סיפור הצלחה בפריפריה | אריאל שנבל

קליבנלנד מציעה ליהודיה בתי מידות זולים בשכונות יוקרתיות והקהילה מספקת לחברים תמיכה ארגונית וחברתית ובעיקר חינוך יהודי וציוני מושקע. בין שגשוג קהילתי לעידוד עלייה  

לפני כחודשיים פרסם המגזין היהודי-אמריקני "AMI” סדרת כתבות עומק העוסקת במשבר הדיור בקהילה היהודית בניו-יורק רבתי. כותרת החלק השלישי בסדרה הייתה “תתחילו לחשוב קליבלנד”. אם לסכם את הכתבה הארוכה במשפט אחד, הרי הוא זה: למה לכם להיתקע בדירת שלושה חדרים קטנה בברוקלין, כאשר ברבע מחיר אתם יכולים לקנות בית פרטי בקליבלנד, וליהנות מכל מה שאתם זקוקים לו כיהודים. מתברר שלא רק בישראל תשומת הלב בכל הקשור לאמריקה נתונה כמעט אך ורק לערים הגדולות – ניו יורק ולוס אנג’לס, במקרה הטוב גם שיקגו ומיאמי. גם יהודים הגרים בארצות הברית מתקשים להוציא את אפם החוצה מהקהילה שבה גדלו, והם משלמים על כך מחיר כבד.

קליבלנד היא העיר השנייה בגודלה במדינת אוהיו, הנמצאת בקצה המזרחי של המערב התיכון האמריקני. מתגוררים בה כיום כ-391 אלף איש. קודמת לה ברשימה הבירה קולומבוס, המונה כ-830 אלף בני אדם. בשנות ה-50 וה-60 ידעה העיר תקופת זוהר, והיא נמצאה תדיר במקום טוב באמצע ברשימת עשר הערים הגדולות בארצות הברית. בשלב מסוים אף גירדה את רף מיליון התושבים. משברים כלכליים מקומיים וארציים שפגעו בעיקר במערב התיכון ובפרט בתעשיית הפלדה – שהייתה מקור הפרנסה העיקרי בעיר במשך עשורים רבים – הביאו לירידת קרנה ולנטישת תושבים. משבר הסאב-פריים שפרץ בשנת 2008 החמיר את מצבה של קליבלנד, וכיום היא נמצאת בשפל מבחינת הון אנושי, כאשר למעלה מ-60% מתושביה עזבו אותה מתקופת השיא.

 לעומת זאת, כשבוחנים את נתוני הקהילה היהודית, הגרף הפוך. קליבלנד היהודית לא רק שלא נחלשת, היא מתחזקת. המספרים עולים בהתמדה, וכיום מונה העיר כ-80,000 יהודים – כ-20% מתושבי העיר. הפרבר היוקרתי ביצ’ווד, שבו מתגוררים כ-10,000 מיהודי העיר, נמצא במקום השני בארצות-הברית כולה כשבוחנים את שיעור היהודים מכלל האוכלוסייה באזור נתון; למעלה מ-90% מהתושבים בביצ’ווד הינם יהודים. רק קריית יואל, מעוז סאטמרי מובהק הנמצא כ-70 קילומטרים ממנהטן, מתהדר בשיעור יהודים גבוה מביצ’ווד.

 קליבלנד היהודית זוכה לעדנה בשנים האחרונות. מגיעים אליה יהודים מכל רחבי אמריקה, וגם לא מעט מהעולם ובכלל זה מישראל. מדובר בקהילה תוססת, חיונית ובחלקה הגדול ציונית, באופן שמאפשר לאורח ליומיים שמגיע מישראל להרגיש כמעט בבית. כמעט, אמרנו, וזאת בעיקר בגלל מזג האוויר. מדובר בעיר השנייה המושלגת ביותר בארה”ב, וגם בתקופה שבה ביקרנו שם, בסוף הסתיו, נמדדו שם טמפרטורות נמוכות מאוד. העובדה שהעיר יושבת על שפת ימת אירי תורמת לרוחות עזות וקבועות, שמורידות עוד יותר את הטמפרטורה. אבל בינינו, מי צריך להסתובב בחוץ כשאפשר לשבת בבית המידות שקניתם באחת השכונות היוקרתיות בעיר במחיר ממוצע של פחות מ-800 אלף שקל?

ספקית משמעותית של עולים חדשים לישראל. שליחי בני עקיבא נתנאל ואודליה אפק וחניכים צילום: אריאל שנבל

ספקית משמעותית של עולים חדשים לישראל. שליחי בני עקיבא נתנאל ואודליה אפק וחניכים
צילום: אריאל שנבל

 בינוני אידיאלי

ההיסטוריה היהודית של קליבלנד מתחילה ב-1839. בחודש מאי בשנה זו הגיעו שני מנייני יהודים לעיר מבאווריה שבגרמניה כדי לברוח מרדיפות אנטישמיות ומאפליה שהיו מנת חלקם. הם הגיעו לאמריקה ובחרו בקליבלנד כמקום מושבם, מאחר ששנתיים קודם לכן היגר למקום בן עירם שמשון טורמן, וייסד בו עסק מצליח. כעשור חלף עד שהקהילה היהודית הקטנה – איך לא – התפצלה לשני מחנות. לאחד קראו "אנשי חסד" ולשני "תפארת ישראל". שתי הקהילות אימצו את הדרך הרפורמית. ב-1868 נוסד בעיר בית יתומים יהודי על ידי ארגון "בני ברית", ובשנת 1880 כבר עמדה אוכלוסיית יהודי קליבלנד על 3,500 נפש, רובם בעלי שורשים גרמניים ובעלי נטיות דתיות רפורמיות, אם בכלל.

 גל ההגירה השני הגיע סביב תחילת המאה ה-20, כאשר המוני יהודים מפולין ומרוסיה החלו מגיעים לאמריקה. רובם העדיפו להישאר באזור ניו-יורק, אולם חלקם כאמור הגיע למקומות אחרים ביבשת, וביניהם לקליבלנד. בסוף העשור הראשון של המאה ה-20 זינק מספר יהודי קליבלנד לכ-90,000 איש, אולם הקהילה הייתה מפוצלת. מנהיגיה ופרנסיה היו עדיין הרפורמים בעלי השורשים הגרמניים, אולם רוב מניינה היה מזרח-אירופי, אורתודוקסי ודובר יידיש. סוגיה נוספת שהפרידה בין הדבקים הייתה הציונות. ותיקי קליבלנד היו רחוקים מהרעיון הציוני, לעומת אלה שמקרוב באו ונכספו לארץ ישראל לא פחות מאשר לחופיה של ימת אירי. מצב זה יצר כמובן חיכוכים ועימותים, אבל גודלה של הקהילה כבר אִפשר לנהל תת-קהילות נפרדות וחזקות, ועדיין להיות תחת המטרייה הכוללת של הפדרציה היהודית של קליבלנד.

 אז מה הופך את הקהילה היהודית בקליבלנד למוצלחת, למרות הריחוק ממוקדים יהודיים גדולים? כמובן שהתשובה מורכבת, אבל נראה שאם צריך לתמצת אותה בשתי מילים יהיו אלה ארגון וחינוך. מבחינה ארגונית, גודלה הבינוני של קהילת יהודי קליבלנד הינו אידיאלי. הוא מאפשר מצד אחד לאגד את כולם תחת קורת גג אחת מבלי שתתי-קהילות וזרמים שונים ילכו לאיבוד, ומצד שני מחזיק מספר מספיק גדול של חברים שמנפק פעילים, מתנדבים וכמובן תורמים. הפדרציה היהודית של קליבלנד נוכחת בשטח ואינה מרחפת רק בספֵרות גבוהות של אידיאלים וכנסים ברחבי המדינה או בעולם. הדבר ניכר ראשית כול במיקומה – בלב האזור החינוכי-תרבותי של יהודי העיר, מרחק הליכה מבתי הספר היהודיים וממוזיאון "מאלץ" שמספר את סיפורם. פניה של הפדרציה הם קודם כול פנימה.

הנוער והקונפליקטים

בשיחה עם בארי רייס, המשמש מנכ"ל הכספים של הפדרציה מזה כשלושה עשורים, הוא מדגיש קודם כול את דאגת הארגון לעניי עירו. "מצאנו שלמרות מה שרובנו חושבים, 20% מיהודי קליבלנד נמצאים במצוקה כלכלית", הוא אומר, "והמשימה הראשונה שלנו היא לסייע להם. במבצע התרמה בשם 'סופר סאנדיי' שנערך לאחרונה אספנו ביום אחד כמיליון דולר עבור אנשים מתוך הקהילה שסובלים לפעמים גם מרעב". רייס מספר על ניסיונות הפדרציה להגיע לכל מי שמגדיר את עצמו כיהודי, וגם למשפחות שבהן רק אחד מההורים יהודי. "אנחנו לא עוסקים בגיור", הוא מדגיש, "רק ברצון לתת למשפחות שכאלה טעימה מהיהדות ולתת לילדיהן אפשרות לחוות אותה". אני שואל את רייס אם העניין לא מעלה את חמתם של האורתודוקסים, שגם הם חברים בפדרציה. "אנחנו בכלל לא נכנסים לדיאלוג שכזה", הוא עונה, "הפדרציה לא עוסקת בעניינים רוחניים אלא תרבותיים. כל מי שמזהה את עצמו כיהודי מבחינתנו נכנס להגדרה של מי שאנו פונים אליו ומנסים להכניסו לקהילה".

כיצד מתנהלים היחסים בין הקהילה למדינת ישראל?

"מדובר באתגר. לדור הצעיר יש הסתכלות ומוטיבציה אחרים לגבי ישראל, אבל עדיין יש לנו הצלחה. תמיד אנחנו יכולים לעשות יותר אבל עדיין עושים, למשל שולחים בכל שנה תיכוניסטים לטיולים לישראל. כשבאוניברסיטה בדרום אוהיו סטודנטים עשו פעולות מחאה בקמפוס נגד ישראל בזמן מבצע 'צוק איתן', שלושה מתוך ארבעה שהפגינו נגדם היו מקליבלנד. אנחנו מאוד פעילים ומהווים סניגורים של ישראל בכל האזור.

"מצד אחד אנחנו צריכים לספק לילדים ולנוער שלנו יותר מידע נכון ומדויק לגבי ישראל, ומצד שני עלינו להתמודד עם הנטייה של הנוער כיום להתעלם מקונפליקטים ולנסות להתרחק מהם. הם לא אוהבים לריב, ועומדים בפני מצב לא פשוט כשהם מגיעים לקולג' ומוצאים את עצמם בעמדת קרב. ולמרות כל זאת נדמה לי שאנחנו מצליחים להדק כל הזמן את הקשר עם ישראל באמצעות תוכניות שונות הקשורות למשלחות מתנדבים, יוזמות שתומכות באוכלוסיית העולים האתיופים ותוכנית 'אישה' לפיתוח מנהיגות ובריאות הנשים בישראל. אנחנו אחת הקהילות הראשונות שיוזמות תוכניות בישראל באופן ישיר וללא תיווך של ארגון גג ארצי כלשהו, והדבר ניכר בעשייה ובקשר הבלתי אמצעי עם הארץ".

רייס לא אוהב לנקוט מספרים, אבל שיטוט קצר באינטרנט מגלה כי היקף התרומות של תושביה היהודים של קליבלנד גדול מאוד, ודאי יחסית למספר החברים בקהילה. ב-2012 תרמה הקהילה כ-28 מיליון דולר לצרכים יהודיים, ונתון מעניין לא פחות הוא שהתרומות הגיעו מלמעלה מ-11,000 איש, כאשר עבור כמעט 2,000 מתוכם הייתה זו התרומה הראשונה. כלומר, שיעור  גבוה מחברי הקהילה תורם בפועל, והקהילה מצליחה לפנות לעוד ועוד קהלים חדשים כל הזמן.

לא מקום אפור

כשמבקשים מרייס לנסות ולמקד את ההצלחה של קהילת קליבלנד, הוא משיב במילה אחת – "מנהיגות". "גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה התנדבותית, יש בעיר הזו מסורת נפלאה של אנשים שנותנים לא רק כסף אלא גם מחכמתם. יו"ר הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה הוא מקליבלנד. כמה בכירים באייפא"ק מגיעים מקליבלנד. אנחנו מספקים מנהיגות לא רק ברמה המקומית, אלא לארגונים יהודיים ברחבי אמריקה, וזה עניין של מסורת כאן. בשלושים השנים שאני עובד פה זה הדבר הכי בולט וגם כזה שלא משתנה: המנהיגות מסורה וחכמה ברמה גבוהה מאוד".

ומה לגבי היחס לעלייה לישראל? מצד אחד, מדובר כאמור באחת הקהילות הציוניות בארה"ב. מצד שני, כמו כל ארגון או אורגניזם, גם כאן יש רצון טבעי לשמר את הטובים ולא לשלוח אותם רחוק מדי, ודאי כשמדובר בקהילה לא מאוד גדולה. "אנחנו תומכים בעלייה", מבהיר רייס, "זה לא משהו שאנו מדגישים כפדרציה, אבל יש בקליבלנד ארגונים שפועלים למען עלייה ואנו תומכים בהם. בסופו של דבר מדובר בהחלטה אישית של כל אחד ואחד ואנו לא מתערבים בזה. אנחנו מרגישים יחד עם מדינת ישראל, אז אם אנשים שלנו נמצאים פה או שם – כל עוד הם תורמים לחברה ולעם היהודי – זה לא ממש משנה לנו".

האם יהודי קליבלנד חווים אנטישמיות?

"בצד המערבי של העיר יש אוכלוסייה פלשתינית וערבית יחסית גדולה. במהלך המלחמה האחרונה הפגינו מול הבניין הזה כ-150 איש במשך יום אחד, והיו עוד כמה הפגנות קטנות, לא משהו דרמטי. בסך הכול לא רואים כאן עלייה בפעילות אנטישמית. אבל אנחנו לא נחים על זרי הדפנה מהבחינה הזו, ועובדים קשה כדי ליצור ולשמר קשרים טובים עם הקהילות השונות בעיר".

חמישה בתי ספר

גאוותה הגדולה של הקהילה היהודית בקליבלנד קשורה לתחום החינוך. חמישה בתי ספר יהודיים פועלים כאן. את אחד מהם, "פוקס מזרחי" הציוני-דתי, מנהל הרב ברי קיסלוביץ'. אנחנו נפגשים איתו במשרדו בבית הספר, ביום שמתברר כחופשי לתלמידים בעקבות "יום הווטרנים". הוא יליד מונטריאול שבקנדה, אך העברית בפיו רהוטה. הוא למד שנה בישיבת "הר עציון" ומבקר בקביעות בישראל.

קיסלוביץ' מספר על חמשת בתי הספר היהודיים הקיימים בעיר. "עגנון" הוא בית ספר יהודי ללא הגדרה דתית. "שכטר" הוא קונסרביטיבי, "פוקס מזרחי" שאותו הוא מנהל שייך לזרם הציוני-דתי, ה"היברו אקדמי" – בית הספר היהודי הראשון בעיר – נוטה קצת יותר לכיוון החרדי, ובית ספר נוסף הוא חרדי לחלוטין. שני המוסדות האחרונים קשורים לישיבת "טלז" הגדולה, שנמצאת לא רחוק מכאן. חב"ד, אם שאלתם, מיוצגת בקליבלנד באמצעות בית כנסת בלבד ולא במוסדות חינוך. "פוקס מזרחי" מתקיים סביב גרעין קשה של 250 משפחות ולומדים בו כיום קצת יותר מ-500 תלמידים, והמספר הולך וגדל.

"אחת השאלות שתמיד שואלים אותנו", אומר קיסלוביץ', "היא איך אנחנו מצליחים לגדול למרות שבכל שנה 20-30 ילדים מהקהילה עולים לארץ. התשובה היא שאנחנו חיים את הציונות לא רק בתיאוריה אלא גם בפועל, ודרך החיים הזו מושכת לכאן לא מעט אנשים ממקומות אחרים בארה"ב, וכך אנחנו 'משלימים את החסר' ואף מוסיפים, באמצעות אוכלוסייה חדשה שמגיעה לכאן. אם מוציאים מהמשוואה ערים ענקיות כמו ניו יורק או שיקגו, קליבלנד היא אחת הקהילות היהודיות היחידות שיש בהן אוכלוסייה יחסית קטנה אבל מגוון בתי ספר כה רחב וברמה גבוהה".

איך אתה מסביר את העובדה שהעיר קמלה אבל הקהילה היהודית פורחת?

“הקהילה היהודית נשארה פחות או יותר באותו גודל. ההערכה של 80,000 יהודים בקליבלנד נכונה היום כפי שהייתה לפני עשר שנים. מה שנכון הוא שיחסית לעיר כולה הקהילה היהודית מצליחה לשמר את כוחה. יש לכך כמה סיבות. אחת מהן היא מחיר הבתים. בית שבניו-ג’רזי עולה מיליון דולר יעלה כאן 300 אלף דולר. אפשר לחיות כאן ברווחה. המרחקים יותר קטנים. היום לוקח לי להגיע מהבית לעבודה חמש דקות, וכשגרתי בניו יורק לקח לי שעה. הילדים כאן לא צריכים לנסוע שעות ללימודים. זו איכות חיים שמושכת לכאן אנשים. מצד אחד אין פה הקשיים של עיר מאוד גדולה, מצד שני זו עיר מספיק גדולה כדי שיהיה פה כל מה שאדם צריך בחייו – כולל כמובן נושא החינוך שיש עליו דגש מאוד חזק בקליבלנד. סיבה נוספת היא ענף הרפואה. קליבלנד ידועה בקליניקות ובבתי החולים המצוינים שלה, וזהו למעשה הענף היחיד שלא נפגע בשנים האחרונות בעיר אלא להיפך, הולך וגדל. ובאופן יחסי יש הרבה יהודים שעוסקים ברפואה”.

עובדים על איכות

עם מספר נתון ומוגבל פחות או יותר של תלמידים במחזור, יש תחרות בין חמשת בתי הספר?

“רוב המשפחות יודעות מראש לאיזה בית ספר ישלחו את ילדיהן. יש תמיד משפחות שנמצאות בין לבין, אבל 90% יודעות מראש. שיתוף הפעולה בין בתי הספר, למרות השוני הניכר ביניהם, מצוין. אנו נפגשים, כל המנהלים, פעם בחודש וחצי לישיבה משותפת ומנסים תמיד לעבוד ביחד. יש לנו מטרה משותפת והיא שכמה שיותר תלמידים יהודים מהעיר ילמדו באחד מבתי הספר שלנו, פחות משנה באיזה מהם”.

כמנהל בית הספר הכי ציוני בעיר, יש איזו אמביוולנטיות בין הנרטיב הציוני לבין הלוקאלפטריוטיות?

“אנחנו לא מדברים על ארץ ישראל כנושא נפרד. ארץ ישראל משולבת בבית הספר שלנו בכל דבר ועניין, ולכן העיסוק בה טבעי לתלמידים מגיל מאוד צעיר. יש לנו חצי שנה אחת בכיתה י”ב שמוקדשת ללימוד ההיסטוריה הציונית, אבל זהו החלק היחיד בכל שנות הלימודים שמתויג כציונות שנפרדת משאר הלימודים. בשאר הזמן הציונות חיה ונעה כל הזמן, בכל המקצועות ובכל הגילאים, מה שגורם לתלמידים לזהות אותה כחלק אינטגרלי מזהותם. חוץ מזה, כמו שאמר פעם הרב ליכטנשטיין, כל בן תורה חייב להרגיש אמביוולנטיות כל עוד הוא לא גר בארץ. ככה זה, אנחנו לא מתחמקים מהחשש שמא נרגיש אי נוחות. יכול להיות שיש סיבה טובה מאוד לגור כאן. הקהילה חשובה מאוד, אבל אסור לנו להרגיש שזה כל מה שיש. ואנו בהחלט רוצים לגרום לכל מי שממשיך לגור פה להרגיש שחסר לו משהו. מאוד קל להרגיש מאוד נוח במקום כמו קליבלנד, ובית הספר תפקידו לא לומר ‘הכל בסדר’, אלא למשוך לכיוון הציונות. לכוון לכך שהייעוד של עם ישראל הוא בארץ ישראל, גם אם אני ספציפית צריך מסיבות כלשהן להישאר פה”.

אנחנו נמצאים במבנה עצום ומאובזר, וכל זה ל-250 משפחות בלבד.

“אנחנו עובדים על איכות, לא על כמות”, הוא אומר בחיוך. “וברצינות, ההשקעה בחינוך בחו”ל שונה מאשר בארץ. היא הרבה יותר גבוהה ודורשת יותר בכל המובנים. אתם בארץ חיים כיהודים לאן שלא תלכו. פה, חוץ מאשר בקהילה האורתודוקסית יש 60-70 אחוז של נישואי תערובת, ולכן חייבים להשקיע כאן יותר. בית הספר יוצר אווירה של קהילה שנמשכת לאורך כל ימות השבוע, גם בימים שבהם אין לימודים. ככה אנחנו שומרים אותם, דרך קהילה שנבנית סביב בית הספר, שהוא בעבורם הרבה יותר מבית ספר”.

לא הדבר האמיתי

חלק מהאחריות על "תיק הציונות" ב"מזרחי פוקס", בקהילה שסביבו וגם מעבר לה מוטלת על השליחים המגיעים לכאן מישראל. ישנם שני זוגות מורים ישראלים ב"מזרחי פוקס" שאותם לא זכינו לפגוש בביקורנו הקצר בקליבלנד, אך ארבעה אחרים דווקא כן. נאמר זאת כך, אין ספק שהקהילה בקליבלנד יודעת כיצד לבחור את השליחים שלה. עם כמות האנרגיה, הדבקות במשימה והאור שהם מצליחים להפיץ כאן, לא יהיה זה הימור פרוע מדי לקבוע שקליבלנד תמשיך גם בשנתיים הקרובות להיות ספקית משמעותית של עולים חדשים לישראל.

נתנאל ואודליה אפק הגיעו לכאן כשליחי תנועת בני עקיבא העולמית. הם מחלקים את זמנם בין בית הספר לפעילות בלתי פורמלית בתנועה, אולם כפי שאמר הרב קיסלוביץ, מדובר בהמשך טבעי של פעולות הנעשות תחת כנפי הקהילה המגובשת. ביתם הקט של הזוג אפק ובנם התינוק משמש בית פתוח למדריכים, הורים וחניכים שמגיעים בזה אחר זה, בכל השעות והזמנים, חלקם למטרות פרקטיות (נתנאל, צריך אותך כדי להעביר את הברביקיו) וחלקם לסיוע רוחני כזה או אחר. הוריו של נתנאל היו כאן בשליחות אף הם לפני שנים רבות, כך שמבחינתו מדובר בסוג של סגירת מעגל אם לא חזרה הביתה.

הצמד השני הן שליחות השירות הלאומי מתנועת עמינדב, רותי גולדפרב ושלומית סלבין. כמי שבאות לכאן לשנה אחת הן מסתערות על היעד שהאמריקנים הוותיקים אולי מנסים להצניע, ובהחלט חושבות ש"עלייה" היא לא מילה גסה בפעילותן. "בכל שנה יש כאן לפחות משפחה אחת שעושה עלייה", הן מספרות. "אנחנו אמנם לא נפתח בשיחה על עלייה, אבל זו בהחלט מטרה מבחינתנו – מודעת או שלא מודעת – ולפעמים יש משפחה שרק צריכה את הדחיפה הקטנה האחרונה כדי לקבל את ההחלטה. זה נמצא כאן אצל הרבה אנשים בראש. מצד שני נוח וטוב להם פה, והמטרה היא לגרום להם להבין שזה בכל זאת לא הדבר האמיתי. הדבר האמיתי הוא לחיות בישראל".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2015, ב-גיליון כי תשא תשע"ה - 917 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: