עבודה מרחוק | חגי משגב

הממסדיות והניכור הקיימים במשכן סותרים את עבודת האלוהים הפשוטה שהכרנו עד כה, אבל מסתבר שככה בונים חברה

הכבוד והתפארת פותחים וסוגרים את פרשת בגדי הכהונה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" בתחילתה (כח ב), "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" בסופה (כח, מ). זהב וכסף מילאו את כל פרשת המשכן גם לפני כן, והעושר והפאר הם מצוות כל הפרשיות האלה, אבל הביטוי הייחודי הזה – "לכבוד ולתפארת" – מלווה רק את מעמד המשרתים בקודש.

דעות שונות נאמרו בעניינם של הבגדים. יש שראו בהם את סמל הכבוד והסמכות כפי שמקובל בכל מעמד שלטוני בעולם (רמב"ן), ואולי ניתן גם לראות בהם מה שהמדים מסמלים בימינו – השתייכות לקבוצה בעלת תפקיד ייחודי ומחייב. התלמוד (זבחים פח, ערכין טז) רואה בהם חלק מעבודת המקדש עצמה, המכפרת על ישראל על חטאים שונים. ההלכה אף פוסלת את עבודתו של כהן שעובד ללא בגדים, עד כדי התייחסות אליו כאל זר שעבד במקדש, מעשה שעונשו מיתה. בגדים מסוימים ישמשו גם כלי בהנהגת הציבור – החושן והאפוד, לבדם או בלוויית שאר הבגדים; הם יהפכו לאביזר שבעזרתו יענה הכהן לשאלת המלך או המנהיג לגבי מלחמה עתידית, ובהם תיערך הגרלת חלוקת הארץ לנחלותיה.

מכל מקום, אין ספק בדבר הרשמיות הנובעת מהביגוד. עבודת ה', שלכאורה אמורה להיות נחלתו של כל אדם, ואף מטרת חייו, הופכת פה להיות היררכית וממוסדת. בכך נשלם תהליך ההתמסדות של החברה, בצד מינוי השרים של פרשת יתרו ונתינת החוק של פרשת משפטים.

 

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

יצירת הדיסטנס

הממסדיות הזו, שעומדת בלב כל פרשיות המשכן, זרה לכל מושג העמידה לפני האלוהים שהכרנו עד כה. האבות לא נזקקו למקום מסוים כדי להקריב קרבן, ולא נזקקו למעמד מיוחד שיעשה זאת בשבילם, בניגוד לחברה המסופוטמית, העירונית והממוסדת, שממנה פרשו. קרבת אלוהים והדיבור עמו היו טבעיים וזורמים בחייהם. אין בידינו כל מידע על מוסד וממסד דומה מהימים שחלפו מאז תקופת האבות ועד תקופת הבנים היוצאים ממצרים. אבל היציאה כולה כבר עמדה בסימן האות שניתן למשה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ־לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". מרגע שיש עם ויש מנהיג לעם, יש דיסטנס. מה שהיה לא יהיה, לא בכל מקום, לא בכל זמן, לא כל אחד.

ולא רק מוסדות חברתיים, אלא גם סיפור מחייב עומד בבסיס ייסוד כל המסגרות. אף כאן ניכר ההבדל בין תקופת לידתו של הרעיון, ימי האבות, לבין ימי הבנים. אמונת האבות לא נזקקה להתגלות ולסיפורי ניסים, ולא בשל אירועים אלה האמינו בה' ובעבודתו; אבל דור הבנים חייב להעמיד את החברה שיבנה על הסיפור, על האירוע הגדול, על הנס, על מעמד כריתת הברית, יותר מאשר על הברית עצמה ועל תוכנה. והנה עומדת לנגד עינינו חברה שלמה: סיפור מחייב (המכונה בימינו "נרטיב") ביסוד אמונתה; חוק עליון ומחייב ביסוד התנהגותה; וממסד רשמי, ומרוחק מעצם טיבו, שולט בה.

מהפכן של אתמול

המהפכה הזו עתידה לעורר תרעומת. אהרן ומרים ימחו: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!". קרח ימחה אף כנגד אהרן, המוחה של אתמול: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" אבל דרך חזרה כבר לא תהיה. אפילו ימות השופטים, ימי האנרכיה בישראל, הכירו משטר זקנים רציף, אופציית המלוכה ריחפה באוויר, ומשמעת ואף אלימות הופעלו כלפי מי שלא מילא הוראות או ערער על המנהיג (גדעון ויפתח). אין צורך להזכיר שגם פילוג הממלכה, שאירע לכאורה על רקע חברתי, של מרד השכבות החלשות נגד הממסד העשיר והמנצל, הסתיים בייסוד מלוכה חדשה ומקדשים חדשים, ולא בחזרה לאוהלי המדבר, למרות סיסמת הקרב "לאוהליך ישראל" (מל"א יב טז) שהושמעה שם.

הדילמה הזו אורבת לפתחו של כל רעיון חדש, של כל תנועת התחדשות. הרעיון חובק עולם, ומבטיח לכל אדם את השמים אם רק יוגשם; אבל הקודים החברתיים, שלידתם באותו רעיון, יוצרים מסגרת המאפשרת את ההגשמה רק בתוכה, והמסגרת הזו עצמה מגבילה את השגת הרעיון שעמד ביסודה ואת הגשמתו בידי כל אחד. לידתה של תנועת ההתחדשות הבאה תמיד תבוא מתוך מחאה ומאיסה בממסד הקיים ובתחלואיו, ומתוך תחושה שאין לפרָט, שלא נולד למעמד הנכון, סיכוי להגיע לאן שתרבותו כאילו מצפה ממנו להגיע. הסתירה הפנימית הזו מובנית בעצם ההוויה החברתית. אין שמרן יותר ממהפכן שהגיע לשלטון. ותמיד יואשם המהפכן הזה על ידי חבריו מאתמול בבגידה, תמיד יוקע כמי שנטש את הערכים. ותמיד ינשוף בעורפו המהפכן הבא, ואף הוא בתורו ישתה את הכוס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בפברואר 2015, ב-גיליון תצוה תשע"ה - 916 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ניכור או ייצוג?

    בס"ד י"ב באדר ע"ה

    בגדי הכהונה, הדרם בפשטותם. לא התנשאות על העם הם מבטאים, אלא ענווה לפני ה'. כהן הדיוט, וכן כהן גדול ביום הקדוש ביותר, אינם מתהדרים לפני המלך בבבגדי תכלת, ארגמן וזהב נוצצים, אלא בבגדים לבנים האומרים פשטות.

    אף הכהן הגדול מאחיו, בגדיו פשוטים יחסית. כתונת שש ומעיל תכלת. הבגדים המפורים והנוצצים הם: החושן, שעליו שתים עשרה אבנים יקרות עליהם מפותחים שמות בני ישראל; האפוד שכל כתפותיו אבני זכרון לבני ישראל; ועל מצחו, לא כעטרה על ראשו!, ציץ הזהב שנועד לכפר על קדשי בני ישראל ולהיות לרצון להם לפני ה'.

    כל הדרו של הכהן הגדול הוא: היותו מייצג את בני ישראל לפני ה'!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 2, שורה 1:

      … הבגדים המפוארים והנוצצים…

    • אף המשכן 'לבוש' בפשטותן

      אף המשכן היה לבוש כלפי חוץ בפשטות. המביט מבחוץ לא ראה את ציפוי הזהב ואת יריעות התכלת והארגמן. כלפי חוץ נראו רק האדנים אותם תרמו בני ישראל שוה בשוה, ומעליהם יריעות העיזים הפשוטות. אף את עורות התחשים הססגוניים שעל הגג, ראה רק היושב בשמים..

      המשכן הוא סמל ודוגמה לכל אדם מישראל. יופי פנימי ופשטות צנועה כלפי חוץ. ובראשו של כל אדם מישראל תבנית בית, ריבוע שחור שהדרו גנוז בתוכו -משכן התורה והאמונה, האהבה והנאמנות לה' – 'ושכנתי בתוכם'!.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: