם תואמים את עמדתם ההלכתית/יהודית.

האם לרבנים השונים – ליברלים ושמרנים וכאחד – יש מודל אידיאלי של יחסי דת ומדינה? מסופקני. "מדינת הלכה" הוא סלוגן שצריך לפרוט לפרוטות. הוא לא מודל. השיח הדתי כיום, על כל גווניו, בעיקר מגיב לשיח הכללי אך לא מנסה לפתח תפיסה מסודרת משלו, וחבל שכך.

הטענות שהועלו לעיל כלפי חוסר הקוהרנטיות של השיח דתי נכונות ברובן גם לגבי השיח החילוני־ליברלי שפעמים רבות פשוט נלחם כנגד כל דבר שקשור לדת, מבלי לבחון את הדברים בצורה עניינית. התוצאה היא שבדרך כלל השיח בענייני דת ומדינה הוא קוטבי, משעמם ופשטני. כאן טמון בעיניי היתרון הגדול של ספרם של סטטמן וספיר: הם עורכים דיון ענייני אמיתי ומציגים עמדות מורכבות ולא פשטניות. לא לחינם ציין פרופ' אהרן ברק ב"הסכמה" הנלהבת שנתן לספר – שבה הוא טוען שזהו הספר הטוב ביותר שנכתב בעולם על חופש המצפון והדת – כי "אין כמוהו ביושר אינטלקטואלי". נראה שגם מי שלא יסכים עם כל טענותיהם של סטטמן וספיר – כמו פרופ' ברק עצמו – ילמד רבות מקריאתו של ספר זה, המאתגר את הקורא ותובע ממנו לבחון את עמדותיו ללא הנחות.

*

אריאל פינקלשטיין הוא חוקר ומנהל פרויקט "שביל הזהב" להסדרת יחסי עם, דת ומדינה במכון לאסטרטגיה ציונית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 במרץ 2015, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ה - 918, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מסכים מאד לצורך בהעמקת השיח – השיח הדתי אכן דל ולא קוהרנטי באופן שהוא לפעמים מביך – וגם השיח הליברלי-חילוני, לפחות באופן שבו הוא מתבטא בציבוריות – הוא לעיתים קרובות זול ופופוליסטי. בהקשר הזה, הספר אכן מהווה ברכה גדולה.
    מצד שני, מסופקני אם המסורת האנליטית-רולסיאנית שבה הם הולכים יכולה לתת דרך רצינית ומלאה להבנת המורכבות של יחסי הדת והמדינה, הן מצד הדת והן מצד המדינה. לא מפתיע בעייני שחלק גדול מהמסקנות שהם הגיעו אליהן בנויות על טענות מסוג – "לא ניתן לנמק בצורה משכנעת", "אין ראיה שזו הדרך ההכרחית" וכד' – עם קצת כשרון אנליטי אפשר להראות את המופרכות של טענות או אינטואיציות רבות.
    יהיה משמח אם יקומו ממשיכים שיעסקו בסוגיות הללו מתוך ההגות הקרובה יותר לדרך הקונטיננטלית – כגון צ'ארלס טיילור.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: