עסקה מפוקפקת | אס"ף בנדל

בניסיון להשתלב במרחב הציבורי־חילוני במדינה עיצב הציבור הדתי־לאומי לעצמו זהות התופסת את היהדות כתרבות ודוחקת החוצה את התורה. למרות ההצלחה – זה לא באמת מי שאנחנו

בשני העשורים האחרונים הציונות הדתית שרויה בתסכול גדול. מבחינה אידיאולוגית אנחנו הציבור הקרוב ביותר לכל חלקי העם: אנחנו גם ציונים וגם דתיים, גשר המחבר בין החילוניות לחרדיות. אם כן, איך אפשר להסביר את העובדה שאנחנו עדיין נמצאים בקרון האחורי של הרכבת? מדוע המדינה מנוהלת על ידי המפלגות החילוניות והחרדיות, ואנחנו תמיד נחשבים לקבוצה שולית? ככל שהציונות הדתית גדלה, התפתחה, ושלחה את ענפיה אל המרחבים השונים של הציבוריות הישראלית, כך גדל והתעצם התסכול.

הציבור הדתי־לאומי מאס במעמד של "המתמודד הדתי" בתוכנית הריאליטי של הציבוריות הישראלית, זה התלוי תמיד בחסדיה ובשיפוטה של ההגמוניה החילונית אשר תחליט אם הוא ראוי לבוא בקהל. בימי ההתנתקות הגענו למסקנה כאובה – אנחנו לא כאן, אנחנו לא מספיק מחוברים אל העם, התנחלנו בגבעות אך לא בלבבות. מתוך כך קמה וצמחה תנועה גדולה של הפצת תורה. בכל עיר ועיירה קמו מרכזים ללימוד תורה וקירוב הלבבות, כדוגמת "ראש יהודי", "מעייני הישועה", "פנים אל פנים" ועוד התארגנויות מקומיות וכלל ארציות שונות.

בו בזמן התרחשה תופעה מקבילה בציבור החילוני. הדור שהייתה בו שנאה והתנגדות לדת עבר מן העולם, ואת מקום האפיקורסות תפסו בורות וניכור ביחס לדת, ובעקבותיהם תחושה של ריקנות וצימאון, צימאון לזהות, לשייכות, לחזרה אל המקורות והשורשים שלנו כמחוללי זהות, ולאו דווקא בהקשרם הדתי. בכל עיר ועיירה קמו מרכזים חילוניים ללימוד התורה והכרתה.

נוצר מצב שבו הן מצד הציבור הדתי והן מצד הציבור החילוני גברה הכמיהה הקריטית לחיבור, לזהות או להזדהות. הציבור הדתי־לאומי חש כי סוף סוף יש מישהו המתעניין בו ובתורתו, תורה המשתלבת עם אורח החיים המודרני. בני הציונות הדתית החלו לחוש גם את הפוטנציאל הגלום בהתעניינות זו.

 

סאטירה שיש בה הרבה מן המציאות. מתוך הפרסומת ל"שבת ישראלית" צילום מסך

סאטירה שיש בה הרבה מן המציאות. מתוך הפרסומת ל"שבת ישראלית"
צילום מסך

 

הישראלי החדש

סוגים שונים של עיסוק במקורות והתקרבות יצרו מצב שבו ישראלים רבים מוצאים את עצמם כלא מזדהים יותר עם התואר "חילוני" אך גם לא עם התואר "דתי". הדבר השתלב עם רחשי לבו של הציבור הדתי לאומי, ציבור האמון על הכלליות ועל אהבת האומה, ציבור אשר מאז ומעולם מאס בהגדרות סקטוריאליות מבדילות ודרש זהות חדשה.

תהליך נוסף, שהתרחש במקביל, הוא חדירת סולם הערכים המערבי המודרני אל החברה הציונית דתית ואף אל המרחב התורני. בעבר, ככלל, הלך הרוח התורני היה מנוגד להלך הרוח המודרני, אך בשנים האחרונות צמחה וגברה בעולם הרבני האורתודוקסי תנועה המאמצת ערכים רבים מתוך עולם הערכים הליברלי, ואף דוגלת בכך שאלו הם ערכי התורה האמיתיים. גם השירות הצבאי, הלחימה יחד כתף אל כתף והחיים האזרחיים המשותפים יצרו אחווה וקירוב דעות בין האוכלוסיות השונות. נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".

להיות "ישראלי" פירושו להיות אידיאליסט הנאמן לערכי הציונות ולערכי המסורת היהודית. הישראלי החדש יכול לקיים אורח חיים חילוני, דתי או חרדי, ובלבד שיחוש הזדהות עם השילוב של ציונות, אידיאלים ומסורת.

לכאורה אין כאן כל חדש, שהרי ישראליות זו קיימת כבר מראשית ימי הציונות. אך החידוש הוא בדגש. הזהות החדשה מדגישה את ה"ישראליות" כמרכיב הזהות העיקרי, כאשר האמונה ואורח החיים הם המרכיבים הטפלים. הזהות ה"ישראלית" מדגישה את המכנה המשותף בין המגזרים, ומאפשרת כמעט לכל גוני החברה הישראלית להיכלל בה.

על מנת לכלול בתוכה גוונים רבים נמנעת ה"ישראליות" מלהדגיש מסרים קיצוניים או דתיים מדי. את מקומם של התורה, ההלכה, הגאולה וקידוש ה' תופסים המסורת, הערכים, התרבות וההגות היהודית, הדיאלוג וכדומה. במסגרת היותך "ישראלי" אתה יכול גם לקיים מצוות באופן מלא או חלקי, אך זהו כבר עניין משני. האמונה המוחלטת בקב"ה המנהיג את העולם ונותן התורה, והמחויבות המלאה להלכה, אינן מרכיב עיקרי בזהות ה"ישראלית", ואף יותר מכך – הן מרכיב טורדני במקצת, הפוגע באחדות ובאחידות השורות.

הזהות ה"ישראלית" פוטרת אותנו מן ההגדרות ה"ישנות" והלא ברורות של "דתי־חילוני־חרדי", ונותנת מקום לכל אלו הרואים עצמם כנופלים בין המגזרים.

דחיקת שם ה'

ה"ישראליות" החדשה טומנת בחובה ערך משמעותי נוסף, בכך שהיא מקנה לאנשי הציונות הדתית את כרטיס הכניסה אל מדורת השבט של הציבוריות הישראלית. הזהות החדשה מאפשרת לאנשי הציונות הדתית להשתייך סוף סוף אל הציבור הישראלי הכללי, לחדול מלהיות מגזר נפרד ומבודד, ואולי אפילו להשתלב בהנהגת האומה. לאנשי הציונות הדתית יש יכולת ומוטיבציה גבוהה ביותר לטפח את הזהות החדשה.

ואכן, בשנים האחרונות קמו מיזמים שונים המגלמים את הופעתה של הזהות ה"ישראלית" החדשה, רובם ככולם בהובלה או בשיתוף של בני הציונות הדתית. מיזמים כמו "שבת ישראלית", "שמיטה ישראלית", "תנ"ך ביחד", "החינוך המשותף", סדרת "עם הספר" וכדומה – כולם מדגישים את הציונות, את המורשת הרוחנית והתרבותית, את השיתוף והדיאלוג, וכולם מסתירים או מדחיקים את שם ה'. להלן מספר דוגמאות:

הדגש שלנו ב"שבת ישראלית" הוא בחיבור. חיבור בין אנשים, בין קהלים ועדות, בין מסורות שונות. חיבור דו צדדי שבו כל אחד מביא את עצמו כפי שהוא ונחשף לעולמו של הזולת, בכבוד, ללא שיפוטיות והתנשאות ומתוך הבנה שיש לנו מה ללמוד מכל אדם באשר הוא. בתפיסתנו השבת צריכה להיות יום ייחודי. כל אחד צריך ליצור את השבת המשמעותית עבורו לפי עולם ערכיו. שבת שתביא לידי ביטוי את המשפחתיות, את הקהילתיות ואת המסורת" (מתוך דף הפייסבוק של "שבת ישראלית")

בסרטון המפרסם את המיזם מופיעה משפחה דתית המכינה את ביתה לקראת בואם של האורחים החילונים. כחלק מההכנות המשפחה מסירה מהמדפים סממנים דתיים ומחליפה אותם בסממנים חילוניים. סאטירה שיש בה הרבה מן המציאות.

היוזמה נועדה להחזיר את השמיטה ללוח השנה של כולנו במדינת ישראל, כשנה של התבוננות עצמית ועיסוק מוגבר בנושאים של חברה, סביבה, קהילה ורוח. שאיפתנו היא כי כל אדם בישראל ידע כי השנה הינה שנת שמיטה, וכי כל מי שרוצה בכך יוכל לממש את שנת השמיטה בחייו בדרך המתאימה לו ולתפיסת עולמו. (מתוך אתר "שמיטה ישראלית").

למה תנ"ך? זהו טקסט מכונן, מכנה משותף ברמה בינלאומית, שסיפוריו וקווי המחשבה שלו מהדהדים בחיינו עד היום. כספר, הוא מדהים בעושרו: מהנה, הרפתקני ונוגע ללב, וגם רצוף סתירות, מעורר מחשבה ושנוי במחלוקת. זהו קלידוסקופ של תחומי עניין, מהיסטוריה, פוליטיקה והנדסה ועד עיצוב ובישול. הוא פורש בפני הקוראים מסעות אישיים ומשפחתיים, אהבות קטנות ואימפריות גדולות, אנקדוטות משעשעות ומיתוסים חוצי־תרבויות, נבואות זעם בצד שירה נוטפת רוך, אגדות מסעירות ודברי הגות. התנ"ך הוא בסיס רחב מאין כמוהו לגילוי עצמי, למשמעויות אקטואליות ולשיח אישי, חברתי ותרבותי. ומעל הכולזה פשוט סיפור טוב. 
(מתוך אתר 929).

הנה כי כן, מילים כמו תורה, קדושה, אמונה, הלכה, דבקות בה', קדושת העם והארץ, אם בכלל יופיעו, לא ימצאו את מקומן בקדמת הבמה בישראליות החדשה.

ה"ישראליות" אינה רק מתודה או אסטרטגיה הסברתית. רבים מיוזמי הפרויקטים הנ"ל מדווחים על הזדהות גמורה עם התכנים, על הזדהותם עם הציבור החילוני ועל הצורך בהתנתקות מהזהות הישנה ובהמרתה בזהות חדשה, כמו בדוגמה הבאה:

עמותת צו פיוס רואה לנגד עיניה מרחב חיים משמעותי שבו פועלים יחד ישראלים בעלי מגוון זהויות על הרצף הדתי־חילוני כשהם מקיימים אורח חיים משותף בתחומי החינוך, התרבות והקהילה. מרחב זה יאפשר קיומו של שיח זהויות, יהווה מעיין של יצירה תרבותית ישראלית־יהודית חדשה הממזגת בין ערכי המסורת היהודית וערכי הדמוקרטיה, וישמש עוגן לערכים של כבוד וערבות הדדית עבור החברה הישראלית כולה.

ביטוי פוליטי

את המרת הזהות והמעבר מציונות דתית ל"ישראליות" ניתן לראות באופן מובהק בספינת הדגל של הציונות הדתית, "המפד"ל־הבית היהודי". כבר בשם המפלגה ניתן לראות את המרת הלאום ב"בית", ואת המרת הדתיות ביהדות. הדת כבר אינה מרכיב דומיננטי בזהות הלאומית; זו הפכה לעניין אישי, ביתי ומשפחתי, ועדיף לקרוא לה בשם יותר מסורתי – יהודי.

במצע המפלגה לכנסת ה־16 נכתב:

מפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, נוסדה על בסיס נאמנות משולשת המתלכדת לאחדות אחת בלתי נפרדת: הנאמנות לתורת ישראל, הנאמנות לעם ישראל והנאמנות לארץ ישראל. המפד"ל רואה בעצם קיומה של מדינת ישראל גילוי של אמונה וקדושה.

והיום, באתר הבית היהודי:

מדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים, בעלת משטר דמוקרטי. נפעל לחיזוק הצביון היהודי של המדינה, ונילחם נגד כל מי שפועל להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.

במפד"ל:

הרבנות הראשית הינה הסמכות הממלכתית תורנית־הלכתית העליונה במדינה. המפד"ל תמשיך לפעול לחיזוק מעמדה וסמכויותיה של הרבנות הראשית, כרשות בלתי תלויה הפועלת לעיצוב צביונה היהודי של המדינה בכל תחומי החיים והחברה.

ואילו בבית היהודי:

הרבנות הראשית חייבת לראות עצמה כנותנת שירות לכלל הציבור באהבה. לשם כך יש לשדרג את מעמד רבני הציונות הדתית. אנו מאמינים כי הדרך לקיומה של חברה חזקה במדינת ישראל הינה בדרך של הידברות ושיח ונפעל רבות לשם כך. דוגמה טובה לחזוננו: יום הכיפורים. הציבור הכללי מכבד יום זה, ללא קשר לשום חקיקה.

הדוגמאות המובאות הן כדי להצביע על מגמה נרחבת, אשר נראה כי לאחרונה היא מוסיפה וצוברת תאוצה.

ויתור על אלוהים

לכאורה, חזון אחרית הימים מתממש לנגד עינינו. כל בית ישראל מתגבשים ומתאחדים סביב זהות אחת, אשר במרכזה אהבת העם והארץ, אהבת התורה ומוסר הנביאים, ולכן רבים הם המתלהבים מהתהליך. אך נראה כי ישנן בתהליך זה מספר בעיות, שמהן לא ניתן להתעלם.

במשך כל הדורות סבבה התרבות, ההגות והמורשת היהודית סביב ציר מרכזי אחד – השאיפה לקרבת אלוהים, והצימאון לדעת ולברר את דבר ה' אלינו, דרך התורה שבכתב והתורה שבעל פה. הצגת המסורת היהודית תוך הסתרת האמונה בבורא עולם המנחיל לנו את תורתו, מחיקת שם ה' ממסורת ישראל או דחיקתו לשוליים, הן סילוף של המסורת.

זהות הבנויה על זיוף לא יכולה להצליח. גם אחרי כל השינויים הקוסמטיים יודע “הישראלי החדש“ כי השבת ביהדות אינה רק יום של משפחה, התנ“ך אינו רק “סיפור טוב“ והשמיטה אינה בדיוק שנה של התבוננות עצמית וקהילתית, משהו כאן לא אמיתי. בעבר נעשה ניסיון דומה להקים דור ישראלי חדש אשר יונק משורשיו היהודיים והתנ“כיים, אך מנותק מאמונה ומצוות. ניסיון זה לא צלח. ידועה האמרה “רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים אך גידלנו דור של עמי הארצות“.

הזהות היהודית נשענת על עיקר אחד המחולל אותה – האמונה בקב“ה, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. גם אם אפשר ליצור שינויים ותמורות בזהות העצמית והלאומית, את המרכיב העיקרי, מחולל הזהות, לא ניתן להחליף. כשם שמחיקת האני העצמי מטשטשת את הזהות הפרטית, כך מחיקת האני האלוהי מטשטשת את הזהות היהודית.

נראה כי למרות הכוונות הטובות, הציונות הדתית חתמה כאן על עסקה די מפוקפקת – ויתור על המרכיב הראשי בזהותה תמורת כניסתה אל הקונצנזוס של ההוויה הישראלית.

בסופו של דבר, גם הזהות הציונית מבוססת על האמונה ועל הזהות היהודית. הקשר של עם ישראל לארץ ישראל יסודו בהבטחה האלוהית לאברהם אבינו, והמשכו בעריגת האומה אל ארץ הקודש, ארץ הנבואה והשראת השכינה. כל זהותנו הלאומית מבוססת על אמונתנו ותורתנו. כל טשטוש של הזהות היהודית האמונית מחליש את זהותנו הלאומית, ופוגע בחוסן המדיני. כבר ראינו בעבר כיצד בזמנים קשים ציונות ללא תורה נקלעת למחוזות של חולשה וויתור.

ישנן כאן גם בעיות נוספות, כגון הזלזול בערכי התורה והצגתם כערכים אנושיים, וכן זלזול בציבור, כאילו הוא אינו מסוגל לשמוע את דבר ה‘ בצורה גדולה, כך שאנו צריכים לצנזר את התורה ולבחור את התכנים בעבורו.

אגב, בימי בית ראשון היינו עדים לתהליך דומה בזמן ההיפרדות לשתי ממלכות, יהודה וישראל. מלכי יהודה היו משתדלים להנהיג את ממלכתם על פי התורה, וגם ענייני החול הלאומיים היו נקבעים מתוך מבט אמוני ותורני. עשרת השבטים לא היו מעוניינים בהנהגה שכזו והעדיפו להיות מונהגים בידי הנהגה מדינית רגילה, הנותנת מקום גם לעבודת ה', אך כעניין פרטי ואישי ולא כמערכת ציבורית:

וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו (מלכים א יב).

ומובא במדרש:

תני ר' שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו, בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו שלושתם? בימי ירבעם. הדא הוא דכתיב: ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד… איש לאהליו ישראל, ולא לבית המקדש; אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו" (ילקו"ש שמואל א).

המדרש מבאר את הביטוי "לאוהליך ישראל" כמבטא את המאיסה בעבודת ה' הציבורית שבמקדש. לכל אחד יש השראת השכינה שבאוהל האישי שלו, איש איש ואלוהיו.

וכך נוסדה לה עבודת ה' חדשה־ישנה, עבודת ה' נגישה, פרטית ומשפחתית, בדמות עגלי הזהב של ירבעם ובמות היחיד. ממלכת ישראל הייתה מדינה יהודית המעדיפה שירותי דת לאזרח הפרטי על פני חקיקה דתית ציבורית, מה שהוביל בהמשך לאובדן הזהות הישראלית ולפנייה לעבודה זרה, ובסוף אף לחורבן לאומי.

זהות אמיתית

האבסורד הגדול הוא שהיום, בקרב הציבור הרחב, יש דווקא פתיחות גדולה ונכונות לשמיעת דבר ה' יותר מאי פעם. הזכרת שם שמים כבר אינה מעוררת התנגדות, ובמקרים רבים היא דווקא מעוררת את הרצון להקשיב.

התרבות המערבית והמזרחית מספקות לאדם המודרני ערכים, מוסר, עולם רוח, התבוננות ומימוש עצמי, ואת כל אלו הוא מוצא גם מבלי לפנות ליהדותו. אך ישנם ערכים שאותם ניתן למצוא רק בתורה, ולא בשום מקום אחר. קדושה וטהרה, אמונה בא־ל המקיף וממלא את החיים, אמונה ישראלית רעננה המעצימה את הנפש ואת כוחות החיים, ונוסכת באדם תקווה, ביטחון ושמחה. אל לנו להתבייש ולהסתיר ערכים אלו. אנשים רבים מחפשים היום דווקא תורה כזאת, תורה המלאה אמון בחיים, אמון באדם ואמון באומה ובמדינה.

דווקא היום ביכולתנו לטפח זהות ישראלית אמיתית, המבוססת על חיבור לעם ולארץ תוך חיבור עמוק לתורה ולאמונה הישראלית, אמונה הקוראת בגלוי בשם ה' א־לוהי ישראל. ביכולתנו לקרב את הציבור לשבת כיום של קודש, לתנ"ך כספר של נבואה ואמונה בה', ואל הפיוטים כשירי כיסופים ואהבה לה', אך לשם כך עלינו להאמין. עלינו להאמין בתורתנו כתורה גדולה המסוגלת לפנות ולהאיר לכולם, עלינו להאמין בעצמנו וביכולתנו לשאת ולהביא את דבר ה', עלינו להאמין באחינו ובעמנו ובשייכותם לתורה ולדבר ה' לא פחות מאיתנו, ועלינו להאמין במדינתנו, היא מדינת ישראל, כמתאימה לקרוא בשם ה' ולחקוק את שמו בדגלה, בצביונה ובחוקיה.

עלינו להצמיח תורה עמוקה וגדולה, אשר יודעת להתחבר לחיינו ולזהותנו האישית והציבורית באופן מלא וחי, ולחולל זהות ישראלית חדשה־ישנה, זהות ישראלית אמיתית.

*

הרב אס"ף בנדל הוא ר"מ בישיבת "איילת השחר" באילת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בפברואר 2015,ב-גיליון תצוה תשע"ה - 916. סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. אחלק את דברי לשנים:
    אתחיל מציון העובדה שאני חבר בקבוץ השוה"צ ניר דוד [תל עמל], ואוסיף שב1927 היתה ועידה של הקבוץ הארצי -השוה"צ ובה הוחלט להוציא את האל מהתנועה…
    ואכן במשך עשרות שנים לא הוזכרה המילה אלוהים בטקסים היהודיים בקבוצי השוה"צ.
    אבל לאט,לאט [בהתגנבות יחידים…] חזר שם האל לשוה"צ.
    וכיום לצורכי תיירות פנים המטבח וחדר האוכל כשרים!
    ועכשיו לעצם אכזבת הרב אסף באשר למקום תודעת האל בקרב הציבור הדתי לאומי:
    אנשים המגדירים את עצמם כדתיים ומשתדלים לקיים את המצוות וההלכות מתעמתים בתוככי ליבם עם מציאות קשה המנוגדת למה שהם אמורים לחוות:
    אם האל רחום וחנון כפי שמיוחס לו [שמות ל"ד]- למה בני אדם ישרי לב ותנוקות רכים סובלים יסורים קשים אם בשל מחלה או פורענות מידי הטבע או מידי אדם?
    נראה לי ששום פלפול ומדרש אין בכוחם לתקן סדקים אלו שנובעים באמונה של היהודי הנוכח במגוון ארועים קשים וכואבים.
    האם מגזים אני בטענתי שאולי צריכים הרב אסף וחבריו לתפקיד לשמוח שרוב היהודים הדתיים עדיין שומרי המצוות ,על אף אמונתם הסדוקה?
    לסיום- אני עצמי מאמין באלהים, אך במקום להתייסר למה בשאלה למה אין האל חש לעזרת הסובלים, מניח אני שאין האל כל יכול, או יותר נכון שיכולות האל מוגבלות בזמן.למסקנה זו הגעתי מפני שאני חווה באופן קבוע ארועים שאין לי אלא לפרשם כהשגחה פרטית!

  2. נספח – ה"ישראליות" במפד"ל-הבית היהודי
    השוואה בין מצע המפד"ל בכנסת ה-16 (מתוך אתר הכנסת) לעקרונות הבית היהודי (מתוך אתר הבית היהודי):

    תורה ומדינה
    מתוך מצע המפד"ל:
    מפדל, המפלגה הדתית לאומית, נוסדה על בסיס נאמנות משולשת המתלכדת לאחדות אחת בלתי נפרדת:
    הנאמנות לתורת ישראל
    הנאמנות לעם ישראל
    והנאמנות לארץ ישראל
    מפדל רואה בעצם קיומה של מדינת ישראל גילוי של אמונה וקדושה: הן בשל היותה שלב מכריע בתהליך צמיחת גאולתנו, והן בשל היותה כלי מחזיק ברכה לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ, ולייסוד חיים ממלכתיים לאור תורת ישראל.

    מתוך עקרונות הבית היהודי:
    מדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים, בעלת משטר דמוקרטי. נפעל לחיזוק הצביון היהודי של המדינה, ונילחם נגד כל מי שפועל להפיכת ישראל ל”מדינת כל אזרחיה”. עם זאת, אנו נתמוך בזכויותיהם המלאות של המיעוטים במדינה, ובכללם המיעוט הערבי.

    הרבנות הראשית לישראל
    מתוך מצע המפד"ל:
    ‎הרבנות הראשית הינה הסמכות הממלכתית תורנית-הלכתית העליונה במדינה.
    מפדל תמשיך לפעול לחיזוק מעמדה וסמכויותיה של הרבנות הראשית, כרשות בלתי תלויה, הפועלת לעיצוב צביונה היהודי של המדינה בכל תחומי החיים והחברה.
    מפדל תפעל לשינוי מבנהו של הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים, מתוך מגמה לחזק את כוחם של הנציגים התורניים.

    מתוך עקרונות הבית היהודי:
    הרבנות הראשית חייבת לראות עצמה כנותנת שירות לכלל הציבור באהבה. לשם כך יש לשדרג את מעמד רבני הציונות הדתית . אנו מאמינים כי הדרך לקיומה של חברה חזקה במדינת ישראל הינה בדרך של הידברות ושיח ונפעל רבות לשם כך. דוגמא טובה לחזוננו: יום הכיפורים. הציבור הכללי מכבד יום זה, ללא קשר לשום חקיקה.

    חקיקה דתית
    מתוך מצע המפד"ל:
    ‎מפדל שואפת לעצב את מדינת ישראל עפ"י התורה, ורואה בכך המשך טבעי למפעל הדתי-ציוני, כעולה מחזון הנביאים.
    מפדל תפעל לארגן הסדרי תורה ומדינה באמצעות חקיקה בהסכמה רחבה כדי להבטיח את אופיה היהודי של המדינה.
    בד בבד תפעל לפעילות הסברתית בנושא, המיועדת לציבור הרחב, למניעת מחלוקות בעם ישראל.
    ‎מפדל קובעת כי באמצעות החקיקה הדתית הונחו היסודות לעיצוב דמותה היהודית של המדינה, ותתנגד לכל פגיעה בחקיקה הדתית, בכל תחום שהוא.

    מתוך עקרונות הבית היהודי:
    מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. צביונה צריך להיקבע בהידברות בין כלל הציבור על בסיס התנ"ך ומוסר הנביאים. יש להימנע מחקיקה דתית ומחקיקה חילונית כופה. יש לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה.

    שלום ובטחון
    מתוך מצע המפד"ל:
    שלמות התורה העם והארץ
    מפדל דבקה בעקרון שהנחה את הציונות הדתית מראשית דרכה: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, ותחתור להגשמתו המלאה.

    מתוך עקרונות הבית היהודי:
    אנו מתנגדים לכל סוג של מדינה פלסטינית ממערב לירדן. ב”שוק הרעיונות” הישראלי היו קיימים עד כה שני פתרונות בלבד: הקמת מדינה פלסטינית על מרבית שטחי יהודה ושומרון או סיפוח מלא של יהודה ושומרון על שני מיליון הערבים שבתוכם. לדעתנו, שני הפתרונות הללו אינם ישימים ושניהם מסכנים את עתידה של מדינת ישראל. ההנהגה הפלסטינית אינה חפצה ביו”ש אלא בכל מדינת ישראל, לכן אין פתרון מושלם בדורנו. על כן, המתווה המוצע על ידנו הוא זה: http://bit.ly/wFaSb8.

    ההתיישבות בארץ ישראל
    מתוך מצע המפד"ל:
    מפדל רואה במעשה ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל את הגשמת הצו האלוקי וחזון הנביאים של שיבת ישראל לארצו וישיבתו עליה לנצח נצחים.
    מפדל תפעל לביצור ההתיישבות וקידומה, להקמת ישובים חדשים ולעיבוי הקיימים במרחבי האדמות הפנויות בגליל, בגולן, ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, בנגב ובחבל עזה.

    מתוך עקרונות הבית היהודי:
    ישראל הפכה להיות מדינת תל-אביב. זו טעות היסטורית, וחייבים לתקנה. אנו נפעל לקידום ההתיישבות בכל חלקי הארץ: בנגב, ביהודה, בבקעה, בערבה, בשומרון, בגליל וברמת הגולן. זאת, באמצעות חיזוק התחבורה, מתן עידוד לפריפריה ועדיפות לאומית להתיישבות זו.

  3. התורה זה החלק הראשון של התנ"ך ולכן התחברות לתנ"ך זה התחברות לתורה ולדברי הנבאים. בנוסף המגמות בציבור הלא דתי מראות על רצון להתחבר לחכמת חז"ל וגדולי ישראל.
    בבדיקה של דברי החוכמה המופלאים של גדולי ישראל, שלהבנתי מנוגדים לכתוב המאמר:
    "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"
    "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מפני המאור שבה מחזירו למוטב"
    , כלומר העדפת החיבור לתורה גם, שלא לשמה, על אמונה ודבקות בה'.
    מעל לכל אלה בולט מאמר חז"ל:
    "מצוות בטלות לעתיד לבוא"
    , כלומר לפי הבנתי הדלה דיברי התורה לא יקוימו כמצוות המראות על דבקות בה' אלא כביטוי מעשי לערכי התורה והנביאים.

    • עמית היקר,
      ידועים הם דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", אך ידועים גם דברי חז"ל: "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" וכן "וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות".
      לסתירה זו הובאו תירוצים רבים, בינהם תירוץ התוספות כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה" מדובר באדם שלומד או מקיים את התורה להנאתו ולא לשם שמים, ואילו "נעשית לו סם המוות" מדובר באדם שלומד שלא על מנת לקיים אלא להשאר בחטאו.
      ישנם עוד תירוצים יפים וטובים, אך המשותף לכולם שכדי שיבוא לשמה צריך שהלימוד יהיה בנאמנות לפרשנות המקובלת במשך דורות בישראל.
      נוסיף עוד משהו בשם הגר"א: "מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּהַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה מְאֹד, וּמַעֲשָֹיו מְקוּלְקָלִים, אָז עַל יְדֵי הַתּוֹרָה מִתְבַּלְבֵּל וְנָבוֹךְ יוֹתֵר, וּמַחְשְׁבוֹתָיו מְבַלְבְּלִים אוֹתוֹ יוֹתֵר".
      לגבי המצוות שיהיו בטלות, הכוונה שעשייתן תגיע ממקום של הזדהות פנימית ולא רק ציווי חיצוני, אך ההלכה תישאר אותה הלכה.

      • שלום אס"ף
        דוקא תשובתך מחזקת את הכיוון של הזהות של כלל ישראל ודחיקת הזהות המיגזרית. כיום מרבית לימוד התנ"ך ודברי חכמי ישראל נעשה מתוך עיניין וחיפוש פתרונות מעשיים ולא כדי להגדיל או להצדיק כפירה. ואכן במרבית המקרים לימוד כזה מקרב במשהו את הלומד לדרך התורה. כלומר בצורה טבעית דוקא בניית הזהות של כלל ישראל תסייע קימעה קימעה להגיעה קימעה קימעה גם לגאולה תורנית.
        בנוסף בניית זהות מיגזרית עוזרת לכופרים להחליש את הזהות של כלל ישראל.

    • לא 'זהות מיגזרית'

      לעמית – שלום רב,

      אני מסכים איתך שיש סיכוי טוב, שמי שניגש לתורה, אם כעניין אינטלקטואלי, אם כמורשת תרבותית, ואם כחכמת חיים עמוקה- עשוי להתקרב, אם לקבלה חלקית ואם לקבלה מליאה. וב"ה יש רבים שמגלים עניין בתורה. מדוע, איפוא, צריך יהודי המאמין שהתורה היא דבר ה' לנטוש את אמונתו? אדרבה,ראיית התהליך של עם ישראל החוזר לארצו וחוזר ומגלה עניין בתורתו, רק מחזקת את אמונתנו שהתורה נצחית היא!

      בברכת 'פורים שמח', ש.צ. לוינגר

    • שאלה טובה - פתח להעמקה

      התהליך המבורך של התעניינות מחודשת בתורה, מביא איתו שאלות רבות ונוקבות על דרכה של התורה, וזה טוב מאד. וכדברי חז"ל: 'ומתלמידי יותר מכולם'. כשמאתגרים אותנו בשאלה, חייבים אנחנו לחזור ולעיין בנושא. לפתוח את הראש ולחשוב; לחפש בים הספרות התורנית של חכמי הדורות, ההולכת ונעשית נגישה. השאלות סוללות את הדרך להבנה מעמיקה ורחבה יותר בתורה, הנושאת ענפיה ונותנת פריה, לקראת עם ישראל כי קרבו לבוא!

    • החשיבות של ה'קו' ושל מה שמחוצה לו

      הצורך לחפש את התשובות לשאלות הגדולות מתוך מרחבי התורה ומכמניה מחייב 'לכנוס את כל היהודים'. אין מי שיכול להקיף את הכל. יש מי שמתמחה בכתבי הראי"ה והרצי"ה ויש המתמחה בכתבי רש"ר הירש והרי"ד סולובייצ'יק; יש שמחיה נפשו בחסידות או בקבלה, ויש הנוטה לפילוסופיה רציונליסטית; יש מי שימצא את התשובות בפשטי המקראות, ויש שהדרש והרמז ירוממו את נפשו. לכן ציוותה אסתר המלכה: 'לך כנוס את כל היהודים', ללגימה המקרבת מיינה שלתורה, ומבין כולם תסתיים שמעתא ותתברר התורה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. ועדיין הבית היהודי הוא האפשרות הטובה ביותר לבחור בבחירות הקרבות ובאות.
    אין שום מפלגה אחרת שמייצגת באמת את הציבור הדתי לאומי.

    אפשר להיתפס לכל מיני פלפולים ולכל מיני דקויות של צורת ביטוי ולכל מיני נקודות שנמצאו בחיפוש דקדקני, אבל האמת והמציאות היא שמפלגת הבית היהודי פעלה ופועלת בתחומים רבים למען עולם התורה ולמען השמירה על ארץ ישראל השלמה וביטחון ישראל.
    כל חוק אנטי דתי זכה לכתף קרה מהבית היהודי, שדאגו לבטל מה שיכלו, ומה שלא יכלו לעכב ולמסמס כדי לדחוק את אנשי מרצ/יאיר-לפיד/מפלגת-העבודה/לבני וכו' שהיו להם עשרות מנדטים, הרבה יותר ממה שהיה לבית היהודי.

    אני בוודאי לא אבחר במפלגת שס-2, איחוד של פלגנים שונים שדבקו יחד רק כדי לנסות לעבור את אחוז החסימה. במיוחד כאשר יש ביניהם הרבה יותר שמאלנים ופלגנים ושאר אנשים שלא היינו רוצים לראות בכנסת.

    מקוה ומצפה לבית יהודי גדול.
    לא סתם גדולי הרבנים בעד הבית היהודי (הרה"ג חיים קרודמן, הרה"ג איתן אייזמן, הרה"ג צפניה דרורי, ועוד רבים מאוד. רוב מניינו ובניינו של עולם התורה התורני-ציוני).

  5. התכוונתי כמובן לרב חיים דרוקמן.
    סליחה על הטעות בהקלדה.

  6. נתחיל בתיקון טעויות.
    אני מציע לכותב להסתכל בחוקת הבית היהודי. זו החדשה על שלל חסרונותיה, מתחילה ברשימת העקרונות של המפלגה ושם כתוב, בדיוק כמו במצע המפד"ל:
    "…..
    המפלגה דוגלת בעקרון של ארץ ישראל, לעם ישראל, על-פי תורת ישראל, ורואה באמונה
    באלוקי ישראל ובמורשת תורת משה יסוד לחיי עם ישראל במדינת ישראל, אמונה לה שותפים
    רוב חלקי העם.
    ב. המפלגה רואה במדינת ישראל מרכיב בתהליך גאולת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות. מדינת
    ישראל מהווה מדינה יהודית הן מבחינת צביונה היהודי והן כבית ליהודי העולם. המדינה תהיה
    בעלת משטר דמוקרטי המבטיח זכויות אזרחיות למיעוטים.
    ג. המפלגה שואפת לחידוש חיי העם היהודי במדינת ישראל על בסיס ערכי התורה בשילוב
    התרבות היהודית לדורותיה. המפלגה רואה בחיבור התורה עם החיים הלאומיים יסוד
    בזהותה. המפלגה מיסוד הציונות הדתית פועלת דרך המעשה והיצירה בכל שטחי החיים
    בשותפות עם כל חלקי העם.
    …."

    נכון, המצע הרבה יותר אמורפי, אולם לדעתי ראוי להתייחס יותר לחוקה שנוסחה בידי רבים ואושרה על ידי המרכז מאשר למצע שאין לדעת מי ניסח ומי אישר.

  7. החבירה אל בעלי הברית הטבעיים

    בס"ד י"א באדר ע"ה

    הציונות הדתית הבינה שלא ניתן לפעול לבד, אלא יש לחבור אל בעלי הברית הטבעיים שלנו. מצד אחד, יוצר הבית היהודי חיבור עם ציבור חילוני ומסורתי האוהב את מולדתו ואת מורשתו. ולאידך גיסא, יוצרת 'יחד' חיבור עם הציבור החרדי המתון, ספרדים, חסידי חב"ד וכיו"ב, שארץ ישראל יקרה להם.

    אותה פתיחות שיודעים אנו לגלות אל אחינו החילונים והחרדים, ראוי שנגלה גם כלפי הקרובים אלינו בדיעה, ונקיים שיח מכבד ושיתוף פעולה בין המפלגות האחיות. 'ברית אחים' מתחילה בבית'

    בברכה, ש.צ. לוינגר…

    • 'המזרחי' ו'דגל ירושלים'

      ניתן לראות הקבלה בין 'המזרחי' ו'דגל ירושלים' לבין 'הבית היהודי' ו'יחד'. הראי"ה קוק לא שלל את דרכו של 'המזרחי' שפעל בתוך התנועה הציונית שחלק ניכר ממנה היה חילוני. ומאידך ניסה להקים את תנועת 'דגל ירושלים' שתביא לשיתוף פעולה בבניין הארץ יחד עם ציבור חרדי שנרתע מהשותפות עם הציונות החילונית.

  8. יאיר ידידי,
    המאמר לא עוסק דווקא בבית היהודי או בשאלה לאיזו מפלגה להצביע אלא בתהליך המתרחש במציאותנו. הצבע לאיזו מפלגה שאתה רואה לנכון. בכל אופן, בעייני לא מדובר בדקויות, ניתן לראות בבירור שמצע המפלגה שונה בתכלית, וזו כבר אינה המפד"ל אשר לה הצבעת בעבר.

    הלל היקר,
    מצע המפלגה הוא הצהרת הכוונות וההתחייבויות שלה כלפי הבוחרים. כשמפלגה מפרסמת באתר שלה שהיא נגד חקיקה דתית אני מאמין שהיא מתכוונת לכך והיא תפעל בהתאם. ואכן מתמיה מדוע יש פער כה גדול בין המצע לבין החוקה. בכל אופן, הבית היהודי אינה הנושא, בעייני היא רק ביטוי לתופעה רחבה יותר.

    • הימנעות מחקיקה דתית או מ'חקיקה כופה'?

      לר' אס"ף – שלום רב,

      במצע 'הבית היהודי' נאמר: 'יש להימנע מחקיקה דתית ומחקיקה חילונית כופה'. נראה ש'כופה' מוסב גם על 'חקיקה דתית', ואין בכך כל שינוי ממה שהיה מקובל תמיד שאין לנו עניין להתערב בחיי הפרט. כל החקיקה הדתית היתה מכוונת לשמירת הצביון היהודי של המרחב הציבורי., קביעת השבת כיום מנוחה של המשק מגינה על העובדים ועל בעלי עסקים הרוצים לשמור שבת מפני לחץ בלתי הוגן של מעסיקים או מתחרים. ונישואין וגירושין כהלכה – לשמור שלא יווצר פילוג בלתי הפיך בין שני מיגזרים שלא יוכלו להינשא זה לזה.
      מעבר לחריגים אלה היתה המגמה שאין מתערבים בחיי הפרט, כי דוקא מתוך חופש יגיעו הרחוקים מחדש להכרת התורה, ללימוד מעמיק המביא לאמונה ובעקבותיה לקיום מצוות, כדברי חז"ל שקבלת מלכות שמים קודמת לקבלת עול מצוות.
      הבית היהודי השואף להיות מפלגת שלטון ופונה לקהל שאינו מוגדר דוקא כדתי – צריך יותר להבהיר את מה שבציבור הדתי-לאומי היה מובן מאליו, שאין מגמתנו ל'כפיה דתית' אלא ל'מלכותו ברצון קיבלו עליהם'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • עין הקורא

      לאור שיטת 'הבית היהודי' להימנע מ'חקיקה כופה', יש לקוות שיימנעו מהפעלת לחץ על הרבנות הראשית להקל במקום שדעת מועצת הרבנות הראשית אין מקום להקל, ידועים דברי הראי"ה באיגרת רלז שמחה בתוקף נגד כוונת יק"א לכוף איכרים לא רצו לסמוך על היתר המכירה, והבהיר להם שכפיה כזו עלולה להביא לביטול ההיתר. אם לא נשמור על מעמדה של הרבנות הראשית, עלולים ח"ו להגיע למצב של 'איש הישר בעיניו יעשה'. [ייתכן שזו הסיבה שהרב טאו עמד על כך שברוך מרזל יתחייב שלא לעלות להר הבית. אי אפשר להיאבק על שמירת מעמדה של הרבנות הראשית, אם נציג המפלגה מפר החלטה של הרבנות!]

  9. הרב אס"ף שלום,
    חיכיתי למאמר כזה כבר הרבה מאד זמן..
    המאמר מתאר בצורה מדויקת את המצב והשיח הקיים כיום בקהילות דתיות רבות, ובתוכן הקהילה בה אני חי – ישוב מעורב שחרט על דגלו את החיים המשותפים – דתיים וחילונים, כאידיאולוגיה; ישוב בו בחרנו לחיות דווקא משום היותו כזה, ומתוך הבנה כי בו נוכל לחיות חיים דתיים לצד שכנים וחברים חילוניים, בלי לאבד כל אחד את זהותו ואמונתו אבל כן להכיר ולקיים חיים משותפים מתוך קבלת האחר וכבוד הדדי.
    העניין הוא שבמהלך השנים האחרונות "הזהות הישראלית" הולכת ומתקבעת כאידאל שאין בלתו, ומשתלטת על השיח היישובי, באופן שיוצר חוסר לגיטימיות לכל דבר שמזוהה כדתי/אמוני; עד כדי מצב בו אני שואל את עצמי לעתים האם הבעיה היא בכלל בי, בהיותי "מיושן"/"מקובע"/"לא פתוח לשינויים" וכו'.
    לציין כי בחברה ובמקומות בהם גדלתי מעולם לא נחשבתי ל"דוס" שבחבורה, ואפילו די רחוק מכך; לפתע, בגיל 40 אני נחשב כחצי רב שלא לומר חרדי….
    התשובה די ברורה לי, אבל בכל זאת, ואינני היחיד.
    מאמרך סייע לי ולחברים נוספים עמם שוחחתי אודותיו, לברר לעצמנו את שורש העניין, ולהבין כי מדובר בתופעה ישראלית כללית עמה יש צורך להתמודד באופן ברור ונחרץ יותר, בלי להתנצל (וסליחה על השימוש בסלוגן של הבית היהודי, בנקודה הזאת אנחנו קצת חלוקים).
    חזק ואמץ וחג פורים שמח.

  10. כמה הערות:

    א. המשל של עסקת חבילה לא מדויק בעיניי. זה לא העניין. לא נעשתה פה עסקה. איש לא ו'ויתר' על קדושה ושם
    ה' תמורת חיבור לעם ו/או מנדטים לבית היהודי. השינוי הוא שינוי אמיתי מבפנים.
    יש הפנמה וחילון עמוק, במובן של לדבר על אלוקים שמצווה במרחב העכשווי זה לא עובד. למעשה, זה לא עובד גם כלפי היהודי הדתי הישראלי עצמו. זה שחי בעולם הזה. שמתפרנס ונושם את האוויר שכאן.

    ב. למעשה, גם תלמידי ומורי הקו מבינים את זה. מבינים שאי-אפשר לחיות בעולם הזה ולהאמין ב"קדושה וטהרה, אמונה בא־ל המקיף וממלא את החיים, אמונה ישראלית רעננה המעצימה את הנפש ואת כוחות החיים, ונוסכת באדם תקווה, ביטחון ושמחה". כל-כך אי אפשר לחיות את זה, שעדיף להקים קהילות סטריליות ונקיות, בהם קדושת האוויר והאידיאולוגיה נשמרת בקפדנות בתנאי מעבדה תחת הדרכתו של גדול הדור באמונה, ונושא הלפיד היחיד של הרב קוק זצ"ל.
    למעשה, נותר רק לדבר על האמונה בשפע החיים המתגלה מתוך יפעת הקודש של החיים היותר מעולים בתורת ישראל המתגלה בעומק נשמתה הפנימית בדור הזה. ורק מי שלומד עד שיעור ח' לפחות, תחת השמירה האמונית של רבני ישיבות הקו יכול להבין מה הפשט ב"אמונה ישראלית רעננה המעצימה את הנפש ואת כוחות החיים". וזה ממש לא מה שאתם חושבים. לא שום דבר שקשור לרגשות אישיים של אדם אמיתי כלשהו. זו אידיאה, וצריך ללמוד אותה..
    לייצר הרבה מילים גבוהות, ולהעמיק בהם בבתי-המדרש. והעיקר, העיקר שהילדים הטהורים יישארו באוויר הטהור והנפרד, שלא ייטמאו חלילה. כי הקדושה הישראלית של עמישראל שכאן ועכשיו היא לא ממש, לא כפשוטו, זה רק אידיאה כזאת, שבשיעור ח' אפשר להבין.

    ג. לא מכיר את האבסורד. אף אחד לא צמא לשמוע את שם ה', במובן של כותב המאמר. גם לא דתיים. מכיר המון יהודים וישראלים שנמצאים בחיפוש רוחני. מכיר מעטים מאוד שרוצים לשמוע קולות נחרצים וטהרנים של אמונה בטהרתה. רוצים תורת אמת, חיה ונושמת. כזו שמכירה בתורת האדם, גם על החוליות שבה, על הפשטות שביום-יום, על רגשות, שנאות, אהבות, אכזבות, קושיות תיאולוגיות, אבסורדים, כיסופים, געגועים, דיכאון ועוד.

    ד. פחות אידיאולוגיה, יותר כנות. יפה היתה כוחה של האידיאולוגיה בתחילת המאה ה-20. באמצע המאה קרה לה משהו נורא. מספרים לנו אנשי 'הר-המור' ש'זה רק משבר קטן וזה חולף'. שימי האידיאולוגיה יחזרו בגדולתם ועוד יקבלו צביון דתי-רוחני. ובכן, כאן הטעות. אלוקים הביא את האידיאולוגיה לעולם, והוא גם לקח אותה ממנו עם תוצאות מלחמת העולם השנייה, ולא בכדי. תורה של ענווה, ותורה של יחסים בין-אישיים, קהילתיים, ובין אדם לבוראו ולנפשו. זה החיפוש שלי. ונראה לי גם של אחרים.

    • רק מי שמלא אמונה ותקוה, יכול לשרוד בעולם הזה, על נסיונותיו ומשבריו. אמונה אינה נחלת ה'קו'. זו תמצית היהדות. מכוחה שרדנו והתגברנו משברים קשים ללא נשוא. דוקא עכשיו שאנחנו במדינה משגשגת, כלכלית מדינית צבאית מדעית, תרבותית ותורנית – אנחנו מתבכיינים. למה?

      בברכת 'פורים שמח', ש.צ. לוינגר

    • תורה ותפילה

      החסידים הקפידו על שמירת ההלכה לא פחות מה'מתנגדים', על חובות האיברים ועל חובות הלבבות. כל גדולי החסידות היו למדנים ואנשי הלכה מובהקים. דוקא המודעות של האדם שיש כללים שה' מקפיד עליהם, מצריכה את האדם להתפלל לחונן הדעת שלא יטעה בהבנת רצון ה', שלא ייכשל בדבר הלכה להתיר את האסור ואסור את המותר. לא בכדי עומדת ברכת 'חונן הדעת' בראש ברכות התפילה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  11. שאיפה ל'משנה סדורה'

    בס"ד י"ד באדר ע"ה

    לחי – שלום רב,

    א. באמרך 'אמונה – כן', הסכמת עם טיעונו המרכזי של אסף. הוא לא נכנס כאן לויכוחים בתוך המחנה האמוני, אם ועד כמה להיפתח לתרבות הכללית., אלא טוען: אל לנו להתבייש באמונתנו בתורה כדבר ה'. התורה אינה רק תרבות ופולקלור. יש לתורה אמירה שלא תמיד מסכימה עם מה ש'העולם' אומרים, ואין שום צורך לטשטש זאת. שלום עושים עם אויבים, ואחוה עושים עם בני-פלוגתא.

    ב. אי אפשר לפעול בעולם הזה בלי 'אידיאולוגיה ברורה וסלולה' שמגדירה בכלל ובפרט, מה המטרה של העולם; מה המטרה שלי בעולם, לאן אני שואף להגיע, ובאלו דרכים ניתן ללכת? אם אני מציב לעצמי מטרה להגיע לדרך ברורה, יש לי סיכוי להגיע למשהו. אולי ישן נושן ואולי 'פנים חדשות', ולכל הפחות אגיע להגדרה של ההתלבטות שלי. אך אם אני מחפש את התעיה בדרך – לאן אגיע?

    ג. רק 'אידיאולוגיה סלולה וברורה' יכולה לרצות ביקורת המסייעת לה לארגן את השקפת עולמה בצורה יעילה יותר. . 'זהות אמורפית' שטוב לה עם הבלאגן – לא תסבול ביקורת הקוראת אותה ל'סדר'..

    בברכת הצלחה, ש.צ. לוינגר

    לגבי המשתמע מדבריך שדרך ה'קו' היא הסתגרות מוחלטת ביחס לתרבות הכללית – ראה מה שכתבתי בתגובתי למאמרו של יאיר שלג, 'אנכרוניזם', באתר זה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: