עמידה מול הפלורליזם וה"לייטיות" | אלי סדן

הרב צבי טאו מציל את הציונות הדתית מבינוניות, מפשרנות הלכתית ומאימוץ דעות חילוניות המתגנבות לבית המדרש במסווה אקדמי. תגובה לכתבה על "ישיבות הקו"

כשקראתי לראשונה את הכתבה במקור ראשון על "הקו" לא היה בדעתי להתייחס אליה, אלא שהוצפתי בשאלות מצד רבים וטובים, ועל כן החלטתי לכתוב את התייחסותי, בעיקר כדי לפזר את הערפל המפחיד שכתבה זו ניסתה ליצור, ואולי באותה הזדמנות להתייחס – ולו בקצרה – לכמה שאלות מהותיות שנוגעות לדרכה של הציונות הדתית.

אקדים ואומר שאיני דובר ואיני נציג של הרב טאו, גם לא של הר המור. הם אינם זקוקים לי. אני אומר את דעותיי האישיות.

המילה "חרדי" אינה מילת גנאי. יש הרבה דברים טובים שכדאי ללמוד מהחרדים, לא פחות ואף יותר ממה שיש לנו ללמוד מ"התרבות החילונית", אשר לפי כותב המאמר "הציונות הדתית מרבה לחבקה", אלא שיש לנו מחלוקת יסודית עִמם ביחס לתקופה ולדור. אליבא דהחרדים, מדינת ישראל במקרה הטוב היא כמו "פולין", ובמקרה הפחות טוב היא אויב וסכנה לתורה. לעומת זאת, אנו קיבלנו מרבותינו שהתקופה היא אתחלתא דגאולה ומדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", ומכיוון שדור עקבתא דמשיחא הוא טב מלגיו וביש מלבר, אין להתייחס לחילונים כאל אפיקורסים, שביחס אליהם פוסק הרמב"ם על פי הגמרא שחובה לשנוא אותם, כי אם כשוגגים או אף אנוסים על ידי הדעות הזרות שמושכות אותם, וממילא חלה עליהם מצוות ואהבת לרעך כמוך.

בתמצית, אלו יסודות המחלוקת ופשוט וברור שבמובן זה מעולם לא ניכרה שמץ חרדיות אצל רבני הר המור וההולכים בעקבותיהם, לא ביחס לתקופה, לא ביחס למדינה ולא ביחס הנפשי ל”חילונים”.

אלא שבכתבה נטענה טענה נוספת, שדרכה של הציונות הדתית היא “לחבק את התרבות החילונית”, לא להתנזר “ממוזיקה לועזית ומסרטי קולנוע”, ולא “להחמיר בכל הקשור ביחסים בין המינים”, ושהרב טאו יוצא נגד תופעות אלו, רחמנא לצלן. האם זוהי חרדיות פסולה? וכי נאמנות לתורה כְּיום נתינתה בסיני היא מונופול של העולם החרדי או שמא כל מי שהתורה יקרה לו ודאי רוצה לשמרה כראוי?!

"מעולם לא תמכנו בהקמת מכינות מעורבות". המכינה הקדם צבאית אדרת צילום: מרים צחי. 
למצולמים אין קשר לכתבה

"מעולם לא תמכנו בהקמת מכינות מעורבות". המכינה הקדם צבאית אדרת
צילום: מרים צחי. 
למצולמים אין קשר לכתבה

מציל מפשרנות הלכתית

ייאמר הדבר באופן ברור: לפי הבנתי מו"ר הרב טאו מתאמץ להציל את הציונות הדתית מבינוניות, משטחיות, מפשרנות הלכתית, ומה שחמור יותר – מאימוץ דעות חילוניות אשר במסווה אקדמי מתגנבות לתוך עולם הרוח שלנו ואף לתוך בתי המדרש. אין לזה שום קשר עם התפיסה החרדית האנטי ציונית, אבל בהחלט יש לזה קשר עם החוסן הרוחני שיש בעולם החרדי שגורם לו לשמור על דקדוק מצוות קלה כבחמורה, ועל זהירות מפגיעתן הרעה של דעות זרות.

האם הפתיחות שבאה לידי ביטוי בכתבה היא רק כלפי התרבות החילונית או שמא מותר לנו לאמץ גם דברים טובים שישנם בעולם החרדי?

אין זה המקום להיכנס לגופם של הדברים, אך ייאמר ברור: מותר להתווכח על פרט זה או אחר האם הוא מוצדק או לא, וכידוע נערכים ויכוחים רבים ביחס לשאלה היכן צריך לעבור גבול ה"פתיחות", מהו "תוכו אכל" ומהי ה"קליפה" שיש לזרוק. ואולי נכון יותר להשתמש בביטויים הפוכים, כמו שכותב הרב קוק באורות:

מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל כדי שיושלמו על ידי העולםובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולםולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ (אורות ישראל ה ב).

כלומר, בשאלות של מוסר וערכים, אמונה ויראת שמים, רק התורה מדריכה אותנו. אמנם ביחס ל"כלים", אמנות, מדע, דרכי מִנהל ציבורי – יש מקום לקבל מהעולם שסביבנו. לגיטימי הוא שמדי פעם יש מחלוקות בתוך עולם התורה מה ראוי להיכנס אל בית ישראל ומה אינו ראוי, אבל הטענה שיש כאן חרדיות היא הטעיה דמגוגית של הקורא.

לא אוכל להימנע מלנצל הזדמנות זו כדי לומר שוב ושוב אשר עם לבי: המכשול היותר גדול שעומד כיום בפני החברה הישראלית הוא הנחת היסוד שיראת שמים אמיתית לא יכולה ללכת יחד עם מעורבות בחברה החילונית של מדינת ישראל. הנחה זו היא הסיבה ההיסטורית העיקרית שבגללה העולם החרדי מתנער ממדינת ישראל, בהיותו סבור שההתבצרות וההיבדלות הן הדרך היחידה לשמור על התורה כראוי.

התורה מדריכה את החיים

הציבור החילוני גם הוא ברובו מאמין שהתורה האותנטית של העם היהודי היא התורה שהציבור החרדי מייצג, והיא תורה מנותקת מהחיים ומהמציאות המודרנית, וזה גופא הסיבה שבגללה הוא בוחר בחילוניות. יוצא שגם החרדים וגם החילונים (בהכללה גסה כמובן) מסכימים על אותה תזה שקרית.

הציונות הדתית, לעומת זאת, מאמינה שהתורה מדריכה את כל תחומי החיים, ושדווקא מתוך הנאמנות המוחלטת לד' ולתורתו עלינו להיות מסורים לעבודת הקודש של תחיית האומה בארצה על פי תורתה. כיוון שהתרבות הרווחת במדינת ישראל היא חילונית ברובה המשימה מורכבת וקשה, אך הכרחית. אני מאמין שכאשר נוכיח במופת חיינו שהדבר אפשרי, החרדים ייפתחו אל המדינה, וגם החילונים ייפתחו אל התורה.

יש ויכוח נוקב על קווי היסוד של "הציונות הדתית": איך לוקחים אחריות על מדינת ישראל כאשר תרבותה הכללית היא חילונית, ועם זאת שומרים על נאמנות לתורה במובן האישי ובעיקר בתחום הציבורי והממלכתי?

הגבורה והתקיפות של מו"ר הרב צבי טאו לעמוד מול זרמים שונים שמנסים לחדור אל עולם התורה, החינוך והתרבות של הציונות הדתית כדי לתת לה אופי פלורליסטי, מתפשר, או בלשון העם להיות קצת יותר "לייט", כדי לגשר על הפער בינינו ובין העולם החילוני, חשובות מאין כמותן, דווקא לשם הצלת הציונות הדתית. רק מכוח עבודת הקודש הזאת תוכל הציונות הדתית לעמוד באתגריה המורכבים.

אחד המרואיינים צוטט בכתבה:

אני מאמין שהרב קוק לימד אותנו תפיסה הוליסטית והרמונית שמושתתת על ראיית האלוהי כמתגלה דרך האנושיתפיסה הרואה בצלם אלוהים באדם, בהתפתחות האנושית ובבניינו של עולם את הדרך לגילוי אלוהי, ומכאן צומח היחס החיובי לחול, למודרנה ולציונות.

זו דוגמה מצוינת למשפט שהמרחק ממנו לרפורמיות קצר ביותר. משפטים ברוח זו אפיינו את החשיבה הרפורמית בראשית דרכה, וזה בדיוק המדרון החלקלק שאליו אנו עלולים ליפול אם לא נעמיק בדברים!

הגילוי האלוהי היחיד שיש לנו הוא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כפי שהיא מתבררת אצלנו כמסורת קבלת התורה מסיני מדור לדור. חכמי התורה הם הצריכים לברר לנו על פי התורה מהם הצדדים החיוביים שיש בציונות, במודרנה ובהתפתחות האנושית, ומהם הצדדים השליליים שיש להרחיקם (כמובן שניתן לטעון שכל הבריאה כולה היא גילוי אלוהי, ובמובן מסוים זה נכון, אך לא זהו ההקשר העולה מן הדברים כפי שצוטטו).

המכינות והר המור

עוד נטען בכתבה שהרב טאו "פירש את תורת הרב קוק כתורה מטאפיזית, כמו אצל אפלטון … וממילא היחס לעולם על שלל הופעותיו הוא מעוות", וש"באופן זה מתנתק השיח מהמציאות ההיסטורית החברתית".

הטענה היא שכביכול הרב טאו לקח את משנת הרב קוק לצד הרוחני המטאפיזי ובכך הפך אותה לבלתי רלוונטית, וזהו יסוד “ההתנתקות” מעם ישראל שבאה בעקבות “שינוי הקו”.

הסתירה העובדתית לאמירה זו נמצאת בתוך הכתבה עצמה, שהרי דווקא מבית המדרש הזה יוצאת רוח גדולה המניעה קצינים רבים בצה”ל, חקלאים, אנשי התיישבות, גרעינים תורניים רבים ועוד. גם הטענה ש”כיום קשה להאמין שרבני הקו היו יוזמים את הקמת המכינות הדתיות” מופרכת מיסודה מפני שגם כיום הרב טאו ותלמידיו מעודדים את המכינות, וראשי המכינות באים להתייעץ עם הרב טאו בשאלות רבות והוא מחזקם ומעודדם. בוגרי הר המור יוצאים ללמד במוסדות אלו גם כיום.

מי שבקיא במשנת הרב קוק יודע שאדרבה, במקומות רבים מלמדנו הרב שככל שיונקים ממקור עליון יותר יש יכולת לטהר ולקדש מקומות נמוכים יותר. כמו שנשמת האדם גבוהה יותר מנשמת המלאך ודווקא לכן היא יכולה להתגלות בגוף ולטהרו ולקדשו, כך מתוך ההתרוממות לתורה גדולה ועמוקה, למחשבות עליונות, שמתוך עליונותן הן כלליות יותר – משם ודווקא משם ניתן לשאוב את הכוחות ואת ההדרכה והחכמה איך לנהל את חיי המעשה.

פעמים רבות כותב הרב קוק שהקודש והחול לפי המבטא הרגיל שלהם סותרים זה את זה ונלחמים זה בזה. אמנם סתירה זו יש ליישבה “ברום עולם, במכון קודש הקודשים”. התביעה להתרומם להשגות עליונות ועמוקות יותר היא המפלסת דרך ליישב את עולם הקודש ועולם החול, כדי שישלימו זה את זה ויביאו ברכה לאומה. אין די בסיסמא של “אחדות הקודש והחול”. צריך לברר סוגיה זו לעומקה. באותו האופן, גם הסיסמאות על “אהבת ישראל” ו”אהבת חינם” צריכות בירור מעמיק, מה לקרב ומה לרחק, וכן הדבר בסוגיות נוספות.

דרכה של הציונות הדתית היא מורכבת וקשה, ויכולות להיות בה דרכי תעייה לא מעטות. אשרינו שיש לנו גדולי תורה שיעמיקו, יבררו ויכוונו את הדרך בדייקנות. לא כל עיתונאי, פוליטיקאי או מנהיג חברתי יורונו בסבך סדרי הגאולה. צריך גדולי רוח וענקי קדושה שיעלו לרוח עליון של קודש הקודשים ומשם יורונו את הדרך, ובזה נהיה בטוחים שאנו מפלסים דרכנו על פי אורה של תורה.

סיפור קטן: בתחילת הדרך, בשנותיה הראשונות של המכינה בעלי, היו כמה ראשי ישיבות הסדר, תלמידי חכמים גדולים, שנלחמו בנו בכל עוז וניסו לעצור את המהלך החדש בדרכים שונות. יום אחד נכנסתי אל מו”ר הרב טאו ואמרתי לו שאני ירא לעמוד מול תלמידי חכמים גדולים ממני בתורה. הושיבני ופתח מקורות שונים בכתבי הרב קוק ותמצית דבריו הייתה שאין להיבהל ממאבק זה. המכינה ששולחת תלמידיה לצבא, והישיבה ששואפת להגדיל תורה ורוצה שתלמידיה ילמדו שנים רבות – במובן הגלוי הן אכן תרתי דסתרי, ועל כן במובן הפשוט יש כאן ניגוד, ואותם תלמידי חכמים שתפקידם לבנות את התורה מרגישים מאוימים על ידי המכינה. אמנם במבט רחוק יותר, עליון יותר מניגודי האינטרסים המקומיים, הרי התורה עצמה מתברכת מהופעתה בכל מרחבי החיים, ועל כן אין להתיירא מן המאבק, ו”מיניה ומיניה יתקלס עילאה”. וברוך השם שאכן כך הם פני הדברים כיום.

הרצי"ה סמך עליו

מלבד כל זאת, יש בכתבה פרטים שאינם נכונים כלל, ויש בהם כדי להטעות את הקוראים. אמנה אחדים מהם.

מעולם לא תמכנו במכינות “מעורבות”! אמנם יזמנו את הקמת המכינה החילונית הראשונה “נחשון”, כדי ליצור בנוער החילוני תהליכים מקבילים לאלו שיצרנו בנוער הדתי, שתוצאתם הגברת המוטיבציה לשירות משמעותי ולחיים של חלוציות. אצל החילונים אין הפרדה בין בנים לבנות ועל כן המכינות שלהם מעורבות, אך מעולם לא תמכנו בהקמת מכינות “מעורבות”, כלומר של דתיים וחילונים יחד וממילא של בנים ובנות יחד.

הטענה כאילו תלמידי הרב צבי יהודה אימצו גישה מחמירה יותר בענייני צניעות ובהינזרות מתרבות חילונית היא הבל. מי שהכיר את הרב צבי יהודה “הישן והטוב” (בלשון אחד הדוברים בכתבה) יודע שהוא החמיר מאוד מאוד בענייני צניעות יותר ממה שמקפידים כיום רוב תלמידיו.

הטענה שבהר המור אין כיום דיונים והתייעצויות אף היא שקר וכזב. מי שמכיר מקרוב יודע שיש ויש. כמובן יש שאלה עם מי מתייעצים, אך כל המכיר יודע שיש בהנהגת הר המור תלמידי חכמים חשובים שיושבים ודנים עם הרב טאו. אגב, גם הרב צבי יהודה עצמו לא התייעץ עם כל אחד, אבל הרבה פעמים ביקש לקרוא לרב צבי טאו להתייעץ, “כיוון שהוא יועץ טוב”. בכלל, כל הסגנון המתאר את הר המור כ”בית מדרש כוחני, אפוף חשאיות ומידור” בנוי על מילים דמגוגיות שאין בהן ממש, חוץ מהרצון ליצור תדמית מפחידה.

ההשערה שהקשר העמוק של הרב צבי יהודה לרב טאו נבע בין השאר מכך שהוא היה בקיא בהשכלה כללית – שלא כמו שאר הצברים שלמדו אז – מצוצה מן האצבע. תריסר שנים זכיתי להיות מקורב לשני אישים גדולים אלו, ומעולם לא שמעתי את הרב צבי יהודה מזכיר את ידיעותיו של הרב צבי טאו בהשכלה כללית, אבל פעמים אינספור שמעתי ממנו שהרב טאו גאון וצדיק ו”יועץ טוב”. אגב, באותן שנים (תש”ל-תשמ”ב) לא היה אפילו אחד שישב כל כך הרבה בשיעורים ובהתייעצויות אצל הרצי”ה כמו הרב טאו. היו כמובן עוד תלמידי חכמים חשובים ומכובדים, אבל מי שהיה במרכז הרב באותן שנים ראה איך הרצי”ה סמך בשתי ידיו על הרב טאו, באופן שלא היה שני לו.

מהיכן החוצפה?

לבסוף אני רוצה להתייחס לרוח הכללית הנושבת בכתבה. האין זו עזות פנים לכתוב על מי שהוא בוודאי אחד מגדולי הדור שהוא שינה את השקפת עולמו, ושרבים מתלמידיו, עשרות ואולי מאות תלמידי חכמים גדולים וראשי ישיבות, פשוט לא שמו לב שהקברניט סובב את הגה הספינה? כלומר, הם כולם בעצם אינם מבינים את מה שהם עוסקים בו יום ולילה?! אתמהה! כיוצא בזה, לעמוד כביכול מלמעלה ולקטלג מרחב עצום של ישיבות ותלמידי חכמים – מי בקו, מי מחוץ לקו ומי עומד על הגבול, האין בכך מידה לא מבוטלת של התנשאות ויומרנות? ייטב לכולנו אם במקום לעסוק בהדבקת תוויות, נשאף לשיח חיובי, מכבד ומברר.

הרב אלי סדן הוא ראש מוסדות "בני דוד" בעלי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

פורסמה ב-7 במרץ 2015, ב-גיליון כי תשא תשע"ה - 917 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. הכל טוב ויפה אך כבוד הרב טאו אינו מוכן בשום פנים לפגוש ולו גם אחד מהבית היהודי להבהיר לו את דרכו ודעותיו ולא מוכן לשום ברור שהוא. גם לא עם התורניים יותר שביניהם. חבל על הנתק, השבר, הפילוג וכל מה שקורע ויקרע עוד יותר את עם ישראל בכלל את הציונות הדתית בפרט ויוצר שסעים בתוך משפחות (בין הורים לילדים, לחתנים ולנכדים נורא!!!!! ה' יעזור וירחם ושנצא מזה בשלום וללא פגע. חבל! חבל! חבל!

  2. 'סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר. וכל זולתה, הכל הבל ורעות רוח' (אגרות הראי"ה א, י"ח).

    • ואם כן יפה עושים אנשי הציונות הדתית המתחברים עם בעלי הברית הטבעיים שלהם, אנשי 'הבית היהודי' עם חילונים ומסורתיים האוהבים את עם ישראל וארצו ואת מורשתו הרוחנית; ואנשי 'יחד' עם חרדים מתונים, האוהבים את ארץ ישראל ומכבדים גם גדולי תורה של הציונות הדתית – על מה, איפוא, יצא קצפו של יואב שורק?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • כך נהג גם הראי"ה קוק, שמחד היה קרוב לאנשי 'המזרחי' שפעלו בתוך התנועה הציונית לחיזוק הצביון היהודי של התחייה הלאומית. ומאידך ניסה להקים את תנועת 'דגל ירושלים' כדי לשלב בעבודת בניין הארץ גם יהודים חרדים שנרתעו משיתוף פעולה עם חילוניים, שחלקם היו ממש מתנגדים לדת.

      ביחס לדברי הרב אלי סדן, כדאי לציין לדברי הרב נתנאל אלישיב, אף הוא ר"מ במכינה בעלי, שפורסמו ב'דיוקן', שמדבר על שינוי מסויים בהנהגתו של הרב טאו בשנים האחרונות, בהן ראה הרב שיש צורך לחזק את הדתיות והאמונה הפשוטה, שמבלעדיה עלול העיסוק בהגותו העמוקה והמורכבת של הרב להתעוות ולהסתלף.

      לענ"ד נראה שהדרך הטובה ביותר למי שרוצה לעמוד על כוונותיו של הרב טאו, ובעצם כל הוגה דיעות, היא בראש ובראשונה – לעבור על כתביו בקריאה שוטפת ובהמשך בעיון. לא ניתן לקלוט הגות עמוקה ומורכבת בכתבה או ראיון בעיתון. תורה היא ולימוד היא צריכה.

      לא בהכרח שנקבל את שיטתו, הרי יש כמה וכמה אסכולות של הוגי דיעות תורניים גדולים, ובהחלט ייתכן שנפשנו תתחבר לשיטה אחרת המתאימה לנו יותר. על כל פנים, יהודי שיש לו שיטה ומשנה סדורה המבוססת על לימוד שיטתי של כתבי הראי"ה קוק ושימוש של עשרות שנים של בנו הרצי"ה – שווה שנקדיש קצת זמן להכיר את תורתו ממקור ראשון (ולא מ'מקור ראשון'…).

      זו בדיוק היתה תשובתו של הרב טאו עצמו לשאלה מדוע אינו מתראיין – שייגשו לאחד עשר כרכי 'לאמונת עתנו', בהם הוא מציע את שיטתו. נתחבר – מה טוב ומה נעים; לא נתחבר – נלך הלאה לאסכולה אחרת. לא קרה שום אסון!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'יסודות האמונה וההלכה מוסכמים על הכל

      לא רק הרב טאו עומד כנגד הפוסט-אורתודוקסיה. וכי יש רב או ראש ישיבה בציונות הדתית שיסכים להשתית את תורתו על ביקורת המקרא או על התפיסה ההיסטורית-פוזיטיבית? וכי יש רב או ראש ישיבה שאינו נאמן במאה אחוזים לדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים?

      יש מחלוקת בין הרב טאו לגדולים אחרים בשאלות הטקטיות – האם לאפשר לימודי הסמכה להוראה במכונים המסונפים לישיבות – שהרב טאו חשש לאיבוד השליטה התורנית על תכני הלימוד ואחרים סברו שאדרבה עדיף שהלימודים ייעשו במסגרת הישיבה כדי לאפשר פיקוח הרבנים עליהם. כעין זה, סוברים רבנים רבים שעדיף להיאבק על שמירת ההלכה בתוך הבית היהודי ולא להשאיר לאחרים את קביעת ה'תיאולוגיה' שלו, בעוד הרב טאו סבר שעדיף להקים מפלגה עצמאית.

      יש הבדלים בשאלת היחס בין לימודי חול ללימודי קודש, בשאלת היחס בין לימוד תורה לשירות צברי. יש הבדל בין הראי"ה קוק והר"י הרצוג מחד, ובין הרי"ד סולובייצ'יק מאידך, אם לראות בתקומת המדינה 'ראשית צמיחת גאולתנו' או ישועה והצלה גדולה לעם.

      יש הבדלי גישות ודרכי פעולה, אך אין שום מחלוקת בין רבני הציונות הדתית על יסודות האמונה וההלכה

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • לקרב בעבותות אהבה

      לגבי ה'חילונים' – גם בציבור החרדי מקובל, כפי שהורה החזון-איש, שמרביתם נחשבים שוגגים ויש 'לקרבם בעבותות אהבה', על ידי לימוד מעמיק של האמונה והמאור שבתורה. חומר רב בנושא ימצא המעיין בספרם של ר' משה יגודיוב ור' … הירש, 'משיב נפש'.

    • בשורה 3:

      …בספרם של ר' משה יגודיוב ור' נתן הירש, 'משיב נפש'.

    • נסיון לסיכום:

      המאבק לענ"ד אינו נגד 'הפלורליזם וה"לייטיות"', כפי ה'אנדרסטייטמנט' של הרב סדן.

      המאבק הוא נגד הכנסת תפיסות המערערות את אמינות המקרא, ספרות חז"ל והספרות הרבנית, למערכת החינוך הדתי ולעולם הישיבות, וכנגד ה'פוסט-אורתודוכסיה' הקובעת שאנחנו יכולים להיות ה'חז"ל של הדורות הבאים' וליצור 'הלכה' עצמאית שאינה כפופה לעקרונות שקבעו חז"ל ורבותינו הראשונים,

      תפיסות אלה מאיימות על כל עולם התורה הציוני-דתי המושתת כולו על המחוייבות לתורה שבכתב ושבעל-פה, כפי שביארוה חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים.

      יש שאלה טקטית כיצד להתמודד – האם בחשיפה מבוקרת לטענות תוך התמודדות ומתן מענה הולם להן, או שמא בלימוד מעמיק של התורה יינתן המענה מאליו? האם להגיב בצורה חריפה, או שמא 'מענה רך משיב חמה'?

      אני עצמי מקוה, שכך או כך, למרות הבדלי הדיעות – תימצא הדרך לתיאום ושיתוף פעולה בין כל חלקי עולם התורה הציוני-דתי, ו'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. "כלומר, בשאלות של מוסר וערכים, אמונה ויראת שמים, רק התורה מדריכה אותנו". השקפה לגיטימית שבה מחזיקים רבים מהציבור החרדי, אבל כנראה שהרב קוק לא סבר כך.

    במקום מקור מאורות שבו לא מוזכר במילה אחת הביטוי 'מוסר' או 'ערכים', ישנו מקור מפורש הרבה יותר מאורות התורה (יא, ב): "דרך ארץ קדמה לתורה". הקדמה זמנית מוכרחת לדורות. המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה. וכשם שהיראה היא בחינת השרש הקודמת אל החכמה, כן המוסר הטבעי הוא בחינת השרש הקודמת אל היראה וכל ענפיה".

    לא ברור אם המושג 'מוסר טבעי' קיים בעולם הערכים של הר המור, שנותן דגש גדול יותר על הקשבה לדברי 'חכמי התורה' ("חכמי התורה הם הצריכים לברר לנו על פי התורה מהם הצדדים החיוביים שיש בציונות, במודרנה ובהתפתחות האנושית, ומהם הצדדים השליליים שיש להרחיקם"), אבל בכתבי הרב המושג 'מוסר טבעי' קיים בתוקף גדול.

    יש המון מה להגיב על המאמר הזה, אבל קודם יש למחות על השוואה לרפורמיות (לא הובא שום ביסוס להשוואה בין מראויין אלמוני למחשבה הרפורמית בראשית דרכה, שמעטים מכירים), ועל ביטויים קשים ('עזות פנים') כנגד הכתבה של יואב שורק (וגם כלפי הכותב). כן, זה לגיטימי לגמרי לכותב לומר על הוגה דעות שאותו הוגה דעות שינה את דרכו, וזה לגיטימי לומר שתלמידיו (שיתכן והינם תלמידי חכמים גדולים) לא שמו לב לשינוי. אם זה נכון או לא זו שאלה אחרת, אבל לגיטימי זה בודאי, וזה בהחלט במסגרת "שיח חיובי, מכבד ומברר".

  4. נתנאל, דומני שאין חולק על עניין המוסר הטבעי

    -לצורך העניין אף דיין בין מחוץ ל"קו" ובין מתוך ה"קו" לא היה קופץ משמחה לפסוק על מאן דהוא שהוא ממזר ואילו היה נאלץ לעשות זאת הוא היה פוסק כך מתוך כאב עצום ורחמים על אותו מסכן ולא מתוך תחושה של שמחה על הפרשת פסולים וכד'-

    דומני שהרב סדן התכוון לכך שלא אידיאולוגיות זרות משפיעות עלינו אלא התורה ורוחה ,יש הבדל גדול לצורך העניין בין מה שנקרא "המוסר הטבעי" לבין מאמר המערכת האחרון של עיתון "הארץ" או ה"ניו יורק טיימס" והמשנות הרעיוניות שכרגע משמשות כבונטון תרבותי ,דומני שכנגד הליכה עיוורת אחרי האחרונות יצא הרב סדן ולא כנגד ההתחשבות ב"מוסר הטבעי" שהוא אכן חשוב מאוד ומצריך תלמוד היכן בדיוק הוא נכנס במערכת הערכים של התורה

    לגבי ההשוואה לרפורמיות-ההשוואה של חוגים מסויימים מתוך הציבור הדתי לרופרמים ולקונסרבטיבים היא נכונה ונצרכת להיאמר בקול צלול וברור גם אם אותם חוגים לא אוהבים לראות את המראה הבוהקת ששמים מולם

    כאשר חוגים מסויימים מדברים על כך שהתורה בכל דור ודור "מתעדכנת" לפי הערכים הנותינם או במילים בוטות יותר -הטרנד האינטלקטואלי של כל תקופה אז כן! מדובר בהשקפה רפורמית/קונסרבטיבית פר אקסלאנס ואין מנוס מלומר זאת

    חלק מאנשי החוגים האולטרא ליברלים בציבור הדתי לאומי כבר כמעט זהים בתפיסת ההלכה והמחשבה שלהם לזרם הקונסרבטיבי והביקורת המצודקת עליהם בשל כך לא מגיעה רק מתלמידי הרב טאו אלא גם מרבנים מחוץ ל"קו" כמו הרב יהושע שפירא ראש ישיבת ההסדר בר"ג [אם זכור לך נאום "הנאו רפורמה" שלו מלפני 6 שנים שגרם לכל הליברלים להזדעק] ורבנים הנחשבים "פתוחים" כמו הרב חיים נבון שממש לא קרוב ל"קו" אלא מתוך ישיבת "הגוש" וכיו"ב עוד לא מעט רבנים שהתבטאו ומתבטאים נגד המדרון החלקלק של חלק מהדתיים הליברלים לכיוון הקונסרבטיביות.

    • @אמיר, נדמה לי שאני מסכים עקרונית עם ההגדרה שלך למוסר טבעי, ובפרשנות שלי בהקשר הדוגמא של השפעת עיתונות זרה, אז אכן אימוץ שרירותי של דעות והשקפות עולם הוא דבר שלילי, שכנגדו יוצא הרב קוק בפיסקה שהביא הרב סדן כנגד אימוץ כשרונות זרים. אבל ערכים כללים שמוצגים במקורות זרים, יכולים בהחלט להכנס לתוך מערך המוסר הטבעי של האדם במידה ונראים חיוביים ואינם מתנגשים עם ערכים קיימים, ולהפוך להיות חלק מהמוסר הטבעי של האדם, וכלפיהם מתבטא הרב קוק בחיוב רב. רק לדוגמא שני ערכים חיוביים שאומצו באופן רחב יחסית גם בעולם הדתי, אך מקורם זר יחסית: שקיפות ציבורית ושמירת הטבע.

      הכל טוב ויפה, אבל נראה שהרב סדן (בעקבות רוח 'הקו') לא סובר כך. בתחילת מאמר זה הרב סדן מדגיש מצד אחד כי ערכים ומוסר צריכים להיות *רק* ממקור תורני, ובהמשך הוא כותב בשבח ההקשבה לגדולי תורה בנושאי השקפת עולם, ובגנות ההקשבה להוגי דעות שאינם כאלו ("דרכה של הציונות הדתית היא מורכבת וקשה, ויכולות להיות בה דרכי תעייה לא מעטות. אשרינו שיש לנו גדולי תורה שיעמיקו, יבררו ויכוונו את הדרך בדייקנות. לא כל עיתונאי, פוליטיקאי או מנהיג חברתי יורונו בסבך סדרי הגאולה", וגם: "חכמי התורה הם הצריכים לברר לנו על פי התורה מהם הצדדים החיוביים שיש בציונות, במודרנה ובהתפתחות האנושית, ומהם הצדדים השליליים שיש להרחיקם"). היות ומוסר טבעי משותף הן לרבנים הוגי דעות, והן להוגי דעות שאינם רבנים, יוצא שהצד המכריע שמוביל את הרב סדן לדרוש הקשבה דווקא מרבנים, הוא הגדלות בתורה, שהופכת להיות הצד המכריע (על חשבון המוסר הטבעי) בבחירת הוגה הדעות ממנו נקבל השקפת עולם. הרעיונות האלו הם לא חידוש של המאמר הזה, יש להם מקורות רבים בכתבי 'הקו', פה הם הובאו באגב אורחא כאמכתאות.

      בתור דוגמא לתחום שבו יש להקשיב לגדולי תורה (אלו צדדים לקרב ואלו לרחק), הרב סדן מביא את הציונות. במחילה מהרב סדן, אבל בהסתכלות היסטורית זו אחת הדוגמאות הגרועות שניתן להביא, והיא אף מוכיחה הפוך לגמרי. נחזור לפני 100-120 שנה לראשית הציונות, מה הייתה עמדת הרבנים כלפי הציונות? ברובה התעלמות עקב מבוכה מהתנועה החדשנית והסוחפת, שמקורה חילוני יחסית (ואפילו על גבול ההתבוללות). כך עולה הן מהכתבים של הרב מימון (מספר בספרו 'למען ציון לא אחשה' ששלח מכתבים בנושאים הלכתיים + שאלה מעשית לגבי הציונות החדשה בשלהי המאה ה־19 לרבנים רבים, מרובם המוחלט קיבל תשובות בנושאים ההלכתיים, אך גם התעלמות לגבי השאלה הציונית, רק בודדים השיבו על השאלה הציונית לחיוב ולשלילה), וכך מספר גם הרב צבי יהודה בשיחותיו (הרב צבי יהודה פעל בתקופה מעט מאוחרת יותר (החל ממלחמת העולם הראשונה לערך), אך זה מצטרף לדברים שכתב הרב מימון). ניקח יהודי פשוט בן אותו דור שהתחנך על הקשבה לרבנים בשאלות השקפת עולם, ששומע מעט קולות חיוביים על הציונות, מעט קולות שליליים, והרבה מבוכה והתעלמות (לדוגמא, יש את הרב קוק הציוני, ויש רבנים אחרים שדורשים בגנותו כאפיקורס ומין (וגם רפורמי כמובן)). מה יעשה אותו יהודי? יבחר כנראה גם הוא בהתעלמות, 'שב ואל תעשה', יהודי פשוט (וגם רב קטן) לא מסוגל להכריע בין רבנים גדולים שמציגים דעות מנוגדות, ולא מעט רבנים כלל לא מביעים עמדה ברורה. דא עקא, שההתעלמות הזו הובילה אותו כנראה כעבור כמה שנים למשרפות במחנות ההשמדה, במהלך שואת יהודי אירופה. לרבים מבני הציונות הדתית כיום (וגם מגזרים אחרים בחברה הישראלית) ישנו אב (ואם) משפחה שבחרו לעלות ארצה בתקופה המנדט (או אף קודם לכן), למרות הקשיים, ולמרות ההתנגדות ואי-הנחת הרבנית שנשמעה לא מעט כלפי הציונות וארץ ישראל החילונית שבה מרובים היו הכופרים אז (חילונים אפיקורסים ממש ששנו ופרשו, לא כהיום שיש בעיקר 'תינוקות שנשבו' חסרי ידע תורני). אילו היו אבותינו מקשיבים לדעה הרבנית הממוצעת שבעבר, רבים מאיתנו לא היו פה היום. יוצא מכאן שהציונות היא בדיוק הראיה מדוע השקפת עולם אינה מקום להקשבה רבנית בלבד, הנסיון ההיסטורי מוכיח שזה לא עובד, ואפילו להפך, זו דרך מסוכנת מאוד לטווח הארוך. יש לגרוס: "אשרינו שיש לנו עיתונאים, פוליטיקאים ומנהיגים חברתיים (וגם גדולי תורה) שיעמיקו ויבררו את הדרך, שבה *נבחר* ללכת בסבכי הגאולה".

      לגבי ההשוואה לרפורמיות, אני רק אניח כאן את הקדמת הנצי"ב לספר בראשית, שמדבר על הצדיקים שאינם ישרים שחושדים את כל מי שלא נוהג כמותם ביראת השם, בצדוקיות ואפיקורסיות (=רפורמיות), ועל כך שהקב"ה *שונא* צדיקים כאלו, הקדמה שהרב צבי יהודה הרבה לצטט, ולאורה חינך את תלמידיו. את כל החילוקים בין אז להיום ניתן היה לתרץ גם אז (לדוגמא, התנאים המתונים מושפעים מהרוח היוונית והרומית האלילית! מקור דעותיהם אינו בקודש! הם מקבלים מימון מהקרן ליהודה חדשה, שמקורה בכספים של האיחוד הרומי!). החילוקים האלו נדחו באופן די חריף על ידי הנצי"ב, והסתיימו באופן די עצוב בחורבן בית שני. המסקנה היא שכינוי מגזרים שונים (או זיהוי השקפות) כרפורמים הוא דבר אסור ופסול לחלוטין, וגם הרה אסון.

      "כאשר חוגים מסויימים מדברים על כך שהתורה בכל דור ודור "מתעדכנת" לפי הערכים הנותינם או במילים בוטות יותר -הטרנד האינטלקטואלי של כל תקופה אז כן! מדובר בהשקפה רפורמית/קונסרבטיבית פר אקסלאנס ואין מנוס מלומר זאת". ניקח כדוגמא קלאסית את הפולמוס מתקופת המנדט על זכות בחירה לנשים (הזכות לבחור, לא להיבחר), כאשר ברור גם שההצעה הזו מקורה הייתה ברוח השיוויון לנשים שמקורו מחוץ ליהדות, ואין זה ערך שמקורו בתורה. דעת התורה של מרבית הרבנים הייתה אז *נגד* (ובכללם הרב קוק), והדבר מפורסם. וראה זה פלא, בהמשך השנים כל המגזרים הדתיים-החרדיים המשתתפים בבחירות, על כל גווניהם השמרנים, אימצו דה-פאקטו את ההתפתחות החילונית הזו, ונשותיהם מצביעות בבחירות לכנסת, על פי דעת תורה מודנית שקוראת להצבעה בבחירות! אז לפי ההגדרה שלך כמעט כל גווני היהדות כיום הם בעלי השקפה רפורמית / קונסרבטיבית פר אקסלאנס, מאחר ודעת התורה שלהם הושפעה למעשה מערך חילוני-גויי מובהק של שיוויון לנשים במהלך השנים… עוד דוגמא, לימוד תורה לנשים ועל ידי נשים. הראשונים היו תמיד הרפורמים / קונסרברטיביים, ואחריהם באו האורתודוכסים. האם רבנים שלימדו תורה לנשים (הרב צבי יהודה, שלשיחותיו הגיעו נשים רבות), ותלמידות-חכם שלימדו תורה לנשים רבות (חנה טאו) הושפעו למעשה מהרוח הרפורמית / קונסרבטיבית?

      דרכו של עולם היא שרעיונות חדשניים בעולם היהודי-דתי מוצאים את מקומם קודם כל ביהדות הרפורמית / קונסרבטיבית, ולאחר מכן זולגים אל תוך העולם האורתודוכסי. פסילת כל רעיון רק בגלל שאומץ קודם כל בחוגים הלא אורתודוכסיים מכונה 'חדש אסור מן התורה', ובמסגרתה נאסרה בעבר הכנסת שעון לבית כנסת (רעיון שהחוגים הלא-אורתודוכסיים אימצו ראשונים). היות ואנו לא הולכים בגישה כזו (ובפועל, אף אחד לא הולך בגישה הזו באופן מוחלט, אין כיום בית כנסת בלי שעון, זה רק פער של כמה שנים בין מגזרים שונים עד שפוחתת ההתנגדות לכל רעיון חדש, יש לגרוס: 'חדש אסור באופן זמני'), הגישה הבריאה היא בירור ענייני של חידוש לגופו, בלי פסילה שרירותית רק כי מקורו חוץ-אורתודוכסי, או אף חוץ-יהודי.

      האם תתכן זליגה של הציבור הדתי לכיוון הקונסרבטיבי? יתכן, אך מדובר בעיקר בשטח אפור, מה שנחשב כלגיטימי לאחד, יחשב כפסול לשני. הדרך היא התייחסות עניינית, ולא קטלוג של 'רפורמים / קונסרבטיבים' למי שדעתו שונה. רק אדם עצמו יכול להכריז על עצמו כלא-אורתודוכסי, לא אף אחד אחד, ויהיה מחשובי הרבנים, כך לימדנו הנצי"ב והרב צבי-יהודה. יש לשים לב שהגישה ההפוכה שקרובה להיות 'חדש = אסור' מסוכנת לא פחות, ע"ע הדוגמא ההיסטורית של השואה והציונות, וע"ע עיוותים שונים שישנם במערכת החוקים בנושאי משפחה, בעיקר בגלל שיש פחד לתקן תקנות חדשות (לדוגמא, במקרה של משמורת משותפת של הורים פרודים (=הילדים נמצאים זמן שווה אצל שני ההורים, וההוצאות עליהם זהות), הבעל לא ישלם מזונות ילדים לאשתו. כך הגיוני שיהיה, אבל זהו שלא. מאחר ועל פי דין התורה המקורי אחריות הפרנסה היא רק על האב, על פי המשפט הישראלי הרגיל, שמבוסס על דין התורה בנושאי משפחה, גם במקרה של משמורת משותפת הבעל ישלם מזונות ילדים גבוהים לאשתו, אפילו במקרה שהיא משתכרת משכורת שוות ערך אליו, או אף יותר, והוצאותיהם על גידול הילדים – שוות. מדובר בעיוות שמקורו בתקופה שבה נשים לא השתכרו כמעט לעצמם, והוא נשמר כיום במציאות שונה לגמרי, בעיקר בגלל הפחד לתקן תקנות חדשות. זו דוגמא בולטת לכך שהפחד לחדש ולתקן תקנות היא חרב פיפיות, שהופכת את התורה והמשפט העברי במהירות ללא רלוונטיים בעידן המודני).

  5. נתנאל, תודה על תגובתך המפורטת ואתייחס לעניין ההשוואה לרפורמיות-

    נתחיל בכך שכמוני כמוך גם אני חושב שצריך ללכת ללכת לאור דברי הנצי"ב המפורסמים שהבאת בהקדמתו ל"העמק דבר" ופשוט וברור שבתוך עולם התורה יכולים להיות מחלוקות ואפילו מחלוקות קשות בהלכה ובמחשבה ועדיין לא כל מי שלא מסכים עם דרכי אחשבהו לכופר ואפיקורוס וכד' וגם בכאלו שאני מאוד מתנגד לדרכם אני רואה כשותפים לי בבית המדרש

    למשל: בתור דתי לאומי אני הקטן ממש ממש לא רואה עין בעין ביחד עם "תולדות אהרון" בלא מעט נושאים כמו היחס למדינה ותחיית עם ישראל בארצו בדורות האחרונים והיחס להתמודדות עם העולם שמסביב ועוד ועוד ועוד ועדיין ארקוד עמם בחדווה בשמחת בית השואבה שלהם מידי סוכות [מה שלא הייתי עושה באירוע מעין זה ב"בית כנסת" רפורמי או קונסרבטיבי ואתייחס לכך בהמשך]

    אבל גם הנצי"ב זצ"ל לא היה מסכים לקבל כל דבר ויש גבול ליכולת ההכלה והקבלה.

    תסכים איתי למשל שחסיד סטמאר ובחור ממרכז והר המור יכולים להתפלל ביחד באותו מניין אך שניהם כאחד לא יוכלו להתפלל ב"מניין" קונסרבטיבי ,רפורמי,קראי ועוד כיו"ב קבוצות שיצאו ממסגרת האורתודוקסיה במהלך הדורות?

    תסכים איתי שבשיעור הלכתי סטנדרטי בהלכות תפילין של רב אורתודוקסי הכי ליברלי שיש הוא לא יוכל לומר שבנוסף למחלוקת רש"י ורבינו תם יש עוד דעה קבילה שהיא דעת הקראים שאין בכלל מצווה להניח תפילין?

    תבחן את הדברים לבד ותראה שיש מרחב מאוד גדול בתוך בית המדרש אך המרחב הזה תחום וברור ויש דברים שלא נכנסים אליו .

    ולגבי המשך דבריך-הדוגמאות שהבאת לא טובות כי הפולמוס שהיה על זכות הצבעה לנשים נשא אופן יותר עקרוני מאשר הלכתי בעולם שבו זכות כזו הייתה חדשה לגמרי[אנחנו מדברים על התקופה שהמדינות הגדולות הראשונות הכניסו את הנושא לאחר פולמוסים פנימיים בחלק מהמקרים] והיו פוסקים חשובים שכבר אז לא ראו בכך בעיה [הרב עוזיאל למשל ] וידוע שאחד מגדולי הפוסקים אז ה"דבר אברהם" מקובנה שלח מכתב לרצי"ה בשאלה מדוע אביו מרן הרב זצ"ל עוסק בנושא זה כל כך בהתנגדות שהרי אין כאן בעיה הלכתית

    כך גם עם לימוד תורה לנשים בדוורת האחרונים שבמחילה הרעיון לא "זלג מהרפורמים" ושרה שנירר מייסדת בית יעקב הייתה חרדית מוצהרת והיא קיבלה את ברכתם של גדולי הדור באותה תקופה כמו החפץ חיים שהתיר לימוד תורה לנשים בעקבות הנסיבות שגרמו לכך

    ובל נשכח שמדובר בהלכה שמלכתחילה היא לא חדה וגורפת והרמב"ם ובעקבותיו השו"ע כתבו שמדובר ב"רוב" נשים שלא מסוגלות להתלמד אך מי שלומדת לבד יש לה שכר! וכש"רוב" זה אינו קיים גם ההלכה לגבי אותו "רוב" לא קיימת

    ובדיוק כמו שבהלכות הסיבה בליל הסדר הגמרא מבחינה בין "אשה חשובה" ל"אשה רגילה" והרמ"א כותב שבדורו "כל הנשים מיקרי חשובות" -לא ההלכה השתנתה לפיכך אלא המציאות שההלכה לגביה כבר לא רלוונטית

    לא כל חידוש הוא פסול וגם בישיבות שמרניות מאוד אומרים למשל קבלת שבת במנגינות קרליבך

    אבל יש דברים שהם גופי הלכות שאי אפשר "לחדש" בהם כלום והגיוני יהיה שמי שמעוניינים לפגוע בגופי הלכות אלו יקבלו ביקורת על דרכם ולא הכלה וקבלה

    ההתנגדות היא לא לכל חידוש [וקיימא לן "אין בית מדרש ללא חידוש"] אלא כמו שאמרת התנגדות נקודתית לכל מיני חידושים שכבר בגדר חציית קו אדום לדעת כל מי שאורתודוקסי יקרא

    • אתה בעצם שואל את שאלת הגבולות: מהו הגבול שאחריו נכריז על מאן דהו בתור רפורמי. נבדוק בגמרא לתקדימים (סנהדרין צט.): "רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". יש פה אמירה מאוד קיצונית, שממש נוגעת ביסודות האמונה, ובכל זאת התגובה כלפי רבי הלל מתונה מאוד: "אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל!" יוצא מכאן שהגבול להכרזה על האדם כאחד שיצא מהמחנה מאוד רחוק, כמעט בלתי קיים. מרחב תחום וברור? ממש רחוק מזה. האם מאן דהו שיכריז כי אין מצוות תפילין גרוע יותר ממי שמכריז שאין משיח לישראל, כי כבר אכלוהו בימי חזקיה? לטעמי, כל זמן שאדם לא הכריז על עצמו כרפורמי / קונסרבטיבי (ע"ע אברהם בורג), אין מי שיכול להכריז עליו במקומו, אולי סנהדרין בלשכת הגזית, שאין לנו. כל זמן שאדם מתייחס אל עצמו כאורתודוכסי, על החברה הדתית להתייחס אליו כך, אם נתת לכל אחד את הזכות לכנות את חברו כרפורמי / קונסרבטיבי, הדרך אל הצדיקים שאינם ישרים של הנצי"ב מתקופת בית שני אותם הקב"ה שונא, קצרה מאוד.

      הערת אגב לכל נושא התיוג הדתי, הרפורמים / קונסרבטיבים בישראל הם סוג של 'נוכחים-נפקדים' לציבור האורתודוכסי, הם קיימים, אבל כמעט אף אחד לא מכיר אותם, או את הגותם (ובדרך כלל גם לא יודעים להבדיל בין 2 הקבוצות, מה בין אלו לאלו). אלמלא זה היה עצוב, זה היה יכול לעורר גיחוך כיצד משתמשים בשמה של קבוצה שמוכרת באופן שטחי ביותר, להטחת עלבונות בתוך הציבור האורתודוכסי, כאילו הרפורמים / קונסרבטיבים הם הכבשה השחורה של המשפחה ואפשר לתלות בהם כל גנאי אפשרי.

      הצד השווה בין הנושאים שהתחדשו בדורנו (זכות בחירה לנשים, לימוד תורה לנשים / על ידי נשים, הסבה בליל הסדר לנשים) הוא שתמיד ניתן להתייחס עליו משני הכיוונים: לראות בזה בפשטות סוג של זליגת ערכים חוץ-תורניים אל תוך העולם התורני, או להסביר באוקמיתות כיצד זה מתיישב עם עקרונות ההלכה הקודמים, ולכל הפחות עם דעות מיעוט. באופן פשוט, הכל שאלה של היכן אתה עומד. אם אתה נגד החידוש (=ביקורת מה'קו' כלפי חוגים 'ליברלים' יותר), הטענה תהיה כי מדובר בזליגה מבחוץ, אם אתה בעד (=מהחוג הליברלי יותר), הטענה תהיה כי הדבר מגובה בעקרונות ההלכה באוקימתות ובהסברים שונים, בדיוק באותו האופן שבו נציג ה'קו' יסביר כיצד ניתן ללמד תורה לנשים, כיצד ניתן לקבל מלגה כלומד כולל (על פניו נגד הרמב"ם), וכיצד נשים מצביעות בבחירות (נגד הרב קוק). אני לגמרי בעד הגישה של האוקימתות, ההסתמכות על שיטות מיעוט (הרב עוזיאל במקרה של זכות הצבעה) וההתאמות השונות למציאות, ורואה בזה את דרכה של תורה האמיתית (לא לחינם האוקימתות כה מרובות בגמרא), אבל יש לזכור שתמיד מה שאחד יראה כזליגה חוץ-תורנית, השני יראה כדבר שיש לו יסוד בהלכה, ועל כן הטחת גידופים בשיח ההלכתי הפנימי (רפורמים!) היא דבר אסור וחמור, גם אם המתירים הם כאלה שלא סופרים אותם מבחינה תורנית, וגם אם נראה שזה ציבור שפועל ללא הכוונה רוחנית.

      אלמלא זה היה עצוב מאוד, זה היה יכול לשעשע כיצד מי שרואים עצמם כתלמידיו של הרב קוק, שבוזה וגודף באופן כה חמור מהצד השמרני יותר, נוקטים באותו סגנון כלפי אחרים. הרב קןק לימדנו לא רק שתיקה (יחסית) כלפי תת-תרבות תורנית, אלא גם כיצד לא לנקוט באותה מטבע כלפי אחרים, וחבל שחלק מתלמידיו שוכחים זאת.

  6. נתנאל, כמה דברים:

    1.לגבי דבריך על כך שאם אדם מכריז על עצמו כאורתודוקסי על החברה הדתית לקבל זאת אני לא מסכים עם אתך כלל! כל אדם מוזמן להגדיר את עצמו איך שהוא ירצה אבל זה לא אומר שהחברה צריכה לקבל את ההגדרה הזו כקבילה בשיח הציבורי

    אשאל אותך, האם היית מקבל הגדרה של אדם את עצמו כגון "אורתודוקסי מחלל שבת" "אורתודוקסי אוכל בשר בחלב" "אורתודוקסי אתאיסט" ? או שהיית טוען שמדובר בהגדרות מופרכות?

    לו היית גבאי בבית כנסת ומישהו מבית הכנסת שלך היה מתנצר אך הוא היה מגדיר את עצמו "יהודי אורתודוקסי נוצרי" והוא היה מבקש ממך בתור גבאי שתאפשר לו לשאת דרשה ברוח הנצרות למתפללים בבית הכנסת היית מאפשר לו את זה בזרועות פתוחות או שמא היית אומר לו "אדוני טעית בכתובת פה בית כנסת הכנסייה הקרובה נמצאת כך וכך זמן מפה"?

    2.ובהמשך לסעיף 1 ,כמו שכתבתי בתגובתי הקודמת אליך כמוני כמוך גם אני רואה בדברי הנצי"ב הנפלאים שהבאת תמרור אזהרה חשוב מפני קנאות מזוייפת וחוסר הכלה של דעות לגיטימיות בתוך בית המדרש אם הם לא מתאימות בדיוק לדעתך אבל זה לא אומר שצריך להיפתח לכל דבר ושמותר להכניס כל זמורה זרה לבית המדרש!

    שווה בנפשך האם הנצי"ב עצמו היה מסכים שדרשן רפורמי ימסור שיעור או דרשה בישיבת וולוז'ין

    ואם כבר הזכרת את תלמידו הגדול של הנצי"ב מורינו ורבינו הרב קוק זצ"ל בל נשכח שגם הוא עם כל יכולת ההכלה שלו ונקודת האמת ששאף למצוא בכל רעיון ויישוב המחלוקות לו דאג ידע גם ידע מתי שצריך "להכות על השולחן" ולהיאבק בחריפות במגמות שראה כשליליות

    בין אם מדובר בכתיבה ובין אם מדובר במעשה כמו כרוז התוכחה כנגד איתמר בן אב"י בנו של בן יהודה שפרסם שיר לא צנוע בעיתונו ועל הכרוז שהופץ ברחובות ירושלים נכתב "איתמר בן אב"י בלום פיך" ולא חסרות דוגמאות

    להזכירך גם הרב זצ"ל כתב במאמרו "דעת אלוקים" [הנמצא בספר "אדר היקר"] דברי שבח לרבני קהילת אמסטרדם על שהחרימו את שפינוזה ובכך סתמו את הגולל לכך שדעותיו יחשבו בטעות לדעות לגיטימיות בבית המדרש! כן כן הדברים נכתבו על ידי הרב קוק בכבודו ובעצמו ולא בפשקעוויל במאה שערים עיין שם ותראה.

    3.לא יודע מה באשר לכל טוקבקיסט שכותב בזעם "רפורמים" על עצמי אני יכול להעיד שאני כן מכיר פחות או יותר את ההשקפות של הרפורמים והקונסרבטיבים ואת ההבדלים ביניהם ומודע גם לתת הזרמים הקיימים אצלם. יצא לי גם לעבור על לא מעט מהתשובות בשו"ת שנמצא באתר של התנועה הקונסרבטיבית בארץ ומעט מזעיר מתשובות משו"תים יותר ישנים שלהם כמו "מענה לוי"

    כך שאני כותב לגביהם מתוך מודעות והיכרות עם השקפתם ותפיסתם.

    4.לגבי "אין משיח לישראל" של רבי הלל- כתבת באופן תמוה שמדובר ב"תגובה מתונה" שנאמרה לגביו אבל דווקא ממש לא! "שריה ליה מריה" -"יסלח לו אלוקים" היא תגובה חריפה ולא אופיינית ולא מעט ניסו ליישב את האמירה הנ"ל של רבי הלל ואכמ"ל

  7. האם אין בחלק ניכר מהדעות החילוניות הרבה דרך ארץ או אפילו דברי התורה והנביאים המצויים אצל אומות העולם, שעמינו איבד בגלות הארוכה?
    בקשר לגישה החרדית ציטוט מדיברי החכם התורני זלמן מלמד:
    "גישה פחדנית שלא מאפשרת להביט אל המציאות. אנחנו עברנו לאהבת ה', והם עוד עוסקים ביראה ובחרדה כמו בגלות ממש."
    לכן בפחד החרדי מדעות זרות אין חוסן רוחני. כדי לפתח לחסן בפני דעות פסולות צריך להתמודד עם דעות זרות ולעניות דעתי בית המדרש זה המקום לכך.
    האם אין במציאות החושית כפי שאל מראה לנו אין התגלות אלוהית? אפשר לעות התגלות אלוהית כולל ההתגלות שבתורה. חז"ל יצרו את מסכת עבודה זרה, שהתמודדה עם העבודה הזרה של תקופתם. היכן התורה שבעל פה של תקופתנו, שמתמודדת עם העבודה הזרה של תקופתנו?
    לפי הידועה לי הרפורמיות התחילה דוקא בשלילת היסודות הלאומיים והארציים שבתורה. לכן יש מרחק גדול בין התחלת הרפורמה למשפט המצוטט.

    • 'ופחד ורחב לבבך'

      בס"ד כ"א באדר ע"ה

      יחד עם אהבת ה', יש גם צורך ליראה המביאה לזהירות שלא לעוות ולקלקל. כך דרש הראי"ה קוק זצ"ל במעמד פתיחת האוניברסיטה העברית את הפסוק 'אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, כי יהפך עליך המון ים, חיל גויים יבואו לך' (ישעיהו ס,ד-ה). עם השמחה על הרחבת האופקים שבהיפתחות לתרבות הכללית, צריכה להיות זהירות ומבט ביקורתי שלא ניסחף ונאבד את זהותנו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      הנאום נמצא ב'מאמרי הראי"ה', ב, עמ' 306-308.

  1. פינגבק: תגובות למאמר "עמידה מול הפלורליזם וה'לייטיות'" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 919 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: