סקירת כתבי עת מן העולם

ללכת שבי אחריהם

בניסיון לגייס נשים גרמניות לארגון, מבטיח דאעש למצטרפות נופים יפים וסיפוק אישי. אך יש גם דברים שהוא מסתיר

* "הדר שפיגל" הגרמני עושה עבודה יסודית בסיקור ההקצנה בקרב מוסלמים בגרמניה והתגייסותם לדאעש. לפני חודשיים התפרסם במדור זה דיווח בנושא וגם החודש צוות המגזין מתייחס אליו, אך הפעם מזווית פחות צפויה – התגייסות של נשים מוסלמיות ילידות גרמניה לדאעש. לפי אומדנים של גורמי המודיעין הגרמניים, כמאה מוסלמיות ילידות גרמניה בגילי 16-27 נמצאות היום עם לוחמי דאעש בעיראק ובסוריה, חלקן נשואות להם וחלקן אף נוטלות חלק פעיל בלוחמה. מה גורם להן לעזוב את החיים השקטים והבורגניים בארץ מולדתם לטובת עולם של עריפת ראשים?

גורמי מודיעין וגורמים משפטיים גרמניים לוקחים את האתגר ברצינות רבה וכבר יש ברשותם מידע שיכול לספק לנו הצצה ראשונית לתחום. מסתבר שאותו אורח חיים בורגני יכול להיות עושר השמור לבעליו לרעתו, כיוון שדווקא הוא מעורר נשים צעירות להתמרד נגדו ולחפש משהו אחר, שנוגד את העולם הסובב ואת הערכים של ההורים. בדרך כלל לא מדובר במשהו שאותן נשים צעירות סופגות מהבית, אלא בתכנים שאליהם הן נחשפות ברשתות החברתיות.

הן דווקא לא הצטרפו. מפגינות נגד דאעש בברלין
צילום: רויטרס

פעילי דאעש פרשו ברחבי אירופה רשת רחבה שמטרתה לגייס לוחמים וגם בנות זוג עבורן. בתוכני התעמולה שלהם לא רואים גופות ערופות ראש אלא נופים מרהיבים עם פריחת אביב בלבנון, והם מבטיחים חוויה מסחררת של חיבור ל"משהו גדול". לפעילי דאעש חשוב לגייס נשים מעוד סיבה – המשטרה נוטה להתייחס אליהן פחות ומבדקי הבטיחות שהן עוברות פחות קפדניים. הן מגיעות לאזורי הלוחמה ובדרך כלל מתחתנות עם לוחמים על מנת לשמור על הקן כשבעליהן בחזית. עוד דבר שלא מספרים ולא מגלים להן הוא שבין לוחמי דאעש מתקיימת פרקטיקה מוסלמית נפוצה של "נישואין זמניים", כשניתן לשאת מספר נשים בו זמנית ואף מספר נשים אחת אחרי השנייה. אם אחד הלוחמים נהרג, אשתו תינשא ללוחם אחר מבלי לשאול את דעתה.

חלק מהלוחמים חוזרים לאירופה ומשתלבים ברשתות הגיוס, מה שמסביר את ההתעניינות ההולכת וגוברת של שירותי הביון האירופיים בנושא. פעיל אחד העלה לדף הפייסבוק שלו תמונה עם תינוק שיושב על ברכיו כשרימון יד מוחזק בכיס החולצה שלו. פעיל אחר פרסם פוסט שבו הוא מסביר באריכות מדוע האסלאם מצווה לרגום למוות את הכופרים, בייחוד אלו הלועגים לנביא מוחמד (מה שמראה שמעשה "שארלי הבדו" עלול לחזור על עצמו במדינות אירופה נוספות). אותו פעיל גם מסביר בלהט שעריפת ראשים היא מעשה הומני, כיוון שהקורבן מת מיד ואינו חש כאב, בניגוד לעינויים הברבריים של לוחמים עיראקיים בכלא בארה"ב, למשל.

צוות הכתבים הגיע לבית הוריה של צעירה אחת שעקבותיה אבדו בסוריה. ההורים היו המומים ואובדי עצות, אך אמרו שבמדינה דמוקרטית אין להם כלים לכפות משהו על בחורה שעברה את גיל ההתבגרות. אביה ואחותה אף נסעו לסוריה, דרך תורכיה, על מנת להחזיר את הבת המורדת לחיק המשפחה. הם הצליחו לגלות את מקום הימצאה אך לא הצליחו לשכנעה לשוב. מבחינתה היא הגשימה את חלומה, הגיעה לסוריה ונישאה ללוחם. האב והאחות נאלצו לחזור על עקבותיהם ולשוב לגרמניה.

בגרמניה מתנהל כעת משפט של אישה צעירה בגין סיוע למעשה טרור. בקרוב גם תאושר החקיקה שתקל על העמדה לדין של סייעני טרור, בכך שתהפוך כל צורת סיוע לטרור, כלכלית או אחרת, לפשע פלילי. כעת נותר לראות כמה מוצלחת תהיה פעילות המניעה.

———

סופר את עצמו

האם יש מקום לספרות יפה בעידן הדיגיטלי? ג'ונתן פרנזן, גדול הסופרים האמריקנים בימינו, מסביר מדוע התשובה חיובית

* ג'ונתן פרנזן נחשב לסופר האמריקני הגדול ביותר שחי היום. בשנות התשעים הוא פרסם מסה במגזין Harpers ששמה היה “למה לטרוח?”. המחבר דן שם בהרחבה בשאלה מדוע לטרוח ליצור רומן רחב יריעה ומעמיק, דוגמת “מלחמה ושלום”, בעידן דיגיטלי-וירטואלי שבו לא ברור מי הולך לקרוא בו בכלל. המסה הכתה גלים בעולם הספרותי של ארה”ב, אך פרנזן עצמו החליט להשיב תשובה חיובית לשאלה של עצמו ופרסם שני רומנים גדולים שהפכו לרבי מכר בארה”ב ובעולם – “תיקונים” ו”חירות”.

במידה מסוימת, גם הריאיון הנוכחי עמו שהתפרסם במגזין המקוון Booth ממשיך להשיב על אותה שאלה – מדוע לטרוח ולעסוק בספרות יפה בימינו. תשובתו של פרנזן מתחילה בכך שכתיבת ספרות היא צורה משמעותית מאוד של חקירה עצמית ומבחינה זו כל יצירה היא בראש ובראשונה יצירה אוטוביוגרפית. הסטודנט שהפך לחרק למשל הוא בן דמותו של קפקא.

באופן מפתיע, פרנזן אינו מגנה את הספרות הרדודה והשטחית יותר, כיוון שברור לו שלרוב האנשים אין כוח להתבונן בדמויות מעמיקות ומורכבות אחרי יום עבודה ארוך ומתיש. הם לא רוצים לצפות בתערובת הנצחית של אור וצללים וטוב ורע שמתקיימת בכל דמות ספרותית טובה, אלא מעוניינים בגיבורים טובים ובסוף טוב, וטוב שיש סופרים שמספקים זאת. לרוב האנשים גם אין סבלנות למסות מעמיקות, אומר פרנזן, ולכן כשהם רוצים להגיד משהו מבלי לנמק הם לא כותבים מסה אלא מצייצים בטוויטר. ככלל, קולו הייחודי של פרנזן בולט בכך שהוא מייצג גישה אליטיסטית מובהקת והוא אינו מתנצל עליה.

פרנזן לא חושש גם מהתייצבות כנגד תופעות נוספות מבלי לחשוש מתקינות פוליטית. למשל נגד הטענות כלפי הדרת הקול הנשי מהמרחב הספרותי בארה”ב. כשמראיין משמיע באוזניו קובלנות של סופרת מסוימת על כך שהיא מרגישה מודרת על ידי יוצרי הקאנון הגברים, פרנזן מבטל זאת וגם מודה שלא קרא דבר ממה שהיא כתבה. הסיבה לכך לדבריו היא שהוא לא שמע דעה חיובית אחת על יצירותיה של אותה סופרת, לא ממבקר ולא ממבקרת.

נושא נוסף שפרנזן נדרש אליו רבות הוא יחסו החשדני לטכנולוגיה. הוא אינו מתנגד לאינטרנט באופן כללי ואף מבלה בו את רוב הזמן שאינו מוקדש לכתיבה ספרותית, אך יחד עם זאת הוא שולל את המדיה האינטרנטית ככזו המסוגלת לפתח דיון רציני סביב נושא כלשהו. כשמראיין מתריס כנגדו שהוא שינה את דעתו בנושא ביחס לטלוויזיה, פרנזן משיב שעשה זאת לאחר שהתחילו להופיע סדרות טלוויזיוניות איכותיות שמתארות מערכת יחסים מורכבות ומתפתחות בין הדמויות והוא לא רואה אפשרות שהאינטרנט יפתח רמת דיון דומה.

לסיום, לא ניתן שלא להזכיר את קנאת הסופרים, שמרבה לא רק חכמה. פרנזן ידוע כאדם שמעורר קנאה רבה. הוא מתייחס לעניין עם סוג של השלמה ואף מודה שחש בעצמו קנאה מסוימת כלפי ג’ון אפדייק המנוח. בכל מקרה, נראה שעדיין קיים קהל יעד מצומצם שברור לו מדוע יש לטרוח על ספרות יפה.

———–

גן העדן של המהגרים 

כשהאסלאם הקיצוני עולה מצד אחד ושנאת הזרים מתעוררת בצד השני, יש בנורווגיה מי שמבקשים ללכת באמצע 

* ועוד על קיצוניות מוסלמית באירופה, מזווית מעט יותר מעוררת תקווה. רשימתו של של הוג איקן ב-New York Review of Books מוקדשת לתהליכים שעוברים מוסלמים בנורווגיה, על רקע הטבח שבוצע על ידי אנדרס בריוויק ביולי 2011.

להלן תמונת המצב המורכבת של נורווגיה: מדובר במדינה בעלת שטח גדול ואוכלוסייה יחסית מצומצמת – חמישה מיליון איש בלבד. כחמישה אחוזים מהם מהגרים מוסלמים, רובם מפקיסטן וסומליה, ומיעוטם מאיראן, תורכיה וצפון אפריקה. מדובר באחת ממדינות הרווחה השלוות, העשירות והיציבות בעולם, עם שיעור אבטלה של 3.7%, תל”ג של 100 אלף דולר לראש ופערי שכר נמוכים, הודות למערכת מיסוי מסועפת. נורווגיה היא המדינה הדמוקרטית ביותר בעולם, בהתאם לשילוב של שישים מדדים שונים, והיא גם מובילה בתחום של שוויון מגדרי, כאשר לנשים ייצוג מכובד בין שרי הממשלה.

מיעוט המהגרים המוסלמים משתלב היטב במקום, וכמה מהם מכהנים כחברי פרלמנט. יוצאת פקיסטן מכהנת כראש ועדה פרלמנטרית ויוצא פקיסטן נוסף מתכוון לרוץ לראשות עיר הבירה אוסלו. באזורי המגורים של המוסלמים ניתן לראות חנויות למכירת בירה מקומית לצד מסגדים וחנויות של אוכל כשר. ובתוך כל גן העדן הזה מופיע לו ארגון ששמו “אומת הנביא”, שאחד מנציגיו, יליד נורווגיה ושופט כדורגל מצליח בעברו, נראה כעת כמטיף אסלאמי מהשורה המעודד את צאן מרעיתו להרוג בכופרים ולהתגייס לדאעש.

ומסתבר שיש גם מי שנענה לו. מקרב 3,000 אירופים שהצטרפו לשורות הלוחמים בסוריה יש 150 נורווגים, כמה מהם בנות עשרה (עיין אייטם קודם) ואחד מהם אף הפך למפקד דאעש בכיר. הדברים משתנים גם בבית פנימה – כבר ב-2010 קיבל עיתון נורווגי שפרסם קריקטורות על הנביא מוחמד איומים על כך ש”אסון התאומים עלול לחזור על עצמו על אדמת נורווגיה”. בקיץ האחרון הממשלה דיווחה על חשיפת ארגון טרור מוסלמי בנורווגיה וכעת שירות הביון מעריך שהסבירות לפיגוע טרור בשנה הקרובה עומדת על למעלה מ-50%. הדבר מעורר נורווגים רבים לשאול: היכן שגינו?

יש מי שמנסה להשיב לשאלה זו באלימות קיצונית, כדוגמת אנדרס בריוויק שטבח עשרות צעירים בקייטנה, רבים מהם ילדי מהגרים. יתרה מזאת, במהלך המשפט בריוויק גילה שכוונתו המקורית הייתה להתנקש במספר בכירים נורווגים שהיו אמורים להתארח במקום: ראש הממשלה, שר החוץ ומנהיגה צעירה של מפלגת הלייבור. הוא תכנן לחטוף אותם, להכריח אותם לכרוע ברך בזמן שהוא מקריא להם את גזר דינם ואז לערוף את ראשם, “כפי שמקובל באל קעידה. זהו נשק פסיכולוגי רב עוצמה”, הסביר בריוויק לשופטים. זמן מה לפני הטבח הוא גם העלה לרשת מניפסט בן 1,500 עמודים, שבו הוא מתריע מפני סכנת הפיכתה של נורווגיה למדינה מוסלמית.

בריוויק נמצא שפוי וכשיר לעמוד לדין על ידי שני אנשי מקצוע שונים ונידון לתקופת מאסר של 21 שנה, העונש המרבי לפי החוק הנורבגי. וכעת נשאלת השאלה: האם מדובר בתגובה שפויה למצב הקיים? מדיניות הרווחה השופעת של נורבגיה הייתה מיועדת במקור למדינה כפי שהייתה לפני ההגירה המוסלמית – ארץ קטנה והומוגנית בעיקרה מבחינת האוכלוסייה. אולם מאז שנורווגיה פתחה את שעריה למהגרי העולם השלישי, החלה גם עלייה פוליטית של גורמים מתנגדי הגירה שהתגבשו ל”מפלגת הקדמה” שבה בריוויק היה חבר תקופה קצרה, עד שהתאכזב ממנה. גם השמאל הנורווגי החל להסתכסך עם מוסלמים מדי פעם, בעיקר סביב שאלת זכויות הנשים או פרסום תכנים סאטיריים שעלולים לפגוע באסלאם. במקביל, התחילו להתגבש בנורווגיה קבוצות מוסלמיות עם אידיאולוגיה קיצונית, שדרשו למשל מנשים כיסוי ראש מלא – דבר שנשים אלו מעולם לא עשו בארצות מוצאן.

למרבה ההפתעה, כשדנים בסיבות להקצנה יש מי שמציין דווקא את מדיניות הרווחה הנורווגית המפוארת, שמעודדת מהגרים צעירים לא לעבוד ומפנה את כל זמנם לעיסוק בתכנים אסלאמיסטיים. אחרים טוענים שבעוד שהכלכלה הנורווגית מחלקת למהגרים הטבות וקצבאות ביד רחבה, הרי שהחברה הנורווגית מתרחקת מהם והם לא מרגישים רצויים בה. כך או אחרת, רבים חשים מאוימים משני הקטבים הקיצוניים של “אומת הנביא” מצד אחד ובריוויק מצד אחר.

כל זה הוביל לאחרונה לתהלוכה מרשימה של נציגי הארגונים המוסלמיים שצעדה עד בניין הפרלמנט באוסלו, שם נערכה פגישה עם בכירי הממשל. איש דת מוסלמי שלקח חלק בהפגנה ונאם אחריה, גינה בתוקף את הצעירים שמתכוונים ללחום בסוריה וקרא להם “מוג’הדינים של פייסבוק”. האם יש כאן התחלה של שיח וחיבור שישאירו את הקיצונים משני הצדדים בשוליים?

————

אנטישמי בד' אמות

ראש המפלגה הנאצית הבריטית, אוסוולד מוסלי, תמיד התנער מהדמות האנטישמית שהודבקה לו, אבל מחקר חדש מגלה שכך אכן היה

* רשימתו של דניאל טילס ב-History Today עוסקת בשאלה היסטורית מעניינת: האם ראש המפלגה הנאצית הבריטית, אוסוולד מוסלי, היה אנטישמי? הדעה המקובלת שמוסלי עצמו דאג לטפח היא שהוא מגנה אנטישמיות ואלימות והוא נגרר לסיסמאות אנטישמיות בעל כורחו, כתוצאה ממעורבות יהודית מאסיבית בתקיפות כלפי פעילי מפלגתו. אך מחקר היסטורי מגלה תמונה מורכבת יותר. מוסלי היה נתון בדילמה בין דעותיו האנטישמיות האישיות לבין חוסר הפופולריות של התפיסות האנטישמיות בבריטניה באופן כללי.

המאמר עוקב אחר תהליך ההתפתחות שבו מוסלי “שיווק” את האנטישמיות לקהל הבריטי. בהתחלה הוא התעקש שאין לו כל עניין להתנכל ליהודים באשר הם, אלא רק “לכאלה שמעורבים בפעילות קומוניסטית או פיננסית חתרנית” כלפי בריטניה.

בשנת 1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון, צעד מוסלי צעד נוסף. הוא התחיל לדבר על “הקשר היהודי” שהתגלה “להפתעתו” בצמרת כל המפלגות הגדולות, שמאל וימין גם יחד, בתקשורת ובמערכת הפיננסית. כאן כבר לא היו “יהודים בודדים שנאמנותם לקויה”, אלא יהדות כגוף בינלאומי גדול שחותר תחת בריטניה כדי לשרת את האינטרסים של עצמו. יהדות בריטניה סירבה תקופה ארוכה לראות את הדברים נכוחה, וגם אחרי שכבר היה ברור לכולם שמדובר באיש אנטישמי שמנהיג תנועה אנטישמית, הנהגת יהודי בריטניה עודדה איפוק, מחשש לגרום להסלמה.

במהלך שנת 1934 נעשו מספר פעולות שמטרתן הייתה לפוצץ את כנסי המפלגה של מוסלי והוא מצדו טען ששמונים אחוזים מהמעורבים בהן היו יהודים. מאוחר יותר מוסלי עצמו דיבר על חמישים ואז על עשרים אחוזים (המספר האחרון הוא כנראה קרוב יותר לאמת).

תפס את יהדות העולם כגורם המאיים על בריטניה. אוסוולד מוסלי, 1925

בכל מקרה, מעורבותם של יהודי בריטניה במחאות אנטי נאציות הייתה מתונה ביותר ולא היה בה כדי להצדיק את דבריו של מוסלי לגבי “עוינות יהודית מופרזת כלפי מפלגתו”. גם מקורביו של מוסלי העידו על האנטישמיות שלו ועל רצונו להחביא אותה מהקהל הרחב.

רישומיו האישיים של מוסלי מספקים לנו עדות מהימנה על תפיסתו את יהדות העולם כגורם המאיים על בריטניה. ניתן לשאול מדוע היה למוסלי חשוב כל כך לטפח תפיסות אנטישמיות ואז להחביא אותן, מחשש להרחיק את הציבור הבריטי? התשובה היא שהאנטישמיות היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהאידיאולוגיה הפשיסטית שבאה להפריד את האומה הטהורה מהגורמים שמזהמים אותה, והלא יהודים שימשו “קבוצת חוץ” בולטת ביותר בתקופה המדוברת, הודות לנוכחותם המוחשית בפוליטיקה, בבנקאות ובתקשורת.

הנה, גם בשנת 2015 ניתן ללמוד כיצד ניתן להסוות אנטישמיות ב”אנטי ציונות” או ב”מאבק אנטי גלובליסטי”. אם מישהו נראה, נשמע ומתנהג כמו אנטישמי… מה זה אומר?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015