כוח הבריאה הגשמית | יעל מאלי

עיון בדמותו של השור בעולם האמנות יכול להציע הסבר לשימוש שנעשה בו בחטא העגל ולמשמעות התרפויטית של הכנתו לאחר מעמד הר סיני

תיאורי עגל הזהב היו נפוצים מאוד באמנות הנוצרית של ימי הביניים. על פי התפיסה הנוצרית חטא העגל משמש עילה להרחקת בני ישראל ולכריתת ברית חדשה עם "ישראל שברוח" במקום הברית עִם עַם ישראל.

התיאורים החזותיים המתארים את בני ישראל רוקדים סביב העגל ואת משה משבֵּר את הלוחות ממחישים את הגורם לדחיית עם ישראל ואת רגעי הפרת הברית. בני ישראל המרקדים מתוארים לא פעם כיהודים מימי הביניים, החובשים כובע יהודי אופייני. בכך מודגשת לכאורה הדחייה המתמשכת של הקב"ה. אחרי תיאורי חטא העגל מציגה האמנות הנוצרית בהנגדה את הופעת ישו, המייצג את הברית החדשה.

אין תמה, אפוא, שהאמנות היהודית בימי הביניים נמנעה מלתאר את חטא העגל. איורים המתארים סצנות מספר שמות מדגישים את אירוע מתן תורה ואת הנחלת התורה לאורך שרשרת הדורות.

בבואי לעסוק בחטא העגל בחרתי ללכת בעקבות האמנות היהודית המסורתית, ולא לתת קיום לתיאורים המבטאים את המשמעות הנוצרית של מעשה העגל. אתמקד במשמעות הסמלית של העגל דרך הצצה אל גלגוליו של סמל ארכיטיפי זה מן העידן הפרה-היסטורי ועד ימינו.

שור הבר במערת לאסקו, חבל דורדון, צרפת

שור הבר במערת לאסקו, חבל דורדון, צרפת

סמל הראשית

מדוע בחר אהרן בדמות עגל דווקא? נצא מנקודת הנחה שאהרן והעם לא ראו בעגל אליל במובן הפשוט. כפי שמנסח זאת הטור בעקבות הרמב"ן: "וגם זה ראיה שלא כוונו לעבודה זרה, שאין טיפש בעולם שיאמר כי הזהב הזה אשר באזניהם הוציאם ממצרים, אבל אמרו: בכח הצורה הזאת הֵעלָם משה" (שמות לב, ד).  כדי לבחון מהו "כוח הצורה" שמסמלים השור והעגל ניעזר בשפת הסמלים האוניברסלית. הפסיכולוג היהודי הנודע אריך פרום כותב בספרו "השפה שנשכחה":

רק הסמל האוניברסלי קובע זיקה פנימית, ולא זיקה של אקראי, בין הסמל למה שמסומל באמצעותו […] ניתן לכנותו "אוניברסלי" מפני שהוא משותף לכלל האנשים […] אין צורך ללמוד את שפת הסמלים ואין היא מוגבלת לסוג מסוים של המין האנושי.

השור היה בהמת המשא החשובה ביותר בעולם העתיק. השור סייע לאדם לחרוש את שדותיו ולהצמיח אוכל. עורו שימש כיריעות לכתיבה, את בשרו אכלו, ומחלב הפרה הכינו גבינות. זהו בעל החיים שהביא את התועלת המרובה ביותר לאדם. הקדמונים העריצו את השור הקונקרטי וסגדו לכוח החיוני שהוא סימל.

במערות האדם הקדמון שהתגלו בחבל דורדון בצרפת ובצפון ספרד מצוירים בעלי חיים רבים. מקום של כבוד תופסים השוורים הענקיים, אלו שורי הבר הקדמונים. עוצמתם כמו פורצת לעומתנו, ומעידה על ההערצה לכוח השורי, ואולי מרמזת על עבודת אלילים קדמונית.

השור מסמל פריון בגלל מבנה גופו ומשום היותו בהמה חקלאית המאפשרת את פריון האדמה. פתיחת התלם בקרקע על ידי המחרשה שמושך השור היא זו שמאפשרת זריעה וקציר. לאות הראשונה באל"ף בי"ת העברי הקדום צורת קרני שור. ייתכן שהתחלת החריש מתקשרת לראשית הקריאה. כוחו הרב של השור מגולם גם בסמל המייצג אותו, באות אל"ף. אחד הפירושים למילה אלף הוא "שור": "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים ז, יג).

ארבעים יום קודם שירד משה מן ההר, יצתה בת-קול והכריזה: "אָֽנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים" (שמות כ, ב). היה זה "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יט). העם עמד מרחוק, "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ, יח). אחרי הקולות, הברקים והעשן עמדו בני ישראל בתחתית ההר הלומים ונרעשים. איך יכילו את החוויה שעברו זה עתה, ללא משה. בליבותיהם מהדהדת המילה "אנכי". אומר המדרש:

מנין שאל"ף ראש לכל האותיות והוא אחד, והקב"ה אחד והתורה אחת? […] ולפיכך נקרא אלף ראש לכל האותיות שנאמר: "אָֽנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (אוצר המדרשים, עמ' 306).

באות אל"ף התגלה "אלופו של עולם" בהר סיני. ייתכן שכאשר רצה אהרן לייצג את הקב"ה הוא בחר בסמל שמביע בעיניו מכלול של משמעויות: את האות הראשונה שפתחה את עשרת הדיברות, האות שמספרה אחד, והיא מייצגת את האחד והיחיד. זו האות אל"ף, שצורתה כקרני השור ומשמעותה המילולית היא שור. סמל השור מייצג בכל התרבויות הקדומות את כוח הבריאה הגשמית.

סכנה של יצירת דת חדשה המעריצה כוח. פר הזהב של וול סטריט, ארתורו די מודיקה, 1989 צילום: שאטרסטוק

סכנה של יצירת דת חדשה המעריצה כוח. פר הזהב של וול סטריט, ארתורו די מודיקה, 1989
צילום: שאטרסטוק

מקום להשתוקקות

הצענו כמה נימוקים המנסים לבאר את הבחירה בשור, אך אהרן יצר עגל (בתהליך מודע או באופן אקראי): "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב, כד). רש"ר הירש מציע הסבר מדוע בחרו בעגל ולא בשור:

העובדה שאהרן בחר דווקא צורה זו [של פסל, ולא פר חי], יש בה משום הוכחה שאין לראות בה כמין חפי [אפיס, האל הקדוש למצרים, שלו סגדו רק בהיותו חי]. השור הוא מין בהמה המשמש את האדם בעבודתו, ובמערכת הסימבוליקה של קרבנות ישראל מייצג המין הזה את הכוח שיש להפעילו בשירותה של ישות עליונה. מין הבקר אינו מייצג כוח מושל, אלא כוח משרת […] ולא צורת פר בחר אהרן מתוך בני המין הזה, אלא צורת עגל ועל ידי כך נתן לכוח הזה, שבלאו הכי פועל רק מתוך השתעבדות, ביטוי רפה ככל האפשר במסגרת אותו מין" (שמות לב, בד).

העגל, אם כך, משמש סמל לכוח מוחשי שאמור לשאת על גביו את הנוכחות הנסתרת של הקב"ה. חטא העגל התרחש ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני. הצורך של העם להביע את ההתרגשות העצומה, התאווה (כלשון רש"י) לקחת חלק פעיל בברית שכרת ה' עם בני ישראל, לא בא לידי ביטוי. משה עלה למרום ובושש לבוא. העם נמצא במתח עצום. הקריאה "קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות לב) נדמית כחיפוש אחר כלי להבעת עוצמת הרגשות הדתיים. כלי הביטוי הם: עשיית פסל, שהוא חפץ אמנותי, ופעולות גופניות, מחול ו"צחוק".

החפץ והפעולות אינם משמשים רק כלי לעבודת ה' שגויה, אלא יש להם גם משמעות תרפויטית. העיסוק במעשה היצירה מאפשר מציאת אפיק להביע את הרגשות הגואים, ומתוך כך לתת מקום להשתוקקות. קתי מלקיודי, נשיאת ארגון "מטפלים באמנות ללא גבולות", מנסחת כך את מעשה האמנות:

יצירת אמנות היא הזדמנות להביע את הדמיון, האותנטיות והספונטניות של האדם. זו חוויה שלאורך זמן מובילה לתחושת סיפוק, תחושה של תיקון נפשי ושינוי. תהליך היצירה יכול להיות תהליך מרפא שמייצר חוויה של גדילה אישית.

ייתכן שאהרן מכוון למשהו דומה. אהרן לא יוצר את העגל לבדו, במקום סתר. הוא בונה את העגל במקום פומבי, בתהליך איטי המשתף את העם. ראשית קורא אהרן לבני ישראל לפרוק את נזמי הזהב. בכך הוא יוצר אפיק של עשייה אקטיבית המאפשרת לעם להביע את רגשותיו הדתיים.

כדי להבין את אופי מעשה העגל, נעיין קמעא במעשה הכיור. בתחילת פרשת כי-תשא נקראים בני ישראל לתת מחצית שקל על מנת לבנות במשותף את הכיור. בשונה מפריקת הנזמים, מצוות מחצית השקל נדמית כציווי שקול, אחיד וצנוע. התוצר של תהליך זה הוא יצירת כיור, כלי קיבול למים. לעומת זאת, עשיית העגל מתרחשת כתהליך הפוך לצו האלוהי. העגל הראוותני ומנקר העיניים הוא תוצר של פעולה ספונטנית ורגשית. הבחירה דווקא בנזמי האוזניים מהדהדת אולי את רציעת האוזן של העבדים בפרשת משפטים. ייתכן שהאוזניים החשופות מעגילים מסמלות את היותם בני חורין ולא עבדים.

אמנות המיצג

העגל מזכיר מיצג מודרני. אמנות המיצג היא פעולה המוגבלת בזמן, המשלבת בין תחומי אמנות שונים, כגון תיאטרון ומחול, לבין תחומים באמנות החזותית כגון פיסול ואמנות פלסטית. המיצגים באים לתאר רעיון, ומרבים להשתמש לשם כך בסמלים חזותיים. פעמים רבות הדגש על הרעיון או על החוויה הייחודית שהמיצג בא להביע גדול מההקפדה על התוצר האמנותי המושלם. גם הקהל עשוי לקחת חלק פעיל ביצירת המיצג, ולבטל בכך את ההיררכיה המובנית בין האמן לבין הצופים. כך מיטשטש המרחק בין היוצר לבין הקהל, בין האמנות לבין החיים ובין הנצחי לבין הארעי.

אהרן, שנקלע למצב לחץ קיצוני, פועל בכלים שניתן לכנותם אמנותיים ותרפויטיים. הוא יוצר את הפסל בתהליך אמנותי איטי שכולל גילוף וחריטה, התכה ויצירת דמות עגל. בשיאו של “המיצג” יוצאים בני ישראל במחולות סביב העגל ומשמיעים “קוֹל עַנּוֹת”. פרושים רבים הוצעו לביטוי זה. חז”ל מפרשים: “קול קילוס עבודה זרה”. רש”י – “קול חרופין וגידופין”. אבן עזרא – “כמו נגינות”. נדמה בעיניי שמלבד הפירושים המסורתיים, ניתן להבין את הביטוי “קוֹל עַנּוֹת” כקול עונה. הקולות והמחולות מהווים תגובה לקולות ששמעו בהר סיני ולתנועת הנסיגה שנכפתה עליהם.

הקב”ה התגלה לבני ישראל באמצעות “קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד”. זהו מופע חד-פעמי ונורא הוד של האחד. החוש המרכזי הפועל בו הוא חוש השמיעה. הענן והעשן יוצרים מסך על המראות. נראה שהעם רוצה ליטול בו חלק, להתקרב אל ה’, רוצה להביע בגופו את ה”נעשה ונשמע”. הם מנסים לעשות זאת באמצעות פריצת הגבולות, המכונה בלשון התורה “הרס”. ה’ מתרה במשה:

לֶךְ־רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל־יֶֽהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם". חוויית ההתגלות והתשוקה לקרבת ה' מתחלפות באימת מוות וברצון להתרחקות: "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּֽעַמְדוּ מֵֽרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת. (שמות כ, טוטז).

עתה הם משמיעים את קולם, עונים לקול ה' ומביעים את הרצון לקרבת ה' דרך המחול. ה' הביע חששו "פן יהרסו". והם אכן "הורסים" בתגובתם הלא מרוסנת, "המצחקת". כאמור, את מעשה העגל ניתן להבין גם כאמנות מיצג המשלבת תהליך אמנותי תרפויטי. למשך שעה קלה מצאו בני ישראל פורקן אמנותי ויצירתי לחוויות הכבירות שצברו במעמד הר סיני.

גם בתגובת משה לאחר שירד מן ההר ניתן לגלות מאפיינים של מיצג המתכתב עם חטא העגל. כנגד איסוף הזהב, משה משליך את הלוחות. כנגד פעולת הגילוף הוא שורף וטוחן את האפר "עַד אֲשֶׁר־דָּק". ה' חשש מההרס הטמון בהתקרבות אל ההר, זו הייתה אנרגיה שהייתה חייבת למצוא אפיק ביטוי. והנה, דווקא משה הוא "ההורס". פעולת הרס הלוחות והשמדת העגל מזכירה את ניפוץ הפסילים בידי אברם, ומוסיפה נדבך עומק נוסף להבנת המעשה.

עידוד לקפיטליזם

בשנת 1989 הוצב באישון לילה פסל ברונזה מוזהב, שמשקלו 3,200 ק"ג, מול בניין הבורסה בניו-יורק. הפסל, שכינויו "השור המסתער", הוכן על ידי האמן ארתורו די מודיקה כמתנת חג המולד לתושבי ניו-יורק. מטרת האמן, שיצר את הפסל על חשבונו הפרטי, הייתה לחזק את רוחם הנכאה של האמריקנים בעקבות משבר הבורסה של שנת 1987.

די מודיקה בחר לפסל שור משום שהוא משמש, החל מהמאה ה-18, סמל לעליות שערים בבורסה האמריקנית, בעוד הדוב מסמל ירידות שערים. האמן רצה לבטא את עוצמת הכוח הקפיטליסטי, את התקווה להתאוששות כלכלית. זו הסיבה לכך שהוא בחר להעמיד את הפסל בכניסה לוול-סטריט.

עיריית ניו יורק לא חפצה במתנת האמן, ולאחר משא ומתן העבירה את פסל השור לגן המרוחק כמה רחובות משם.

האמן הציב את "השור המסתער" בדרך חתרנית, אך הפסל אינו מבטא מחאה חברתית. נהפוך הוא,  הבחירה בשור מוזהב השועט קדימה מבטאת היטב את הרוח החומרנית המאפיינת את ארצות הברית. גורלו של "השור המסתער" הפוך מגורל עגל הזהב המקורי. הוא הפך לאחד הסמלים האהובים והמפורסמים של העיר ניו יורק, ומהווה אתר עלייה לרגל לתיירים ולמקומיים כאחד. לא נמצא לאמריקנים משה שיכתות את הפסל ויתריע כנגד העבודה הזרה.

מול שור הזהב של ספקולנטים מניו יורק המציג את כוחו ללא התנצלות ניצב עגל הזהב העברי. הוא רק עגל, הכוח השוֹרי עדיין לא התפתח בו למלוא עוצמתו. הוא לא בא לבטא שאיפות חומרניות אלא המשׂגה דתית.

האדם משחר ההיסטוריה ועד ימינו זקוק לסמלים מוחשיים המבטאים כוחות רוחניים כמו גם כוחות חומריים. "השור המסתער" מסמל את "עבודת האלילים" של התרבות האמריקנית, הבאה לידי ביטוי במאפייני התרבות הצרכנית ובסגידה להצלחה החומרית.

עגל הזהב מסמל רצון לביטוי מוחשי לעבודת ה' וכוח פוטנציאלי שעדיין לא הגיע לשיאו. למרות זאת, בסמל הזה ובטקס שהתחולל סביבו טמונה סכנה של יצירת דת חדשה המעריצה כוח. איום זה חייב תגובה רדיקלית שכללה השמדת הפסל, השקיית בני ישראל במים המכילים את אפר הפסל, שבירת הלוחות והרג איש באחיו. ואחרי כל אלה, הסכנה עדיין אורבת לפתחנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

פורסמה ב-7 במרץ 2015, ב-גיליון כי תשא תשע"ה - 917 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: