לשבת בארץ כגרים | אבי שגיא

הלאומיות היא רעיון מבורך, אך זו עלולה להוליד את גידול הפרא של הלאומנות. מסה על היחס לאדמה ולמדינה, לגרות ולטריטוריה, ולברית בין עם ישראל לארצו

רעיון הלאומיות הוא אחד ההישגים החשובים של העידן המודרני. ברעיון זה מגולמת ההכרה כי בני-אדם אינם יחידים הנבדלים זה מזה בצורה מוחלטת, כמעין אטומים סגורים וחתומים בתוך עצמם. בני-אדם אינם באים מן האין ואינם בוראים את עצמם מתוך עצמם; הם נולדים למשפחות, ומשפחות משתייכות לעמים. הרעיון הליברלי רב החשיבות שהכיר בזכותם של יחידים לחירות ולמימוש עצמי היה חסר מפני שהוא לא הביא בחשבון את העובדה שבני אדם אינם רק יחידים. הוא התעלם מקיומם הריאלי של בני אדם והציב במקומם את "האדם" המופשט. כיצורים אנושיים בני-אדם מקיימים זיקה קרובה למרחב תרבותי והיסטורי שהעם מבטאו ומשמרו ונושא את תמורותיו.

מימושם העצמי של היחידים נעשה בתוך מרחב שאליו הם קשורים, ומרחב זה הוא המרחב הלאומי. הזיקה של בני-אדם לעמם אינה רק זיקת היוולדות גנאולוגית. עמים הם הגוף הגדול הנושא את הזיכרון, ההיסטוריה והתרבות שנרקמים בתוכו. בני-אדם נולדים לתוך הגוף הלאומי המסוים, משום שהם נולדים לתוך זיכרון, היסטוריה, תרבות וקשרי זיקה המתווים את דרכם בחיים ומספקים להם אוריינטציה. בלעדי מכלול זה היה האדם נותר יצור מופשט, ללא עבר וללא רציפות בין העבר לבין ההווה והעתיד. בני אדם חווים סולידריות וזיקה מיוחדת, אחדות גורל ואחריות לבני הלאום, משום שבני הלאום חשים כי הם משתייכים למערכת חיים אחת שכל בני הלאום, בהווה ובעבר, חיים בה.

עם ישראל לעולם לא נעשה אדון הארץ. שדמה, סמוך לבית לחם צילום: פלאש 90

עם ישראל לעולם לא נעשה אדון הארץ. שדמה, סמוך לבית לחם
צילום: פלאש 90

מלחמה על הקיום

בני-אדם השתייכו לעמים עוד טרם שעלה על בימת ההיסטוריה רעיון הלאומיות במחצית המאה התשע עשרה. למרות טענותיהם של כמה תיאורטיקנים, רעיון הלאומיות לא המציא ויצר את כל העמים. פעמים רבות עליית הלאומיות ביטאה את התודעה החוזרת ומאשרת את עובדת היסוד של הקיום האנושי. בני-אדם משתייכים לעמים, כיוון שהם משתייכים לזיכרון, להיסטוריה, לתרבות ולחברה מסוימים. השתייכות זו מעצבת אותם כיצורי אנוש, ולפיכך הם מתמידים בה.

ההכרה המודעת של עניין זה הולידה את התשוקה לשחרור לאומי; לאומים זקוקים לחירות כדי להתפתח, כדי שתרבותם תשגשג, כדי שהעבר יחלחל לתוך ההווה וההווה יעשיר את העבר, כדי שחברתם תשגשג במלאותה. הזכות להגדרה עצמית כזכות מוכרת של כל העמים מבטאת היטב רעיונות אלה. המושג "הגדרה עצמית" מתייחס אמנם לעם, אבל ההגדרה העצמית היא גם של כל יחיד המשתייך לחטיבה לאומית כלשהי.

רעיונות אלה אינם אידיאות מופשטות; בני-אדם נלחמים ולעתים משלמים בחייהם על זכותם לממש את קיומם כעם, משום שבני אדם הם יצורים מחפשי משמעות. משמעות זאת אינה קשורה בהכרח לרעיונות מטאפיסיים המנותקים ממארג החיים היומיומיים. אדרבה, בני אדם מוצאים טעם ומשמעות במכלול האתוסים והמיתוסים המכוננים את חייהם המעשיים.

פעמים רבות אנו מנמקים את מעשינו בטעמים פרטיקולריים הנובעים מההקשר הממשי של חיינו; אנו מאמצים את מנהגינו, את תרבותנו ואת זיכרונותינו המיתיים והריאליים, כי הם שלנו; כי אנו מוצאים משמעות בהם. ההנמקות שאנו נותנים לחגינו, למועדים החשובים לנו, למחוות שלנו, לאתוסים שלנו, זר לא בהכרח יבינם. אבל לנו הם חשובים, לנו הם נותנים טעם וערך ואת עולמנו הם מסדירים. וכשהקיום הלאומי שלנו מאוים, כשערכינו ותפיסותינו מאוימים, או אז אנו חשים כי משהו חשוב בחיינו עלול להיפגע ואנו מוכנים להילחם על כך ולשלם על כך מחיר גדול.

דם, אדמה ודיאלוג

ואולם הלאומיות כרעיון אנושי מבורך עלולה להוליד גידול פרא שאנו מכנים אותו במונח "לאומנות". מהם קווי האפיון של הלאומנות? האם אפשר להציע תשתית יסודית אחת למכלול גילויי הלאומנות?

במבט יעף אפשר לומר כי הלאומנות ממירה את ערכי היסוד התרבותיים האנושיים העומדים ביסוד הרעיון הלאומי בשני רעיונות אחרים, הדוחים את התרבות והמעמידים את הטבע כשלעצמו כבסיס הקיום. הסמלים העליונים של הלאומנות "הטבעית" הם דם ואדמה. הדם מבטא את העובדה שהקשרים בין בני הלאום לא מיוסדים על תרבות, זיכרון, היסטוריה, אתוס ומיתוס משותפים, אלא על יסוד ביולוגי, קדם-תרבותי, קדם-היסטורי. הדם מבטא את העובדה שהקהילה הלאומית היא קהילה סגורה: אין יוצא ואין בא. האדם והעם הם מעתה מממשים של יסוד שאינו מניח מקום לשינוי, להתפתחות, ולפיכך התרבות אינה יותר מאשר חזרה מתמשכת של זיקת הדם הראשונית.

"תרבות" לאומנית אינה פתוחה לדיאלוג הכפול שבתוכו נרקמת כל תרבות: הדיאלוג הדיאכרוני, היינו הדיאלוג שבין ההווה לעבר של התרבות עצמה, והדיאלוג הסינכרוני, היינו הדיאלוג שבין התרבות של הלאום לבין תרבויות אחרות. הרעיון הלאומני משרטט את תרבות הלאום כמעין "תרבות טהורה" הזורחת מבפנים, ממעמקי הדם והאדמה, "הטבע", שבתוכם נולד העם. לפיכך היא אינה יכול לקיים זיקה אל תרבויות אחרות. יתר על כן, אין דיאלוג בין ההווה לבין העבר של התרבות הלאומית עצמה, שכן התרבות נתפסת כמלאות סגורה שצמחה בראשית הימים עם היוולדות העם, בעת היווצרות הטבע. הלאומנות אינה מכירה בהתפתחות ובדינמיות תרבותית ומעצימה את העבר הראשוני "הטהור".

 נקל להבחין כי תפיסה תרבותית זו מיוסדת על סוג של הונאה עצמית. שהרי ביסוסו של השיוך הלאומי על היסוד הביולוגי של הדם הוא עצמו שיפוט תרבותי, והוא אינו נגזר מהדם עצמו. זאת מהטעם הפשוט – דם הוא ציון של רכיב ביולוגי של גופנו, ולפיכך הוא ניטרלי מבחינה ערכית. הפיכתו ליסוד מכריע בתרבות מבטאת שיפוט אנושי, שככזה הוא תמיד קונטינגנטי: אפשר לחייבו ואפשר לדחותו. הלאומן אינו מכיר בכך, ובעיניו מי ששולל את יסוד הדם הוא בוגד שיש לסלקו מגוף הלאום.

האדמה היא היסוד השני והמשלים. בני-אדם הינם יצורים טריטוריאליים. הטריטוריות שבהן חיים בני-אדם מקבלות את מובנן ומשמעותן ממערכת המשמעויות שאנו יוצקים למרחבים אלו. האדמה אינה נושאת ערך עצמי. היא פשוט המבנה של החלל שבו אנו חיים. הערך המוקנה לאדמה מסוימת, ההעדפה של מרחב טריטוריאלי אחד על פני זולתו, מבטאים את הערכים, הזיקות והזיכרונות שלנו ואת תרבותנו. האדמה מקבלת את משמעותה משום שהיא שזורה בסיפור, בטקסט, המעניק לה משמעות.

ארץ ישראל חשובה לנו מפני שבארץ זו חיו אבותינו ובה יצרו את תרבותם הייחודית. אנו, בניהם, קשורים לארץ כחלק מזיקת הבנים לאבות אבותיהם. הארץ, האדמה, מקבלת אפוא את מובנה מתוך ובתוך הסיפור. היא אינה מנותקת מהספר המספר את סיפור האבות הבאים אליה.

העמדה הלאומנית מנתקת את ההקשר התרבותי וההיסטורי המעניק לאדמה את מובנה. היא מופיעה כיסוד עצמאי, והסובייקט האנושי נהפך למשרתה הנאמן. האדמה הדוממת מטילה עליו חובות וציוויים. הציווי העליון של האדמה הוא הקרבת החיים עבורה. האדמה אינה יכולה לייסד רקמה תרבותית שלמה; כאדמה היא אינה נושאת זיכרון, תרבות והיסטוריה. היא אינה סובייקט. לפיכך כל אלה נישאים על ידי בני אדם. עמדה לאומנית מבינה זאת בצורה מעורפלת, אך מתמידה לאמץ מנגנון של הונאה עצמית. לפיכך היא חוזרת ומדגישה כי הערך העליון ובעצם הבלעדי של האדם הוא הקרבת החיים למען האדמה, וזה כל תרבותה.

הגנה על החירויות

ההבדל בין הלאומיות ללאומנות מגיע לשיאו ביחס למדינה. עמדה לאומית רואה במדינה אמצעי למימוש ההגדרה העצמית. המרחב הפוליטי-מדיני משקף את הסכמתם של בני-אדם החברים בקהילה אזרחית להפקיד את השלטון בידי המדינה. תפקידה של זו להגן על חירויותיהם של החיים במסגרתה. ענייניה של המדינה הם האדם והקהילה האזרחית החיה במרחב הטריטוריאלי הריבוני. המדינה אינה משרתת את הדם או את האדמה, ובוודאי לא את המיתוס ששני מסמנים אלה מציינים.

בניגוד לה, המדינה הלאומנית רואה עצמה כמשרתת את האדמה ואת הדם ולא את הקהילה האזרחית הממשית. היא אינה אמורה להגן על זכותם של בני אדם ולא על זכותו של הלאום להגדרה עצמית. תכליתה אחת: שמירת הדם והאדמה. הנה כי כן, מכלול חיי האדם היחיד, העם והמדינה מכוונים אל עבר שני ערכים הנטענים בכוח רב: דם ואדמה. ומעתה המדינה יכולה, ואף חייבת, לפגוע בכל מי שאינו מממש את האידיאל העליון שלשמו הוא קיים: הגנה על הדם והאדמה. אם המדינה אינה משרתת רעיונות אלה או אז היא אינה לגיטימית.

רעיון הלאומנות זר מיסודו לעם ישראל. לזרות זו טעמים היסטוריים ותרבותיים עמוקים. ראוי לשים לב לכך שבעידן שבו התנועה הציונית החלה להפציע, ובמשך רוב שנות קיומה, האידיאות המרכזיות ששלטו בה היו אידיאות לאומיות ולא לאומניות. גם אם יסודות רומנטיים, שהצמיחו אצל עמים אחרים לאומנות, חדרו לתוך המחשבה הציונית, הם לא הובילו אותה אל עברי פי-פחת של לאומנות. הציונות במכלול זרמיה ביקשה את הזכות להגדרה עצמית של עם ישראל במשפחת העמים ועל בסיס הערכים המשותפים לעמים כולם: הזכות לחירות ולמימוש עצמי של עם. התנועה הציונית נפלגה בין אלו שהתמקדו ברעיון המדיני ועסקו בבעיית היהודים לבין אלה, מתלמידיו של אחד העם, שביקשו להתמודד עם שאלת היהדות. אבל אלה גם אלה לא השתמשו ברטוריקה הלאומנית ודם ואדמה לא היו היסודות המכוננים את צמיחת הלאומיות היהודית החדשה.

העובדה שהן הציונים המערביים שהפנימו את ערכי הליברליזם והן הציונים המזרח אירופים, שעולמם היה בראש ובראשונה יהודי, דחו את הרעיונות הלאומניים מלמדת עד כמה הייתה מושרשת בתודעה היהודית דחיית היסודות הלאומניים. דחייה זו עיצבה גם את דרכו של הזרם המרכזי בעידן היישוב, והיא חזרה וקיבלה את אישורה במגילת העצמאות, המיוסדת על הערכים הלאומיים הקלאסיים, ולפיכך יכולה הייתה להפנים את ערכי היסוד של מגילת זכויות האדם של האו"ם המדגישים את ההגנה על החירויות של כל הכפופים לריבונות המדינה.

גרות אינה גלות

מהם מקורותיה של תפיסה זו? האם כבשו הציונים המערביים ובראשם הרצל את הציונות ונטעו זמורת זר בכרם ישראל? שאלה זו חריפה במיוחד לאור מציאות ימינו שבה זרמים לאומיים חוזרים ומציגים את עמדתם הלאומנית כנגזרת של תורת ישראל. האם הציונות, כולל הציונות הדתית עד סמוך לימינו, טעתה בהבנתה את תורת ישראל? תשובתי היא שלילית.

התנועה הציונית הקלאסית והציונות הדתית בכללה ביטאו את היסודות העמוקים של המורשת היהודית. התנועה הציונית דחתה את רעיון העמדת הקיום הלאומי על הטבע, הדם והאדמה, מפני שכתנועה יהודית היא הבינה שביסוס רעיונות ונורמות על הטבע הוא מקור אפשרי לרוע, עקירת המשמעות הנורמטיבית של קיום שמיוסד על ההתגברות על הטבע. יתר על כן, ביסוס קיום אנושי על הטבע פירושו שלילת המחשבה הביקורתית הפתוחה. שכן הטבע הוא מה שהוא ואין בו מקום לעמדות שונות מגוונות. רעיון הטבע כמקור הקיום זר למסורת היהודית, ובמיוחד למורשת הנורמטיבית שלה, ולפיכך אין זה מפליא שהתנועה הציונית ביקשה לנוע אל עבר המשפט והנורמטיביות כיסודות המבנים את הקיום היהודי.

יתר על כן, הלאומנות זרה למורשת המקראית. עם ישראל אינו עם ילידי; הוא לא נולד מהארץ ובארץ. האבות הם גרים ונודדים. יחזקאל קויפמן הדגיש כי לפי המקרא "זכות ישראל על ארץ כנען אינה נובעת מן השלטון המדיני של אבותינו בארץ אלא מהבטחה אלוהית". לעולם לא נעשה עם ישראל אדוני הארץ. אדרבה, עם ישראל יושב בארץ ישראל כגר.

גרות אינה גלות. בניגוד למגמות הרווחת במחשבה הפוסט-ציונית, עם ישראל לא נתבע לחיות בגלות. הגלות היא פצע וכאב המונעים מהיהודי לשיר ולשמוח. אבל הוא נתבע לחיות בארץ כגר. במקרא יש שני סוגי גר: הזר המוחלט והיהודי. זה האחרון אינו זר מוחלט, יש לו נחלה בישראל. גֵרותו מתבטאת בעיצוב תודעה לא ריבונית ולא אדנותית. עם ישראל אמור לפתח זיקה לארץ אבל לא תודעת ריבונות או בעלות. העם אמור לחיות בביתו בארץ כמרחב שהוא לא ביתו, שהוא עלול לאבדו.

אנו נוטים בנקל להמיר את יחסי הזיקה העמוקים ביחסי בעלות וריבונות, אבל ההבחנה שבין היחסים היא ברורה: בני או בתי הם שלי לא מפני שהם רכושי אלא מפני שיש לי אליהם יחס רגשי מיוחד ואף חובות מיוחדות. זו התודעה שאמור לפתח היהודי כלפי ארץ ישראל. היא ארצו כי הוא צריך להיות בה ואף לפתח כלפיה יחס מיוחד אבל היא אינה בבעלותו והוא אף אינו הנתין המוחלט שלה. האדם הוא נתינו של האל ויחסו לארץ מתווך דרך הברית שכרת עם האל והחובות שנגזרות מכך.

גיאוגרפיה של ייעודים

המקרא חוזר ומזהיר מפי פיתוח תודעת הריבונות המובילה לשכחת האל והמעמידה את כוחו של האדם. אוי לו לעם ישראל אם יאמץ את הדיספוזיציה שלפיה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). שכחת האל, מבטיח המקרא, תוביל לסילוקו של העם מן הארץ.

על היהודי לרכוש מחדש כל הזמן את תודעת הגרות, את אי ההשתייכות הטבעית לארץ. בעת הבאת הביכורים, המבטאת את זיקת האדם לקרקע שברשותו, נתבע האדם לומר טקסט המדגיש את אי בעלותו על הקרקע. בובר הדגיש ובצדק כי הדובר אומר: "בָאתִי אֶל הָאָרֶץ". בכך חובר הוא אל עם ישראל ומזדהה עמו. ההכרה המתמדת של היהודי במתנת האל המתחדשת היא המשמעות של עדות זו. היליד, בן האדמה, לא בא אל הארץ. הוא כבר בארץ. תודעת ההגעה אל הארץ המתחדשת היא אישור תודעת הגרות בארץ.

במקומות רבים במקרא מודגש הרעיון שהארץ מקיאה את מי שאינו נוהג כראוי וכיאות. היהודי לא נולד מהארץ, הוא בא אליה עם משימות דתיות ומוסריות. הוא אמור לפתח בקרבו את תודעת שהותו הזמנית על הארץ, שכן הוא גר. היהודי בא אל המרחב הטריטוריאלי, האדמה, במסגרת מערכת של חובות וייעודים שעליו לעמוד בהם. כינונם של החברה והחיים הראויים קודמים להשתרשות במרחב הגיאוגרפי של ארץ ישראל. מרחב זה מותנה בארגון החברתי, הדתי-מוסרי, של חיי אדם. זו טיבה של חוויית הגרות שעל אדם מישראל לשאת בתודעתו. היא אמורה לדרבן אותו לתיקון דתי ומוסרי, שכן אין לו ביטחון בביתו מעבר לביטחון שיקנה לו הארגון הנורמטיבי הנדרש. יסוד האדמה כיסוד ראשוני נשלל אפוא כליל והוא בעיני המקרא תחילת הדרך אל האבדן.

מצע לאהבת הגר

היסוד השני של תודעת הגרות הוא פיתוח היחס החם והאמפתי אל הזר, אל הגר, הלא-יהודי. הנביא מטעים: "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיהו יד, א).

גאולת ישראל אינה גאולה מהגר ומהזר, אלא גאולה עם הגר, שכן הוא יסוד של קבע המכונן את תודעת האדם ואת עמידתו בעולם. היהודי זקוק לגר, לזר, כדי שיזכור את גרותו, שאותה הוא נוטה לשכוח עקב שגשוגו והצלחתו בעולם.

הגר אינו רק הזולת הנוכח כאן המטיל חובות משפטיות. היחס אליו חייב לחרוג מגבולות הנורמה המשפטית ואפילו החמלה. היהודי מחויב לאהוב את הגר:

כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים,י, יזיט).

ריתמוס הפסוקים מעביר אותנו בהדרגה מהמשפט אל האהבה, מהנורמה אל העמדה הנפשית הייחודית שהיא אהבה. האל הוא אלוהי צדק ומשפט, והוא מחיל זאת גם על הגר. תפיסת האל בספר דברים כשופט העושה משפט צדק, ללא הפליה, מתלכדת עם התביעה של ספר ויקרא להאחדת הנורמה המשפטית: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם” (ויקרא כד, כב).

פתוח לכל באי עולם

כך אפוא מייסד המקרא זיקה ייחודית בין האדם לבין הארץ. זיקה העומדת על שלילת רעיון ראשוניות האדמה או הדם ועל העמדה במרכז של הברית הייחודית בין ישראל לאלוהיו. המשקע המקראי הלך והתעצם בספרות התלמודית והבתר-תלמודית. אם במקרא נוכל למצוא לעתים את הרעיון של "זרע הקודש" שאי אפשר להיספח אליו בעידן עזרא, הרי שהספרות התלמודית פתחה את השערים ויצרה את מושג גר הצדק הבא אל עם ישראל מבחוץ, הנולד לתוך עם ישראל ומשתלב בתוכו.

מכלול היבטים אלה הוא חומת הברזל המוצקה כנגד התפתחותן של מגמות לאומניות. מגמות אלה חותרות תחת הברית שבין ישראל לאלוהיו. אלוהי ישראל פותח את ביתו לפני כל באי עולם. הם אמורים לבוא אליו מבלי שהם מאבדים את אחרותם וזהותם. לאלוהי ישראל יש בית בעולם, המזמין את כל באי עולם להסתופף בו. הזמנה זו היא מחוות אהבה של האל לאדם, והתגברות על ההיררכיה המובנית בין האל לאדם; היא ויתור על יחס הנתינות הקיים בין האדם לבין האל. עתה האל מצפה לבאים להסתופף בביתו. כך היא תפילת שלמה בעת חנוכת הבית: "ְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ח מא-מג).

תפיסה זו מניחה שהסגירות היהודית המוחלטת אינה הולמת את דמות האל; אדרבה, ביתו של האל פתוח לכל באי עולם כמות שהם: הזר נותר נוכרי, והבית הפתוח מכיל אותו ככזה. פתיחות ייחודית זו היא ביטוי לשלמותו של האל, המכיל את כל באי עולם.

 מכלול זה מייצר את הנוגדנים העמוקים ללאומנות, מבלי לשלול את חשיבותה המרכזית לחיי אדם של הלאומיות. ואולם התחזקותן של המגמות הלאומניות בעת הזאת ודווקא בקרב ציבור דתי מלמדת כי יסוד מוסרי עמוק בחיים הלאומיים אבד – חווית הגרות היהודית העצמית על מכלול השלכותיה. שאלות היסוד המתבקשות הן: כיצד חדרה זמורת הזר הלאומנית לכרם ישראל והתנחלה בלבם של אוהבי תורה ושומריה, עד שדחקה את חווית הגרות כמעט כליל והעלתה את חווית האדנות והריבונות למעלה עליונה? האם תחושת הנרדפות המתמדת הובילה בהדרגה אל עבר הכיוון הלאומני? או שמא הלאומנות עצמה היא אחד הנזקים הנלווים של הכיבוש המתמשך הממרר חיי בני אדם רבים. לנוכח המתיחות המוסרית הקשה, עלולה הלאומנות להופיע כמרפא כולל. מכלול שאלות אלה ראויות להישאל והתשובות להן הן עניינו הקיומי והמוסרי של כל יהודי המחויב למוסר, למסורת ישראל ולתורה.

פרופ' אבי שגיא הוא מייסד התוכנית הבינתחומית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן.פרופ' שגיא ישתתף בכנס מכון הרטמן בנושא "בין לאומנות ולאומיות בעתות משבר ושגרה" שייערך ביום שני ה־9.3.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במרץ 2015, ב-גיליון כי תשא תשע"ה - 917 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. אהרן שטרן

    משנתו של אבי שגיא חוזרת שוב ושוב. נקודת המוצא שזורה בכל מקום – והיא הצבת הסובייקט בחזית.
    לדידו האדם לבדו הוא שמשווה משמעות לכל דבר. כל הדברים אינם הווים כשלעצמם אלא עומדים ככלים עבור המשמעות שניצוק לתוכן.
    דבר אינו עומד מצד עצמו, כל העומד אינו עומד אלא לצפיית זולתו המשקיף עליו ואינו אלא מושא של הסובייקט -נושא. איני דבר לעצמי ואף אתה אינך דבר לעצמך, כולנו אך מושאים של זולתנו.
    לדידו של שגיא כאשר אי שם בג'ונגל נופל עץ אם אין את האדם המודע לנפילה, לרעש, להרס, להוד, וליראה – ממילא היות ואין נפק"מ אין עץ שנופל.
    אני מסכים לחלוטין שאין טעם "באדמה ודם" כשלעצמם מבלי התודעה הנוכחת עמהם – אותה התודעה הצרה בהם את המשמעויות, רק שאני תמה מדוע להשמיט את תודעת הא-ל.
    האם את העץ הנופל לבדו, מבלי תודעה אנושית הגוזרת מכך איזו משמעות, אין מלווה תודעת הא-ל.
    כיוצ"ב הא-ל הוא שנותן משמעות לאדמה ולדם.
    האם בא לציון גואל נסוב רק על האדם? שמא למושג לחונן את עפר הארץ יש משמעות גם מצד עצמו כמשמעות שהא-ל מעניק ולא רק את המשמעות שמקנה הסובייקט לדבר.
    במילים אחרות, הסובייקט האנושי אינו כל הזמן זה הנושא את המציאות לפעמים אף הוא מהווה מושא.
    האם לדידו של אבי כל התורה היא אך איסור גברא האם אין גם איסור חפצא כאיסור עצמי שאינו נובע מן הגברא.
    באופן האומר שהא-ל אף הוא מעצב את המציאות – לפחות ברא אותה, צר אותה כפי רצונו -נושא אותה, ואנו כבני אדם מוכרחים, ולו לעיתים, להסכין עם ההכרח – כן, עם להסכין עם המציאות כפי שהיא לעצמה.
    האם למשל הסבל האנושי ,חוסר הפשר הקיומי, תחושת העצב וכו' וכו' כל אלו הינם לחלוטין אך מושאים שהאדם כסובייקט נושאם, כל אלו מהווים אך את פרותיה של תודעתנו הסובייקטיבית.
    האם לנוכח הגל המטביע את האונייה על אנשיה אי שם בלב ים אין כאן חסר אמיתי אחרי שהחסר הינו לחלוטין אך החסר של הסובייקט המכונן את טביעתו כחסר.
    כמדומני שמי שמכניס את השי"ת למשוואה, באופן "המתיר אף לו" את הזכות להיות 'נושא' את המציאות מבין שאין לצמצם את שאלת הסובייקט -הנושא אך אל האדם.
    מבין שלא בכל דבר אנו לבדנו הם שמהווים את הנושא.
    בדברי אלו אין כדי לחלוק על ההבחנה החדה שבין לאומיות לבין ללאומנות ובוודאי שלא לחלוק על ההבחנה המציבה את הדם ואת האדמה חזות הכל, אלא רק על המקום שממנו הם יוצא.
    אהרן

  2. הבעיה בדבריך, אהרן, היא שאתה מנסה להרים את עצמך על ידי משיכה למעלה בשערותיך. הרי בסופו של דבר אתה הוא זה שמשווה את המשמעות לאל שאתה מדבר עליו.

  3. צבי, אהרון לא טוען טענה אונטולוגית הוא מבטא חוויה קיומית, את האינטואיציה הטבעית של החיים.
    החוויה הטבעית היא שהמציאות קיימת מחוץ לתודעתנו, העץ ישנו ואנחנו רק נחשפים לקיומה. כך גם הזהות הלאומית שלנו. השייכות הלאומית שלנו עם כל מטען המשמעות (שאנחנו מעניקים לה) היא כביכול "תודעה אלוקית" שאנחנו רק נחשפים לה.
    ההבדל בין 2 התודעות הן תהומיות.

  4. אשיבה מילתא דשוויה לתרוויהו.
    אף אותם האוחזים שהסובייקט לבדו נושא הכל מודים בקיומה של בעיה והיא הניגוד שמהווה הזולת. אני וזולתי לועללם חשובים אחרת כיצד זה יתכן בעולם של רק סוביקט. כפי שהגדיר היטב לוינס, הפילוסופיה מושתתת על הזהות היינו שאני מזהה את הכל כפי מה שאני וממילא יש כאן מיאון באחרות, רק שאיננו יכולים להתעלם מכך שהיא קיימת.
    מהו האחר לגבי, כיצד אני כסובייקט נושא את הניגוד שהאחר מהווה עבורי?
    והנה שמעתי מאבי שגיא עצמו שביאר שבוודאי גם בתוך הסובייקט מתקיים איזה תהליך של נסיגה כביכול אנו נסוגים מעצמנו באופן שתהליך זה מאפשר יצירת אובייקט הייינו מציאות של חוץ לנו. הדברים צריכים ליבון מעמיק שא'כ היכן כאן פוסק האני ומתחיל האובייקט להיות דבר כשלעצמו ובכלל מה הפירוש בדברים והאם אין מכאן ראיה לקיומו של …. חוץ לי
    מותר גם לומר שכל הפילוסופיה העתיקה כן אחזה שקיימת מציאות של חוץ לנו וביותר מן התורה עצמה אנו מבינים כך שאלוקים אינו נישא ע"י הסובייקט כמאמר פרעה "לי יאורי ועני עשיתיני" – שאם תודעתי היא שמחזיקה את המציאות א"כ בראתי את עצמי – אלא אלוקים עומד לעצמו כאחר מאיתנו באופן שאף כופה עצמו עלינו.

    • ה"אחר" של לווינס הוא אחר אנושי ועל כן מוחשי מאוד. החידוש של לווינס הוא שהאלוהות נשקפת דרך האחר האנושי, ואם זאת כוונתך שהסובייקט לבדו לא נושא הכל, אז אין לי אלא לחבק את התובנה הזאת.

      • הכל נשקף דרך ה'אנושי'. השאלה הגדולה היא מה המקור להשתקפות הזו. חז"ל בדברם אודות הנבואה מדמים את הנביא כמביט ב"אספקלריה" (=מראה) יש אספקלריה המאירה (-נקיה) ויש 'אספקלריה שאינה מאירה'. אספקלריה מאירה משקפת 'בתוכה' את 'האמת שמחוץ' ואילו אספקלריה שאינה מאירה מערבת בתמונה הנשקפת בתוכה אלמנטים שמקורם במראה עצמה. ניתן להשתמש בדימוי המיוחד הזה גם לענייננו.. אנחנו מזהים בתוכינו 'תמונות עולם', אין חולק שלאדם אין יכולת להתקשר עם 'הדבר לכשעצמו' השאלה האם ההכרות שאנחנו מכירים מקורן מן 'החוץ' ומבטאים אמת או שמקורן ב'ציורי ההכרה עצמה'.

        בדיוק כפי שכשאני רואה 'עץ ירוק' למרות שהראיה נמצאת במוחי, היא מבטאת 'משהו' אובייקטיבי. אנחנו חיים ומבינים שיש עולם מחוץ לנו והוא המקור והסיבה ל'עולם התופעות' והן ביטוי של עובדת אמת. כך גם בתובנות שלנו הן מבטאת תפיסות נכונות.

  5. יורשה לי להציע הגדרה שונה לגבי מהות הקשר שבין עם ישראל לא"י:
    אנחנו צווינו לשבת דווקא במרחב הגיאוגרפי הזה עקב מיקומו- שכן היותו גשר יבשתי בין הים למדבר חייב אינטראקציה מאד אינטנסיבית עם עמים שונים.
    מיקום זה גם גרם שעמים שונים חיו וחיים כאן, כל אלה מהווים "סיר לחץ" בו עם ישראל יוכל אם ייענה לאתגרים הרבים להוכיח את מחויבותו להיות לעם סגולה!

  6. מענין. שאלה מרתקת היא מדוע, למען השם, אנו חוסמים באופן בירוקרטי את אפשרות הגיור בפני מבקשי המקלט? למה המדינה נהייתה כלי למניעה של אפשרות הלכתית ומוסרית כה פשוטה? למה לא לאפשר להם להתגייר?

    • שאלה מצוינת. כמי שמצוי היטב בנושא, אומר לך מה התשובה האמתית, זאת שאף אחד לא יגיד לך. הסיבה היא שלא רוצים כאן יהודים בצבע של מבקשי המקלט.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 919 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: