נחוץ משהו אחר | צור ארליך

עלילת יסוד דומה, שרוח הזמן הוציאה לאור בעונה אחת, בשני רומנים חדשים: חברי ילדות המתפצלים בין קנאות משיחית למתינות דתית בספרה של דויטש, ובין התנחלות מרדנית ותלאביב הוללת בספרו של ברג. מעליה נבנו בניינים נפרדים של אינטלקט ורגש ותודעה דתית, פוליטית והיסטורית

f72dd7327232אם אשמע קול אחר

חיותה דויטש

אחוזת בית, תשע"ה, 435 עמ'

 

עטיפה_-_עוד_חמש_דקות(1)עוד חמש דקות

יונתן ברג

עם עובד, תשע"ה, 334 עמ'

ראוי כל אחד מצמד הרומנים החדשים, הראשונים, של חיותה דויטש ושל יונתן ברג, להידון בפני עצמו. ודיונים כאלו עוד לבטח יהיו. אולם סמיכות הופעתם של הרומנים, הנושא המרכזי המשותף לשניהם, זירת ההתרחשויות הדומה, מסעותיהם הביוגרפיים של שני המחברים בין ההר והמישור – כל אלה מצדיקים גם טיפול זוגי. הנושא המרכזי המשותף, הלא הוא המאבק בין קנאות למתינות בציונות הדתית ובהתיישבות ביו"ש, ייבחן כך משתי נקודות מבט – והרי זו הדרך האופטית לקבל תמונה תלת-ממדית.

נתחיל מהסוף, כלומר מהקָטַסְטרוֹף. "ככה נראית גאולה", נקרא ספר סיפוריה הקצרים של חיותה דויטש, ספר הסיפורת היחיד שלה לפני הרומן הזה; ולספרה הנוכחי, כמו גם לספרו של ברג, אפשר לקרוא "ככה לא נראית גאולה". גרעין הפורענות, אם מקלפים את הציפה והזג שבכל סיפור, די דומה. ההתיישבות ביהודה ושומרון (ואצל דויטש גם המדינה בכלל) עלתה, לפחות לדעת חלק מהדמויות בכל ספר, על נתיב הגאולה, אבל משהו ביחסי הגומלין בין טבע האדם לבין המציאות ההיסטורית, בין המתיישבים למתנגדיהם ולמרכז הישראלי, בין האדם המתכנן לבין האלוהים הצוחק – משהו השתבש, יצר תגובת-נגד פנימית של קנאות ושל שרפת-המועדון.

הנפש זקוקה לזה

אצל ברג, שהרומן שלו מובהק יותר בהתמקדותו בהתנחלויות, השיבוש הוא בעיקר פנים-התיישבותי. אטימות מצד המתנחלים כלפי סביבתם, כלפי המבטים המקנאים של הערבים ביישובים המשגשגים, כלפי ההישמטות הזוחלת מלבו של הרוב הישראלי הדומם, דחקה את המתיישבים אל שולי האכפתיות הציבורית. זה מתבטא גם במוטיב שמתגבר והולך לקראת סוף הספר, מוטיב שקיים גם בפי אחד מגיבורי הספר השני, ספרה של דויטש: העייפות, עייפותו של דור המייסדים, ההזדקנות הנפשית המוקדמת הפוקדת אותנו, המשאירה את זירת הפעולה רק למשוגעים-לדברים ולבני נוער רעננים ומרדנים. ולצד העייפות ישנה גם השחיקה של חיים על החרב, של החיים במצוקה ביטחונית מתמדת ובראיית הסביבה בעדשות מלחמתיות.

לדעת גיבורו המתנחל-המתון של ברג, בנָיָה, הדור הצעיר ביישובים גדל קצת שלוח רסן באווירת חיי הטבע והחופש הנעימה של היישובים, ואולי מכאן המרדנות. "הנפש זקוקה גם לזה", מודה בניה בינו לבין עצמו כשהוא מעלה בלבו את התיאוריה. "הנפש זקוקה לזה" הוא משפט שיכול היה להיות כותרת משנה של הספר של ברג, ספר המציג מסלולי חיים מקוטבים של צמד גיבוריו שגדלו יחד בהתנחלות ודרכיהם נפרדו, בניה המחנך הדתי ויואב הסטודנט-לקולנוע החילוני.

"עוד חמש דקות" הוא מעל לכול ספר מכיל. מכיל שיגיונות, נפילות, נהיות לב. אם נזכור, כפי שנראה להלן, ששני הגיבורים הראשיים הם בעצם סעיפים חלופיים בתוך הנפש וקורות-החיים של יונתן ברג עצמו, נבין טוב יותר את ההכלה הזו. אבל הוא מכיל ואוסף אל חיקו המבין, המאזין, המשחזר, גם עוד הרבה גיבורים אחרים. לקרוא ספרות הוא להיחשף שוב לתגלית המובנת-מאליה והמדהימה כל כך, שלכל אדם אחר יש חיי תודעה עשירים ומטולטלים ממש כמו שלך, הקורא.

חמש דקות מטפוריות לפני הפינוי שיהיה או לא יהיה. מאחז מעלה רחבעם לפני הפינוי, מאי 2014 צילום: פלאש 90

חמש דקות מטפוריות לפני הפינוי שיהיה או לא יהיה. מאחז מעלה רחבעם לפני הפינוי, מאי 2014
צילום: פלאש 90

חז"ל ואיין ראנד

אצל דויטש, המעתָק אל הקנאות מתבטא בקבוצה מגוונת יותר: בני נוער ביישובים, נפגעי טראומות הטרור וההתנתקות – אבל גם אנשים בעלי נטייה נפשית לרדיקליות, שצברו לאורך עשורים טינה על הניוון האידיאולוגי והרוחני הפושים בחברה הישראלית. בעלילת סיפורה, טינה זו הִתְמַגלה לבסוף לכדי מחתרת מהפכנית אמורפית, שיש בה אגף נעורים בריוני וגם אגף אינטלקטואלי; אגף של מורדים נגד הבינוניות-הדתית ואגף של מורדים נגד ההלכה הפועלים בשם האגדה התלמודית ובשם איזה חופש ניטשיאני שהיא מייצגת בעיניהם.

דויטש מעלה בהרחבה ובריבוי דוגמאות, בהקשר של הקנאות והרדיקליות ובכלל, את הניגוד הידוע בין האגדה וההלכה. בגרעין העלילה נמצאת חבורה בת ארבעה אנשים, שני גברים ושתי נשים, בתוכם שני אחים וכמה זוגות מוחמצים. הם גדלו יחד בתל-אביב, השלימו זה אצל זה את החסכים ממשפחותיהם הרגילות מדי או המוזרות מדי, למדו יחד אגדות חז"ל בחבורה, והלכו מן האגדות לכיוונים שונים.

אחד מהם הוא שניאור, צייר הנוהה אחר הצד הנזכר לעיל של עולם האגדה ומשמש חמור-אמנותי לא לגמרי מודע לעצמו למשיח מטעם עצמו, הוגה דעות רדיקלי הרוכב על משפחתו של שניאור דור אחר דור. וכך חושבת עוּזיה, עוד אחת מהארבעה, הגיבורה הראשית, על עולם האגדה ששניאור מנסה להחיות: "עולם הקשוב לניואנסים דקים ולקולות רבים ועדינים כל כך שקיימים במציאות; קולות שעולם החוק וההלכה לעולם לא יצליח ללכוד"; לעומת זאת, שניאור מסרב לדעתה להקשיב "לאמת האחרת – לפחד של עולם התיקון מעולמות של תוהו שיתפרצו להם בהיעדר כללים וסדר" (עמ' 301).

המסע של דויטש לשורשי הרדיקליות המשיחית/ימנית/גבעונית הוא אם כן מסע אינטלקטואלי בהרבה מזה הפסיכולוגי-סוציולוגי של ברג. ובכל זאת שניהם מעלים גם תובנות דומות. נחמד לגלות, למשל, ששניהם מאזכרים בהקשר זה את דברי הרב קוק על "נשמות התוהו" הפראיות, הגדולות מנשמות התיקון. ובמקביל לדברי ברג על המרחבים שהדור החדש גדל בהם, נזכרת עוזיה של דויטש כיצד שלטו בחינוך הדתי בצעירותה "תפיסות חרדיות של תנועת המוסר – חיי צניעות, איפוק, ויתור, משמעת והנמכת ראש. ערכים אלה כיבו שביבֵי גאווה ויצר, יצירה וחדשנות" (עמ' 155). ה"גאולה" של עוזיה, שלימדה אותה להכיר בערך עצמה ולערער על המשמעת והנמכת הראש, באה, אגב, בדמות כתבי איין ראנד. לצד אגדות חז"ל כמובן.

כמו הגיבורה עוסקת בקולנוע ובאגדות חז"ל. חיותה דויטש צילומים: מרים צחי

כמו הגיבורה עוסקת בקולנוע ובאגדות חז"ל. חיותה דויטש
צילומים: מרים צחי

רגע לפני הפינוי

אבל כך או כך, בשני הספרים מגיעה תופעת המרד של דור הצעירים ביישובים להתגלמות דומה: קבוצת נוער באחד מיישובי עומק-השטח צוברת אמצעי לחימה והפחדה, עוסקת בזוטות בריוניות נוסח תג מחיר, עד שזה מתגלגל למעשי רצח ולהצתת בית ובתוכו אנשים. דומה כאילו אירועי הצתת השטיחונים במסגדים הציתו את דמיונם של שני הסופרים באותו אופן ממש.

אצל ברג השיא הזה קורה ערב פינוי מתוכנן (לא ברור לגמרי אם פינוי של יישוב אחד, היישוב של בניה,  הגובל בעיר ערבית, דמוי היישוב פסגות שהמחבר גדל בו – או פינוי של יישובים רבים). הספר נגמר חמש דקות לפנֵי; חמש דקות מטפוריות לפני הפינוי שיהיה או לא יהיה. אבל זה גם חמש דקות ממש: חמש דקות כרונולוגיות לפני מפגש דרמטי שעומד להתרחש בכפר ערבי בין בניה ליואב, בלי ידיעת המשתתפים. מפגש בין מסלולים ובין זיכרונות ובין סיפורים, מפגש שכל הספר חותר אליו.

ברג עוצר את המכונות חמש דקות לפני מה שאולי יהיה הקטסטרופה הגדולה. משאיר תקווה לסוף אחר. אצל חיותה דויטש, לעומת זאת, המתח שנצבר משתחרר עד תום. לקראת סוף הספר, על כנפי הממד הבלשי שלו שלא הרחבנו בו כאן וגם על כנפי הרוח, מסתחררת שרשרת אירועים אלימים. התפרצות זו גם מפילה את המסכות שגיבוריה הסתירו בהן את זהותם או את עברם, מפני אחרים או מעצמם.

בין ההתנחלות לתל-אביב, כמו צמד גיבוריו. יונתן ברג

בין ההתנחלות לתל-אביב, כמו צמד גיבוריו. יונתן ברג

מחברים וגיבורים

ובכן, הגיבורים. שוב תבנית משותפת. כאן וכאן, אצל ברג ואצל דויטש, גיבוריו הראשיים של הרומן גדלו יחד, כחבורה, אך הדרכים נפרדו וגם הדעות. כך מתאפשר לשני הסופרים לשרג כמה קווי עלילה, לשרטט כמה אופציות קיומיות, ובעיקר לבנות דמויות מורכבות המייצגות מתיישבים/דתיים הן מהזרם המרכזי הן מזרמים אחרים. ובשני המקרים, לפחות אחד מהגיבורים מזכיר מאוד את המחבר.

שני הספרים הם מראות פנורמיות של קשת חברתית רחבה, כל אחד בדרכו: "אם אשמע קול אחר", הארוך ורב הדמויות וסיפורי המשנה – בדרכו הסימפונית. "עוד חמש דקות" – בדרכו הקאמרית. ושניהם גם מראות שהמחברים משתקפים בהן. הגיבורים הם בני גילם של המחברים, והם דומים להם בנטיותיהם. ספרה של דויטש הוא במובהק ספר של חוקרת אגדות חז"ל וקולנוע (ושל שניהם ביחד: "סדרות טלוויזיה שלמות ואינספור סרטי קולנוע נבנו על העיקרון הזה", מעירה הגיבורה על אגדת החיגר והסומא החז"לית; עמ' 27); ספר של ביוגרפית ("נחמה"), של פובליציסטית. רציתם אבחנות דקות, שנינות קלות על חיינו, רפליקות מבריקות, דייקנות היסטורית וגם הרבה התרגשויות וסערות בכוס נפש ותיבת תהודה תלמודית, לכו לכם אצל דויטש. ואילו ברג משורר, וספרו דומה לציור האימפרסיוניסטי הססגוני של חנה דוכן שעל עטיפתו: מילותיו רוויות צבע וחמישה חושים.

גיבוריה של דויטש גדלו כמוה בתל-אביב, והגיבורה הראשית עוזיה נמנית, כמוה, עם המתונים, ותחומי עיסוקה והתמחותה ועניינה הם אלה של דויטש. קרבתה של עוזיה אל האגדה ואל הרבדים העמוקים והלא-מודעים לעתים של הדמיון היהודי העתיק גורמת לה להיות מין אקסטרה-דויטש. היא אינטלקטואלית, עורכת בעיתון, תלמידת חכמים (לפחות באגדות חז"ל), אישה שידעה רווקות ממושכת (וכאן מסתיים הדמיון) בגלל חוסר זהות בין מי שאהב אותה למי שהיא אהבה, עקרות, ולאחר הגירושין, בתקופת ההווה של הספר, גם מידת מה של חופשיות מינית. גיבורה דתית-לאומית לא מן הזן המובן מאליו.

צמד גיבוריו של ברג גדלו כמוהו ביישוב דמוי פסגות. בניה מייצג את יונתן ברג הדתי-מתלהב של גיל 16, ואת מה שהיה ברג כיום אילו המשיך במסלול הזה. ואילו יואב הוא יונתן ברג בשנות העשרים שלו: מתפקר הלום-הצבא המוליך את יגונו אל מסיבות אסיד בקצווי תבל ולבסוף מתמקם בתל-אביב. מפגשם המסתמן של יואב ובניה בכפר הערבי הוא אולי שלב שברג עצמו נמצא כבר בעיצומו: השלָמה בין חלקי אישיותו וקרעי קורותיו. להבדיל מ"אם אשמע קול אחר" ב"עוד חמש דקות" לקנאים אין ייצוג בקרב חבורת הגיבורים הראשיים. הללו נשארים אצל ברג בשוליים הקצת שטוחים, בדמותם של נערים צרי אופק או לכל היותר בדמותו העלובה של רב היישוב המגבה אותם.

הנה כי כן, חיותה דויטש, שמסלול חייה הובילה מתל-אביב הדתית לגוש עציון, המתנחלי-מתון, היא הנותנת פתחון פה משמעותי לקנאים, ואילו ברג שעבר מפסגות לתל-אביב החילונית הסטריאוטיפית של זמננו, דווקא הוא משאיר אותם די שתוקים; אך לו הייתי מן הקנאים, הייתי מעדיף להיכתב תחת ידו של ברג ולא תחת ידה של דויטש, הבונה אותם כגולם פראגי עשוי אינטלקט, ידע, מעוף ושֵם הוויה שיצא משליטה. אם יש מגזר שעלול להיעלב מייצוגו אצל ברג, הרי זה דווקא המגזר שכביכול ברג עצמו שייך אליו, זה המגולם בדמות יואב וחבריו. החילוניות התל-אביבית נראית ריקה ומסוממת עד לזרא. אמנם, בקריאה שנייה, יואב ההולל מתגלה גם כבחור משכיל ושוחר תרבות. אבל הוויית חייו וסביבתו האנושית שקועות בסתמיות.

מילים הורגות ומחיות

קרה לי דבר מעניין כשסימנתי תוך קריאת ספרו של ברג כמה משפטים יפים ועדיני אבחנה המייצגים את סגנונו המשוררי: ראיתי לו את החיותה. כלומר, בסימון הדי-אקראי הזה גיליתי שאף כי "קול אחר" הוא עניינה של דויטש, הנה ברג חוזר שוב ושוב, בבואו אל עצמו הפיוטי, אל החיפוש אחר "משהו אחר". ואולי זה הזרע שכל ספרו נבט ממנו.

הנה, כשבניה נופל מדחיפות של כנופיית נערים: "צינת הרצפה דווקא נעימה והתבוסה לא פחות. ואולי גם המחשבה שהנה משהו גדול קורה כאן, משהו שישנה את הפעימה העתיקה של הזמן"; ואז מגיע לעזרתו נעם, השכן שהמתקפה כוונה נגדו, וזה תיאורו: "תווי פניו מסגירים תמיד שעשוע רך, כאילו מסתירים הדברים בחובּם משהו אחר, פשוט וקליל" (עמ' 38). והנה פסקה אחרת לגמרי, של יואב המתהלך ברחוב בתל-אביב: "שיר ישראלי מוכר מתגלגל החוצה, והוא לא מצליח לזהות אותו, כל כך הוא דומה לכל השירים האחרים. תמיד מלודיה מהוססת, תמיד המבנה הידוע של פזמון ובתים, ללא שום חריגה שיתגלה דרכה משהו אמיתי – ייאוש, תחינה, הודאה בכך שנחוץ משהו אחר". (עמ' 141).

"אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים", אומר הקב"ה בפיוט על עשרת הרוגי מלכות, שהוא המוטיב החוזר בספרה של דויטש. גם הקול האחר, זה המאיים ובעל פוטנציאל ההרס וזה שמחכים לו כִּלְגאולה – וגם המשחק שלה עם המים, מי הבראשית שלפני יום שני לבריאה. זהו משחק ידעני ווירטואוזי. מים יכולים לטהר, להיות מי-שפיר של הולדת, להזין תחייה רוחנית (תפקידם של מֵי ונציה בספר); אך גם להטביע, לחנוק, להיות מרחק יום אחד מהתוהו. כמו המשחק העשיר עם המים כך כל מעשה המטווה של הספר, שהוא אולי עשיר קצת יותר מדי. כבר העירו על ריבוי המוקדים התמטיים בספרה של דויטש. אכן, שלא כמו שאולי הצטייר כאן, המתח בין קנאות למתינות אינו הנושא היחיד. ובכל זאת, יש לנושאי הספר הזה עוגן מאחד: מעמדן של המילים.

על פי דויטש, המילים אינן מבנה-על של המציאות אלא דווקא מבנה העומק הסמוי שלה. מילים, ורעיונות המובעים במילים, ושמות, הם מהותם הפנימית של הדברים, ובכוחם להרוס ולבנות, להרוג ולחיות (ולשבחה הגדול של דויטש ייאמר שעמדה בפיתוי ובכל זאת לא נסחפה לאגדות-גולם, למיתוסים-כביכול ולפוטנציאל המאגי של האגדה, המושך כל כך סופרים אחרים. הטקסט החז"לי הוא בשבילה עולם-ומלואו הרבה יותר רציני). "האם מחשבות על נרות כבים דינן כאילו כבו הנרות ממש" – במחשבות ובמחשבות-על-מחשבות הללו עסוקה עוזיה בעצם עיצומה של חופתה. וההוגה הרדיקלי ארי בן-ישראל אומר כי "זה מחיר שהוגה רעיונות חייב לדעת לשלם", שכן "רעיונות, טובים או רעים, הם כמו בליסטראות. לפעמים הם חוזרים אליך כמו בומרנג" (עמ' 422).

דויטש מאמינה במקצוע המילולי שלה: הכתיבה, חקר התרבות, חקר האגדה. הנושאים העיקריים של הספר מתנקזים לשָם: הקנאות ושורשיה הטקסטואליים, האגדה, אמנות הכתיבה וכוחה היוצר והטיפולי של הכתיבה (נושא מרכזי בספר), משחקי השמות שעושה כל הזמן הגיבור יואב (כמו אצל ברג גם אצלה יש יואב, וכמו אצל ברג גם אצלה, למרבה התדהמה, יואב זה הוא צעיר דתי שהתפקר ושחווה טראומה), ומשחקה הבלתי פוסק של דויטש עם שמות כפולים לגיבורים, שמות המבטאים מהויות נסתרות. ובעיקר, הקול האחר שאסור לו שיישמע, כי אז העולם יהפוך למים והשם המפורש יימחה חלילה אל המים. והקול האחר שמחכים שיישמע.

מסעות תיקון

"עוד חמש דקות" ממוקד יותר בנושאיו מלכתחילה. ההתנחלות ושברה, רצון הפינוי ושברו ("הפינוי" היה שמו המתוכנן של הספר, ותחת שם זה הוא זכה לאחרונה-ממש בפרס שרת התרבות), הכוחנות ושיברון הלב שלה. ולפרקים, ובמסויג, גם הצדעה לא צפויה – אך צפויה למי שקרא את ספרי שיריו של ברג – למקומיוּת האותנטית של ההתנחלות; ההתקשרות לנוף ולקרקע, שלדעתו של בנָיָה חזקה אצל מי שבא בגופו לבנות את ההתנחלות ולגור בה יותר משהיא חזקה אצל מי שנולד בה.

יש לברג איזה מאבק פנימי, שדויטש פטורה ממנו, על מידת הטבעיות שבהתנחלות. האם ה"מתנחל" הוא אחד שעסוק בלהתנחל, כמו שמרמז עצם השימוש של שמאלנים בשם-הפעולה "התנחלות" כהגדרת מקום מגוריו? ברור שלקורא הניזון מהדימוי התקשורתי, הספר הזה יגרום לראות את המתנחל כאדם רב-ממדי יותר וקונסטרוקטיבי יותר מהצעיר התל-אביבי. וכבר אמרנו שזהו ספר של הכלה, גם כלפי ההתנחלות – עם כל הנהייה שלו אחר "משהו אחר", עם כל המחאה שלו על המיליטריזם. ובכל זאת, לא פעם הוא יוצק לתופעת ההתנחלות שמץ של זרות והזרה. וישנם גם קטעים מקוממים המציגים התפרעות נקם בערבים כפרקטיקה מתנחלית מקובלת.

השחיקה הביטחונית היא המקור לחלק נכבד מן המתח בחייו של בניה ובחיי חבריו ליישוב; והיא, בעצם, גם שורש ייסוריו של יואב. בתוך 48 שעות מספיקים יואב ובניה, שכלל אינם עומדים בקשר זה עם זה באותה עת, לערוך מסעות לתיקון המתח והייסורים הללו – ששניהם, במקרה, מסעות אל אבות שכולים מאותה תקרית ביטחונית עצמה: אבותיהם של מחבל מבוקש ושל קצין צה"ל שהרגו זה את זה.

נפשו של יואב, שהשתתף באירוע כחייל, רדופה מהתקרית הצבאית ההיא בעקבות הזיה של סמים שהחייתה אותה. מטרת שני מסעותיו בארבעת הימים של ההווה הסיפורי ברומן היא לפתור את הנקודה המטריפה הזו בעברו. מנגד, בניה נתון בסערת נפש של ערב גזרת-פינוי, של מתח עם אשתו ושל הסתבכות עם נערי גבעות, והוא עסוק ברומן הזה בפתרון ההווה שלו, אולי בתיקון עתידי. הטראומה של בניה איננה פרשת המבוקש, אלא טראומה עתידית: הפינוי המתרגש לבוא, וגם תסריטי אימה של המוני ערבים עולים על היישוב.

מי במים ומי באש

ואולי הזרות המסוימת כלפי צור מחצבתו כבר מקננת בברג בלי שירגיש. לספר חדרה כמות ניכרת של שגיאות הנוגעות להווי הדתי והיוֹ"שי; ניכרת משום שזה לא אופייני ל"ספרייה לעם" היוקרתית של עם עובד, הסדרה הנקייה תמיד מכלל רבב הגהתי, הסדרה שהתקבלות רומן ביכוריו של ברג לשורותיה היא אות כבוד לו ולה כאחד. וכך, פרשת חֻקַּת שבמציאות נקראת בתחילת תמוז היא בספר הזה פרשת השבוע של שבת סתווית ומכוּנה חֻקֹּת, ולעומתה פרשיית המרגלים משויכת בטעות לחומש שמות; המתפללים בליל שבת אומרים "קול ה' ברעש" במקום "קול ה' בכוח"; הספר "איש צדיק היה" עוסק ברב הלא נכון; הרי אֱדום שמעבר לערבה נשקפים משום מה מן ההתנחלות; ומתנחלים דתיים ותיקים מכנים את ליל שבת "יום שישי" ואת ישראל שבתוך הקו הירוק "הארץ".

בין ידעני "עם עובד" לא נמצא כנראה ידען בהווי דתי בסיסי שינכש את פליטות הקולמוס של ברג בתחום הזה, וסמכו עליו שם שהוא מבין בזה ולא יתבלבל – אך ברג הוא בעל נפש משורר שלבו נתון לגוני-גוונים של רגש ולא לפרטי-פרטים של הוויה. והאמת היא שיש גם כמה טעויות אחרות שממש לא הולמות את הקפדנות העם-עובדית המפורסמת (וֶרה במקום אווה, "אולי תנסה לספר ליישוב" במקום "אולי תנסה לספר לי שוב", וטעות ניקוד מהסוג המאפיין בדרך כלל רק הוצאות ספרים אחרות). אם נתעקש אולי נוכל לראות בזה אות לאמביוולנטיות-מה כלפי כל העניין גם מצד ההוצאה. גם ב"אם אשמע קול אחר" נפלו כמה טעויות (כגון החלפת שם פרטי באחר, טעות בתאריך היסטורי, "הופיעה" במקום "הופיע"), אך סביר שזה יקרה בהוצאה שאינה עם עובד ובספר כה ארוך.

ספרות יפה או מוצרים קולנועיים העוסקים בחברה הדתית-ציונית ובהתיישבות ביהודה ובשומרון כבר אינם חדשות מרעישות, גם לא כשהם מופיעים בהוצאות ספרים גדולות וכלליות, וגם לא כשהם כתובים מבפנים או במבט אמפתי. אפילו נוער הגבעות והשאיפות לקיצור חבלי משיח לא חדשים בסביבה. אז מה חדש? חדש הרבה: רומן ראשון, עיקש ופתלתל, לחיותה דויטש. רומן ראשון, מסחרר ומרפה, ליונתן ברג. היא במים והוא באש, היא תישלֵו והוא יתייסַר, ואנחנו ניהנה וגם ניעשׁר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2015, ב-גיליון כי תשא תשע"ה - 917, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: