לעת כזאת | שירה אביב"י

סיפור

אז לא תבואי? אמא שואלת בטלפון, חבל. חגית תבוא וישי, וגם נעמה אמרה שאולי הם יקפצו, אם לא לסעודה אז לפחות להראות את התחפושות. נעמה היא כנראה האישה האחרונה שעוד תופרת בעצמה תחפושות, אמא מוסיפה בהתפעלות.

לא, אמא, אני אומרת, כבר אמרתי לך שהשנה אני רוצה להישאר בירושלים.

לְמה הילדים של נעמה מתחפשים, אני שואלת.

אה, היא לא סיפרה לך? יעלי מתחפשת לפסל החירות, עמיחי – להארי פוטר, רננה לבילבי ושלֵו לליצן. אבל אם את לא רוצה להפסיד את פורים עם החברות, היא אומרת בהתעוררות מה, את יכולה לבוא לאכול איתנו כאן ואחר כך לחזור לירושלים לקריאת מגילה. ייתנו לך לצאת מהעבודה קצת מוקדם, לא?

כן, אני אומרת, זאת לא בעיה. אבל יש המון פקקים, אני מעדיפה להישאר בירושלים.

טוב, היא מסכמת, איך שאת רוצה.

בערב אפרת מתקשרת, את בטוחה שאת לא רוצה להיות בירושלים בפורים? כן, אני אומרת, אני נוסעת להורים.

חבל, היא אומרת, תפסידי את הסעודה אצל תהילה. בשנה שעברה היית איתנו בסעודה, לא? היה ממש כיף, נכון? ויש גם מסיבה בערב. מסיבה ממש שווה, רק לחבר'ה. גם עדיאל יהיה, וצביקה, והם אמרו שהם יביאו גם כמה בנים מהמרכז. אולי תחזרי אחרי הסעודה אצל ההורים שלך?

לא, אני אומרת, אם אני אחזור בערב אני אתחייב בפעמיים פורים.

אז אולי תחזרי לסעודה אצל תהילה, היא מציעה, עושים על האש, יהיה נחמד.

יש כאלה שמספרים את זה על ישעיהו ליבוביץ' ויש שעל ארנסט סימון, ואולי זו רק אגדה אורבנית, שהוא בכלל לא חגג את פורים. וגם לא ביטל שום מצווה: בליל י"ד הוא היה בירושלים, ובליל ט"ו עשה את דרכו לתל אביב. הוא אמר שהוא לא יכול לחגוג את הריגתם של למעלה משבעים וחמישה אלף איש.

אני לא מתחמקת מפורים; אני אלך לשמוע מגילה ואתן מתנות לאביונים ואשלח משלוח מנות. אבל אין לי מצב רוח לנסוע להורים ולהיות היחידה בין הילדים המחופשים המתרוצצים בין הסלון למטבח והאִמהות שלהם שדואגות שהם לא יאכלו יותר מדי ממתקים ומזהירות אותם שאחר כך תכאב להם הבטן. ואני גם לא רוצה להיות במסיבה של החבר'ה ובסעודה אצל תהילה ולשמוע את כולם מאחלים לעצמם שבשנה הבאה הם כבר לא יהיו פה. גם בשנה שעברה הם איחלו את זה, והנה, הם עדיין כאן. אז ככה ההורים יחשבו שאני חוגגת עם החבר'ה והחבר'ה יחשבו שאני אצל ההורים ואני אמצא איזה בית כנסת קטן שבו אף אחד לא מכיר אותי ואשמע שם את המגילה.

אני, אם הייתי מתחמקת מפורים, זה לא היה בגלל האנשים שנהרגו. זה היה בגלל נוֹנוֹ הקטנה.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

א

נונו נולדה בכפר קטן בהודו, וכבר כשהייתה ילדה ניכר בה שהיא עתידה להיות נערה ואישה יפה מאוד. כשהיא התקרבה לגיל שתים־עשרה, ביקש את ידה אביו של ראסי, שהיה בן גילה של נונו וחברהּ למשחקים מאז שהם היו ילדים קטנים. נונו רצתה להינשא לו, אבל אמא שלה דחתה את ההצעה. בשבילך אני יכולה לקבל הצעות הרבה יותר טובות, היא התפארה, ראסי הוא רק ילד עני. את תראי שגברים עשירים ממש יבואו לבקש את ידך, את כל כך יפה.

אבל לפני שהגברים העשירים הגיעו, הגיעו לכפר פקידי המלך. הם אוששו את השמועה הלא־מבוססת שהסתובבה בכפר כמה חודשים קודם לכן, שאחשוורוש העיף את ושתי מלהיות המלכה. הם אמרו שהם מחפשים נערות בתולות יפות, המלך צריך מלכה חדשה. היו בנות שלבשו את מיטב מחלצותיהן, מרחו כוחל מעל עיניהן ויצאו להתהלך בחוצות הכפר, והיו כאלה שהסתתרו. עיניה של אמא של נונו נצצו: נונו, בואי, תתלבשי. את כל כך יפה, המלך בטח יבחר בך למלכה. את תנוחי כל היום על מיטות מכוסות בבדי משי ותאכלי בשר פסיונים בצלחות זהב ותשתי יין משובח מגביעי כסף טהור.

נונו חשבה שהיא הייתה מעדיפה להישאר כאן, בכפר, במקום שבו גדלה, למרות שאין פה צלחות מזהב או בדי משי. אבל אמא שלה אחזה בידה, ואיך שהן יצאו מפתח הבית הפקידים צירפו אותה לקבוצת הבנות הנבחרות. אחרי מסע בן כמה שבועות הן הגיעו לשושן, שם היא קיבלה חדר קטן וקודר, אחד משורה ארוכה של חדרים דומים שבהם גרו שאר הבנות. החלון היחיד שהיה בו פנה אל חצר פנימית אפורה ששום דבר לא צמח בה.

נונו התגעגעה אל הכפר, אל העצים, הנחל הקטן, העיזים, ראסי. היא שלחה מכתבים להוריה, אך מכיוון שלא היא ולא הם ידעו קרוא וכתוב, כל מה שהיא יכלה לעשות היה להכתיב לסריס משפטים בנאליים כמו מה שלומכם, אצלי הכול בסדר, מתגעגעת, נונו. והם שלחו לה מכתבים דומים, שאותם כתב עבורם כהן הדת של הכפר. כך שהיא לא יכלה לספר להם שהיא כל כך רוצה לחזור הביתה, שהארמון קודר ומכוער ומשעמם לה כאן מאוד.

כי הסריס היה כועס. וכאן, בארמון, הכול תלוי בסריס. גולי, שהייתה מבין הוותיקות בבית הנשים וידעה לדבר גם בשפתה של נונו, הסבירה לה שהכול תלוי בלילה אחד. זה מה שיקבע אם תהיי מלכה או לא. ולכן בלילה הזה את צריכה להיות הכי יפה שאת יכולה. והסריס הוא היחיד שיכול לעזור לך.

בינתיים הסריס היה מעיר את נונו בבוקר, נוזף בה כשלא שתתה את כל מנת החלב היומית שלה, ומנהל את תוכנית היופי שלה: אילו אמבטיות לעשות עכשיו, באילו שמנים לסוך, מה לאכול ומה בשום פנים ואופן לא. ככל שהתקרב מועד הלילה שלה, הלחיץ אותה הסריס יותר. העור שלך לא מספיק זוהר, השיער שלך מקורזל מדי, ההליכה שלך איטית מדי. גם נונו חשבה שאין לה הרבה סיכויים להיבחר למלכה; יש פה כל כך הרבה נערות יפות, מדוע שהמלך יבחר דווקא בה. והיא גם לא הצטערה כל כך. היא כבר ראתה בעיני רוחה איך היא חוזרת לכפר, לאבא ולאמא, לאחותה הקטנה, אולי אפילו לראסי. והיא גם פחדה מהלילה המתקרב ובא. היא רצתה לדבר עם אמא שלה, לשאול אותה את השאלות שהטרידו אותה, לשמוע ממנה קצת הסברים, שהיא תחבק אותה ותגיד לה שזה יהיה בסדר, אבל אמא שלה הייתה רחוקה.

בערב ההוא היא הלכה עוד יותר לאט מהרגיל. הסריס הלביש אותה בשמלה ארוכה עם שובל ובנעלי עקב גבוהות וענד לה שרשרת גדולה וצמידים כבדים. היא נכנסה לאט לחדר וראתה את המלך מסב על מיטה אדומה. זה היה אפילו עוד יותר גרוע ממה שהיא חשבה. היא שיערה שהוא מבוגר, אבל לא שהוא כל כך שמן. כרס השתייה של המלך רבצה לפניו על המיטה כמו כדור והקרחת שלו הבהיקה. אבל הסריס רמז לה להיכנס פנימה, קד קידה קלה ונעלם.

גולי אמרה לה שהמלך מחליט מיד, ואם כשהיא קמה בבוקר הוא כבר לא שם – זה סימן שהיא לא נבחרה להיות המלכה. כשנונו התעוררה עמד לידה סריס צעיר שאמר לה שארוחת הבוקר מוכנה. ומתי יוצאים לדרך? בצהריים? היא שאלה. הסריס לא הבין, איזו דרך. מיד אחרי שתסיימי את ארוחת הבוקר אני אַראה לך את החדר החדש שלך בבית הפילגשים. אל תדאגי, העבירו לשם כבר את כל הדברים שלך. בפעם הראשונה מאז עזבה את הכפר, נונו פרצה בבכי. הסריס לעג לה: מה חשבת, שתחזרי הביתה? אחרי שהיית בבית המלך?!

הבנות בבית הפילגשים הסבירו לה את החוקים. הן סיפרו בלחש על מישהי בשם ארין שנמצאת כאן כבר יותר מעשר שנים ואף פעם לא נקראה אל המלך. נונו לא ידעה מה היא מעדיפה, להיקרא אל המלך לעוד לילה כמו הלילה הקודם, או לא להיקרא אף פעם. כי זיכרון גופו הגדול וריח היין והזיעה הנודף ממנו, כה קרובים אליה, מילאו אותה סלידה. אבל הבנות התפארו במספר הפעמים שהן נקראו אל המלך, ומי שלא נקראה אף פעם – הן בקושי שיתפו אותה בסודות הקטנים וברכילויות שהיו הדברים היחידים שיכלו לגוון במעט את הימים הדומים כל כך זה לזה.

ב

כשהייתי בגן, רוב הילדות התחפשו למלכת אסתר, או סתם למלכה או לנסיכה, העיקר שזה יהיה משהו שלובשים בו שמלה ארוכה מבריקה ומורחים אודם על השפתיים ושני עיגולים ורודים על הלחיים. הבנים התחפשו לאחשוורוש או לחייל או לשוטר או לכבאי, כל מה שהולך עם אקדח בחגורה. אני אף פעם לא התחפשתי למלכת אסתר או למלכה או לנסיכה. התחפשתי לצב או לאינדיאני או לעץ. הגננת הייתה אומרת לנו לעמוד בשתי שורות, הבנות באחת והבנים בשנייה, והיינו שרים:

תבואנה נערות אל המלך לרקוד / ואת היפה ייקח לו לאישה.

והבנים היו בוחרים. תמי תמיד נבחרה ראשונה, כי הייתה לה שמלה לבנה מבריקה ועיניים כחולות גדולות ושתי קוקיות בלונדיניות. ואני תמיד נשארתי אחרונה, והחלפתי משלוחי מנות עם יניב השמן. הוא התחתן מזמן, עם רחלי סופֵר, דווקא בחורה נורא חמודה.

ג

את פורים הזה הייתי בטוחה שאני אעשה ביחד עם נדב. הוא כבר אמר באחד הדייטים, כאילו בדרך אגב, שאמנם בדרך כלל הוא נוסע להורים שלו לפורים, אבל השנה אולי הוא יישאר בירושלים, ושאל איפה אני שומעת מגילה. אבל בסוף אני מתכננת ללכת לשמוע מגילה בבית כנסת שאף פעם לא הייתי בו, ואין לי מושג איפה הוא.

ובלילות אני מתעוררת בבהלה ורואה לנגד עיניי את הפרצוף של נדב כשאמרתי לו שאני לא מסוגלת להחליט. יכולתי לראות את הפגיעה יורדת במורד צווארו, דרך קנה הנשימה והוושט עד שהיא מגיעה לקיבה ונועצת בה סכין חדה, ואיך היא עולה בחזרה את כל הדרך, הוושט, הקנה, הגרון. אבל הוא לא אמר כלום. רק הביט בי בעיניים האלה שלו והלך.

זה יצא שחתכתי בראש חודש אדר, אפילו שבכלל לא שמתי לב לתאריך. רק כשהדלקתי את הרדיו בשלוש בלילה חסר השינה ההוא, אמרו שם "חודש טוב" ושמו את השיר "מִשֶ־מִשֶ". עברתי לתחנה אחרת. וכשסיפרתי לאפרת שנפרדנו, היא אמרה, איזה באסה. איזה דפוק זה שהבחורים תמיד מקבלים רגליים קרות ברגע האחרון. כל הפחד ממחויבות הזה שלהם. היא אפילו לא שאלה, מיד קבעה, אז לא אמרתי לה שזה לא רגליים קרות וזה בכלל לא הוא.

ד

אחר כך כל הארמון רגש. כולן נאספו לראות את ארין ברגעיה האחרונים, עושה את דרכה אל התליין. החצר המתה מפטפוטים ומצקצוקי לשון. מה היא חשבה לעצמה, אמרה גולי, לגשת ככה אל המלך, אחרי יותר מעשר שנים. היא באמת חשבה שהמלך יושיט לה את שרביט הזהב?! ועוד בגילה. הסריס סיפר שהיא לא ישנה כל הלילה לפני כן, החליפה שמלות וצבעה את פניה. ניסיתי לשכנע אותה, הוא אמר, אמרתי לה שרוב הסיכויים שהמלך בכלל לא יכיר אותה. ובינינו, הוא הוסיף, היא כבר לא נראית כמו שהיא נראתה כשהיא הגיעה אליי אחרי הלילה שלה, קצת השמינה, הרי מה כבר היה לה לעשות כל השנים האלה חוץ מלאכול.

והיא גם לא התכוננה כמו שצריך, לילה אחד זה לא מספיק. לפחות הייתה עושה כמה חודשים קודם בשמן המור. אבל זה פתאום נכנס לה לראש, הרעיון המטורף הזה. שאלתי אותה, את יודעת מה קורה למי שהמלך לא מושיט לו את השרביט? והיא אמרה, כן, ברור שאני יודעת, כל מי שגר בארמון יודע. אבל מה כבר יש לי להפסיד. אז מה יכולתי לעשות, פרש הסריס את ידיו לצדדים, לא יכולתי לעצור אותה.

אמרו גם שהמלך שאל כשהיא התקרבה אליו, מי זאת? והיא אמרה, זאת אני, ארין, אתה לא זוכר אותי? אמרת לי אז שהצליל של השם שלי מקסים, אתה לא זוכר? היא התחננה. המלך סקר אותה מלמעלה עד למטה, מהשיער שניכרו בו הימים הרבים שהשמש לא שזפה אותו, דרך הפנים הצבועות יתר על המידה, ועד הכרס הקטנה שהשמלה הצמודה הבליטה, והפטיר אל עבר המשרת שעמד לימינו, תוציאו אותה.

גם נונו באה לראות. היא הביטה בארין, שעמדה שם בחצר, עדיין בבגדים החגיגיים שלבשה והתכשיטים הגדולים שענדה בבוקר. רק האיפור לא נשאר כמו שהיה בבוקר: את הכוחל שהיא סכה בו את עיניה מרח הבכי על לחייה, מעורבב בצבע האפרסק שבו היא צבעה אותן. אבל היא לא הסתירה את פניה בידיה, רק עמדה שם, זקופה ושקטה, ממתינה שהטקס יתחיל.

ומה אני אעשה, חשבה נונו, אם אגיע לגיל של ארין ככה. אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה. אפילו על עוד שנה אני לא מסוגלת לחשוב, אז על עשר?! לא, לי זה לא יקרה. אני אעשה הכול כדי שזה לא יקרה. כי הסריס רמז לה שיש מה לעשות, וכדאי לה לעשות את זה עכשיו, כשהיא עוד צעירה ויפה, כדי לא להיות מהקשישות האלה שכולם מדברים עליהן. כי בניגוד לשאר הבנות, שסובבו את אצבען ליד הרקה כשדיברו על ארין, היא דווקא חשבה שארין היא הכי חכמה מכולן.

ה

עכשיו המטרה זה להיכנס לאוטו בלי שאף אחד יראה אותי ולהגיע לבית הכנסת ההוא של הזקנים ושגם שם לא יהיה אף אחד שמכיר אותי. ובאמת אני לא מכירה שם אף אחד: בעזרת הנשים יש שתי קשישות שיושבות בספסל הראשון, ועוד אמא עם שני ילדים שיושבת ליד הכניסה, הילד מחופש לקאובוי והילדה למלכת התותים. ב"הָמָנים" הם מסובבים את הרעשנים שלהם בדבקות, וחוץ מהם יש ילד אחד שיורה קפצונים וכולם מנסים להשתיק אותו. אחרי הקריאה המתפללים עושים סיבוב קטן סביב הבימה בזמן שהגבאי מזמר את "שושנת יעקב צהלה ושמחה", וכולם מתפזרים. אני ממהרת לתת לגבאי את הכסף של המתנות לאביונים ויוצאת גם.

איפה זה ואיפה הקריאות בבתי הכנסת של הביצה, עם התחפושות והשירה והריקודים. כולם מצלמים את עצמם עם חבריהם השווים, שיהיה מה להעלות לפייסבוק, והקריאה בערב היא רק הסיפתח, האות הפותח של החגיגות. כשתמר ויעל עוד גרו בשכונה, תמיד התחפשנו ביחד. בהתחלה חשבתי שזה מוזר להתחפש כשמבוגרים, פתאום לחזור לזה אחרי שהפסקתי להתחפש אי שם בשנות התיכון, אבל הן אמרו, מה, הכי כיף זה להתחפש, לא רק לילדים קטנים מותר. אז שנה אחת התחפשנו לדבורה ויעל וסיסרא, יעל אמרה שהיא תמיד רצתה להתחפש ליעל התנ"כית, ותמר הסכימה להיות סיסרא, ושנה אחרת לגיבורות של ספרי ילדים, בילבי ומרי פופינס ואן מהחווה הירוקה. וגם לאלה־קרי הילדה מלפלנד ונוריקו סאן מיפן וג'נט הילדה מאתיופיה.

אבל יעל התחתנה כבר לפני חמש שנים ועכשיו היא בכלל בבוסטון, בעלה עושה שם פוסט־דוקטורט. מדי פעם היא שולחת באי־מייל תמונות שלהם עם הילדים, על רקע שלכת אדומה כאש או שלג לבן. ותמר חזרה לגור בצפת, קרוב להורים שלה, עכשיו כשיש לה תינוקת קטנה והיא לבד וצריכה שיעזרו לה.

אפשר לומר שהחלק של הערב עבר בשלום. מחר אני גם אלך לבית הכנסת הזה לשמוע מגילה ואתן משלוח מנות סמלי לאיזו אישה שתהיה שם, מתנות לאביונים כבר נתתי לגבאי, ובצהריים אני אטול ידיים ואוכל לחם עם משהו לסעודת פורים. והערב? הערב אני אלך לישון מוקדם. בכל מקרה אני לא אוהבת מסיבות פורים.

ו

אני לא מצליחה להירדם. השכנים משמיעים מוסיקה בקול רם ובמרחק מתנפצים קפצונים. אני הולכת ברחוב ארוך בעיר זרה, בין בניינים אפורים גבוהים, ואני צמאה נורא. אני מנסה לפנות לעוברים ושבים, לשאול אותם איפה יש כאן מכולת או בית קפה, אבל הם לא רואים אותי ולא שומעים אותי. הם פשוט עוברים דרכי, כאילו אני לא קיימת בכלל. פתאום אני שומעת סוס דוהר, וזה סוס שחור גבוה ומרשים, ונדב רוכב עליו. הוא נועל מגפי רכיבה חומים, ולובש מכנסיים אדומים וגלימה זהובה מתנפנפת. לראשו הוא חובש כתר. אני קוראת, נדב, נדב, אבל הוא לא מסובב את הראש, רק ממשיך לדהור קדימה.

בקצה הרחוב עומד עץ גבוה ומסביבו יש התקהלות. כשאני מגיעה לשם אני רואה את תמר, מחזיקה בזרועותיה את התינוקת, עטופה בשמיכה ורודה, ואני פולטת אנחת רווחה, בטח יש לה מים, או שהיא תגיד לי איפה אפשר להשיג. אבל היא אומרת לי, לא, את לְשם, ומצביעה על העץ. יש שם תור ארוך של בחורות ובחורים ואיש אחד שמנסה להשליט סדר בבלגן ואומר להם לחכות בסבלנות, אל תדאגו, תורכם יגיע. וכשאני מרימה את הראש אני רואה שבאמת יש כאלה שכבר הגיעו לראש העץ, חלקם אפילו נראים לי מוּכָּרים במקצת.

לאן נדב נעלם? הוא גם עומד בתור הזה? אני לא מצליחה לאתר אותו. אני מנסה לברוח, אבל בפינת הרחוב תופסת אותי נעמה, לידה עומד עמיחי, שבסוף התחפש לשוטר עם אקדח בחגורה. מה נראה לך, היא אומרת, שאת יכולה לברוח ככה? בחיים האמיתיים אי אפשר לברוח מאיפה שצריכים להיות. את צריכה להיות שם, עם כל החברות שלך.

אני מתעוררת בתחושת הקלה, זה היה רק חלום, ואני נורא צמאה. אני הולכת למטבח לשתות כוס מים, השעון מראה על עשרה לחמש. זו השעה שאני מתחייבת בפורים דמוקפין, אם לא הייתי כאן עכשיו זה לא היה פורים בשבילי. אני חוזרת למיטה ומסמסת לנדב: "אתה בירושלים?"

*

שירה אביב"י היא מתכנתת מחשבים ובעלת תואר ראשון בהיסטוריה מהאוניברסיטה הפתוחה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ח' אדר תשע"ה, 27.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בפברואר 2015, ב-גיליון תצוה תשע"ה - 916, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. לגבי האגדה האורבנית המוזכרת בסיפור על זה שהתחמק מלחגוג את פורים מבין שתי האשרויות שהוזכרו כמדומני שמי שעשה את זה היה עקיבא ארנסט סימון ולא ישעיהו לייבוביץ[

    למיטב ידיעתי אחד מבניו או מנכדיו של לייבוביץ העיד שהסיפור אינו נכון לגביו ושהוא מידי שנה היה יושב לידו בקריאת המגילה בבית כנסת "ישורון" בו התפלל בירושלים

    [מש.צ לוינגר שמעתי שיש המספרים את הסיפור על יהודה אבן שמואל המתרגם הידוע של "הכוזרי"]

    על כל פנים אין לי שום בעיה בגילוי שמחה על ההרג של אותם 75,000 שונאי ישראל שאילו חלילה גזרת המן הייתה יוצאת לפועל אותם הרוגים הם אלו שהיו המוציאים לפועל של אותה גזירה

    מי שבזמן קריאת המגילה הדברים קשים לו לעיכול שידמיין לעצמו הוצאה להורג המונית של 75,000 קציני אס אס וירווח לו

    "כן יאבדו כל אויביך ה' "

  2. אמיר שכטר

    ש. צ, פשיטא מהו דתימא? הסיפור הזה שמספר על כמה וכמה אנשים מייחס למי שעשה זאת ( מי שלא יהיה ) עדינות נפש למשמע ההרג של הרבבות המסופר במגילה

    בכל אופן מבלי להיכנס לשאלה ההלכתית עד כמה ה"פטנט" הזה קביל כמו שכתבתי מקודם שאותם רבבות שנהרגו היו שונאי ישראל שאם חלילה תוכנית "הפיתרון הסופי" של המן הייתה מתקיימת אותם הרוגים היו הזרוע המבצעת לכך ולכן "באבוד רשעים רינה " ויש לשמוח על מותם של אותם צוררים

  3. מקסים. נוגע ללב.
    מבטא את הבדידות והכאב של הרווקות. נוגע בהמון פינות.
    שירה, זה מדהים וכואב גם יחד.

  4. יוסף פריאל

    אהבתי את הסיפור, במיוחד לאור הקריאה המדויקת של מצבן של הנשים לפני, עם, ואחרי בואן ל"מבחן המלך".

להגיב על מיכל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: