צוואתו של מר מסעוד | אליהו בירנבוים

האם חובה לקיים צוואתו של מת שהורה שלא לומר עליו קדיש? על המצווה לשמוע בדברי המת ועל סמכותם המוגבלת של המתים על החיים

עבודת הרבנות בקהילות בתפוצות היא עבודה של יום ולילה. הרב עוסק עם החיים ועם המתים ומה שביניהם והשאלות המתעוררות משלבות בין חיי עולם לחיי שעה.

לפני מספר שנים פנו אליי בני הקהילה בפלמה דה מיורקה בספרד בשאלה מעניינת. העיר פלמה דה מיורקה הפכה להיות מקום מגורים ליהודים מבוגרים מרחבי אירופה היוצאים לפנסיה ומבקשים להתיישב בעיר יפה ושקטה על שפת הים, מעין מיאמי של אירופה. כך נוצרה בשנים האחרונות קהילה של יהודים פנסיונרים מאירופה באי שבדרום ספרד. רב הקהילה שלח אליי בדחיפות את השאלה הבאה: "אדם נפטר בקהילתי. לפני מותו ובצוואתו ביקש שבנו, המתגורר בלונדון, לא יגיע ללוויה שכן בין האב לבן היה סכסוך של שנים. האם עליי להודיע לבן על פטירת האב כדי שהוא יחליט אם להגיע ללוויה, או לחלופין כדי שיוכל לשבת שבעה בלונדון? האם יש לשמוע לדברי האב האוסר על בנו להגיע ללוויה או שמא הוא 'מתנה על דבר שכתוב בתורה' ואין לשמוע לו? האם ההשתתפות בלוויה היא חלק ממצוות אבלות וכיבוד אב ואם?"

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

עונש עצמי

לפני מספר שבועות ביקרתי בקהילה היהודית בגיברלטר, מושבה בריטית על אדמת ספרד, מול מרוקו אשר באפריקה. לקהילה זו הגיעו במהלך השנים יהודים רבים ממרוקו אשר סחרו עם האנגלים והייתה נוכחות יהודית רציפה בגיברלטר מאז 1704. כך נוצרה קהילה קטנה אבל מגובשת של יוצאי מרוקו בגיברלטר אשר עד היום שומרת בקפדנות על המנהגים המרוקניים ועל מסורת ישראל סבא.

פנתה אליי משפחה מהקהילה וביקשה לשפוך את מר לבה על אשר אירע לסב המשפחה. הסבא, מר מסעוד (שם בדוי), הגיע ממרוקו לגיברלטר בראשית המאה ה-20. הוא היה אדם מסורתי ושומר מצוות אבל מפאת גלגולי חיים התחתן עם אישה נוכרייה מבנות המקום. נולדו לו מספר ילדים, אשתו נפטרה, והוא חזר ונשא אישה שנייה שאינה מבנות עמנו וגם ממנה נולדו לו ילדים. במשך כל השנים שבהן היה נשוי לשתי נשים אלו המשיך לחיות כיהודי דתי ולחנך את ילדיו ליהדות למרות שלא היו יהודים על פי ההלכה.

ההפתעה הגדולה הגיעה כאשר מר מסעוד נפטר. לפני פטירתו הוא מסר בידי אנשי החברה קדישא מכתב בכתב ידו ועם חתימת ידו, ובו כתוב כך: “בקשה: אני מבקש שלאחר פטירתי יקברו אותי מיד, בלי להודיע לאף אחד. שיקברו אותי רחוק משאר הקברים ולא יכתבו דבר על מצבתי. שלא יתפללו בקבורה ולא יאמרו קדיש. שלא ישבו עליי שבעה ולא ישמרו אבלות לאחר פטירתי, שלא יאמרו עליי השכבה בבית הכנסת ולא ילך אדם לשדה להתפלל עבורי. לאחר פטירתי אהיה כאילו שלא באתי לעולם כלל. חשוב: לא אסלח למי שלא יקיים את בקשתי האחרונה. אייר תשי”ד, מאי 1954”.

מתוך המכתב ניתן לשמוע את קולו הבוכה והעצוב של מסעוד על מהלך חייו. ככל הנראה הוא החליט לקחת אחריות על מה שעשה בחייו ואף “להעניש” את עצמו על נישואיו לנשים לא יהודיות.  קשה לתאר את הכאב הטמון בשורות שכתב בדמעות לבו ובכתב ידו.

אולם בני המשפחה לא היו שלמים עם הדרך שבה בחר מסעוד למחוק את עצמו מן העולם היהודי אחרי פטירתו וכעת הם מבקשים לבנות את מצבתו ולהתחיל לומר קדיש ואשכבה לזכר נשמתו. למעשה, הסבא העביר את סבלו לצאצאיו, אשר המשיכו בדרכו היהודית וחלקם אף התגיירו, וכעת הם רוצים לתקן את צוואתו ושואלים האם יש ממש בדבריו.

זכות ממונית

גם במקרה הראשון וגם בשני עולה לדיון שאלה עקרונית – עד כמה יש מצווה או חובה לקיים את דברי המת? עד כמה אדם שנפטר יכול לקבוע את סדר היום היהודי לבניו, בנותיו ונכדיו? אמנם אנו רגילים לצטט את דברי הגמרא "מצווה לקיים דברי המת" (כתובות סט, ב), אבל כלל זה הוא חלק מכללי הפסיקה בעולם הצוואות והירושות, שבו ניתן מעמד מיוחד לרצונו של הנפטר. למעשה מה שמקנה את הסמכות לאדם הנפטר שישמעו בקולו הוא דווקא הירושה הממונית שהוא משאיר ומכוחה אדם זוכה שישמעו גם לבקשתו האחרונה (גיטין יג, א, תוספות ד"ה והא). ואולם, סמכות זו אינה מוקנית לנפטר בכל תחומי החיים, במיוחד אם בקשותיו ורצונותיו יכולים לפגוע באנשים אחרים, קרובים או רחוקים.

קיימת גם גישה שנייה המקנה לדבריו של האדם הנפטר סמכות לא מכוח קנייניו ורכושו, אלא מדין החסד שצריך לעשות עם כל אדם בכלל ועם האדם הנפטר בפרט. כך כתב הרב יוסף שאול נתנזון, מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-19: "אמנם מה שנראה לפי עניות דעתי בזה דהוא עניין חסד של אמת שעושים עם המתים, שהמת אין לו לעשות עוד ומצווה לקיים דברי המת וזה שביקש יעקב: ועשית עמדי חסד ואמת" (שו"ת שואל ומשיב, סימן א).

הרשב"ץ (רבי שלמה בן צמח דוראן, אלג'יר, המאה ה-15) כתב דברים מאוד חריפים לגבי אפשרות  אדם לצוות לבניו אחריו מה יעשו: "…שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת, שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ולא נשיא שיצווה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות. ולא אמרו זה אלא שכשצווה שיעשה מממונו כלום שמצווה לקיים דבריו שהרי הממון שלו. כלומר, הרשב"ץ מגביל את העיקרון של "מצווה לקיים דברי המת" רק לענייני ממון ולא לשאר ציוויים.

מעבר למשמעות החיובית של "מצווה לקיים דברי המת" ההלכה מבחינה גם במקרים שבהם דברי המת יכולים לפגוע בחובה של החי לקיים את חובתו, ובמיוחד אם הציווי של האב לבניו ובנותיו סותר את הציווי של כיבוד אב ואם המחייב אותם לכבד את אביהם גם לאחר מותו, להשתתף בהלווייתו ולומר קדיש לעילוי נשמתו. בסגנון זה כתב המהרי"ק: "אבל במלתא דלא שייך בגוויה כי הכא פשיטא דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו וכו' אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו…" (שו"ת מהרי"ק סימן קסו).

במילים אחרות אומר המהרי"ק כי סמכות האב על בניו בחייו ואף לאחר מותו מוגבלת לאותם דברים שמתייחסים אליו, אבל בנושאים שאין לאב כל צורך בהם אילו לו סמכות לצוות את בניו. גם המהרי"ט (ארץ ישראל ותורכיה, נפטר ב-1639) מתנגד לכך שהורים יצוו את בניהם לעשות דברים שהם נגד דין תורה: "היאך אפשר לומר עוד שמצווה לקיים דברי האב ולבטל דברי תורה?" (שו"ת מהרי"ט, חלק ב' חושן משפט סימן ו')

אין סמכות לפגוע

שאלה מעניינת הדומה במעט לנושא שלנו נשאלה לרב עובדיה יוסף: "נשאלתי לחוות דעתי אם מותר לומר קדיש על אמו גם כשאביו מקפיד על זה מפני שחושש לחייו כדעת ההמון". הרמ"א משיב לשאלה זו וכותב: "נהגו לומר קדיש על האם ואע"פ שהאב עדיין חי אין בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו שמתה, יש לומר שלא  ישמע לו הואיל ומקיים בזה כיבוד אם וקיימא לן מכבדו בחייו ומכבדו במותו" (דרכי משה סי' שע"ו). והרב עובדיה יוסף הוסיף על דברי הרמ"א: "ולי נראה שאין לשמוע לו, שמאחר שנהגו אבותינו הקדושים לומר קדיש יתום והוא זכות לשוכני עפר כידוע ממעשה דר' עקיבא הוי כאילו אמר לו אביו שלא יעשה דבר מדברי סופרים" (שו"ת יביע אומר חלק ג', יורה  דעה, סימן כ"ו).

כבר בתקופה קדומה, במאה ה-16, נשאל המבי"ט מטיראני על היחס בין בקשת ההורים בחיים או לאחר מותם כאשר רצונם מתנגש עם רצון הבנים. "ילמדנו רבנו: ראובן שנדר שאם יהיה לו כך וכך שידור בצפת תובב"א ועתה נתקיים הדבר ואביו ואמו אינם מניחים אותו ללכת לדור שם… תשובה: חייב לקיים נדרו ואינו חייב לחוש לצוואת אביו ואמו שאמרו שלא ילך…. ואין לו עונש על שאינו מקיים מצות כיבוד אב ואם שכן יש מצוה לדור בארץ ישראל…" (שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קלט).

זכורני שלפני שנים השתתפתי בשיעור של הרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות. הרב סיפר על יהודי עשיר שתרם לבניית מקווה טהרה לנשים. לאחר פטירתו פתחו את צוואתו ומצאו שכתב: "הריני מבקש  שלפני קבורתי, יעשו את הטהרה שלי במקווה שתרמתי". כמובן שעלתה השאלה האם מחויבים לקיים את דברי האדם בבחינת "מצווה לקיים דברי המת"  או שמא יהיה בכך פגיעה בנשים הרגילות לטבול במקווה, שכן אם הן ישמעו שאדם שנפטר הוטבל במקווה הדבר ירחיק אותן מן המקום. הרב שמחה הכהן קוק פסק שאין בסמכותו של אדם שנפטר לבקש מהחיים דברים שיכולים לפגוע בהם וברגשותיהם ולכן לא הטבילו אותו במקווה שהוא עצמו תרם.

נדמה שגם בתשובה לשני הסיפורים הראשונים, מבלי להיכנס לכל פרטי המקרה וההלכה, כהוראה כללית מן הצורך היה להודיע לבן על פטירת האב כדי שיגיע ללוויה, ישב שבעה כדין ויקיים את חובת הקדיש. גם במקרה השני, למרות הכאב המופיע בבקשת האב והסב, אין הוא יכול לדרוש מבני משפחתו שלא יכבדוהו ויזכרו אותו לטובה לאחר מותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-7 במרץ 2015,ב-גיליון כי תשא תשע"ה - 917, רב עולמי / אליהו בירנבוים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: