פסנתר וגיטרה בבית המדרש | הילה מלמד פרידמן

אחרי סדנת כתיבה בישיבה ולימודים ברימון, הופעות במדרחוב ובקשות לשירה בדייט, דויד שטנר ומירב הלינגרהוא עם אלבום בכורה טרי והיא עם אחד שבדרךמדברים על מוזיקה, יצירה דתית, הדסטארט ותוכניות ריאליטי. רק אל תשוו אותם לאביתר בנאי

ליל חמישי, השעה כבר מאוחרת, אוויר צלול נושב פנימה לדירה ירושלמית מאולתרת אך אמנותית. בחדר ממתינים מכשירי הקלטה ומגבר נייד, כמה בקבוקי בירה ותנור חימום קטן. על הספה: דויד שטנר (23) ומירב הלינגר (25) עם גיטרות ושיר. הצלמת שלנו מחפשת קומפוזיציה נכונה, הפלאשים מסנוורים, השניים פורצים בצחוק. שניהם נמצאים בשלב ראשוני של קריירה מוזיקלית, לשניהם כישרון נפלא ומיומנות מרהיבה, וגם אחרי שנים של כתיבה, הלחנה, נגינה ושירה – החשיפה שמתלווה ליצירה עדיין מפתיעה אותם.

למרות המסלול הדומה, הם לא הכירו עד הערב. אנחנו נפגשים בדירה של דויד כדי לדבר על מוזיקה ועל מימון המונים, על אלוהים ועל דתיים, על איכות ועל מיינסטרים. אני מנסה לצייר את תמונת דור העתיד של המוזיקאים הצעירים, וכדי להשלים את הסאונד לתמונה – שולחת אתכם, הקוראים, לבקר את מירב ואת דויד ביוטיוב ובבדנקאמפ. כבר במוצאי שבת.

 צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

להתגייס עם המוזיקה

"תמיד כששואלים אותי מה אני עושה אני אומר 'רוק פואטי', אבל זה לא אומר הרבה. אומרים שאני דומה לאביתר בנאי, בהתחלה זה היה מחמיא ואחר כך נהיה יותר מדי, אבל עכשיו בתמימות שנייה אני מתחיל ליהנות מזה מחדש", דויד מתוודה. "אני מתחבר גם לרונה קינן, דודו טסה, בישראלי. בחו"ל – רדיוהד, קולדפליי המוקדמים עם המון גיטרות".

"רק אל תגידו לי אביתר", מירב צוחקת. "יהודה עדר, שהיה המורה שלי ב'רימון', אמר שכל הדור שלנו מושפע ממנו, דתיים, חילונים. זה נכון, אבל יש עוד הרבה. לאחרונה אני אוהבת את סיה, למרות שזה לא נשמע בכלל כמו הדברים שאני עושה. בארץ יש אנשים שיצא לי ללמוד אצלם כמו יוני רכטר, ריקי גל, עינב ג'קסון כהן. בחו"ל אני ממש מושפעת מפיונה אפל. לגבי הסגנון שלי – אולי רוק־פסנתר, באנגלית זה נשמע טוב, 'פיאנו רוק', אבל בעברית זה לא עובד. אני תמיד אומרת שהיום אין סגנונות".

דויד התחיל לנגן בחטיבת הביניים קטעים אינסטרומנטליים ("עוד לא ידעתי שקוראים לזה ככה"), והתוודע לעולם השירה בסדנת כתיבה בישיבה. הוא החל לפרסם שירה ומוזיקה באתר האינטרנט "ביכורים", והתגובות היו מעודדות. "אמרו לי כל הזמן להוציא דיסק אבל לא לקחתי את זה ברצינות, כי אנשים לא מבינים את המשמעות של זה. בסוף זה באמת עזר כי ראיתי שיש ביקוש, שמוזיקה נוגעת באנשים. המחשבה שהכי הניעה אותי הייתה לא להגיע לגיל שאהיה רחוק מזה ואומר 'בעצם היו לי שירים'. הבנתי שעכשיו הזמן". אלבום הבכורה של דויד, "תכף נלך", יצא לאור לפני חצי שנה.

הוא גדל ברחובות, למד בישיבה התיכונית אמי"ת נחשון שליד בית שמש והמשיך להסדר בישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות, המאופיינת בדרך חינוכית חברתית. הישיבה מתייחדת גם בשילוב יוצא דופן של ראש ישיבה אשכנזי וראש ישיבה ספרדי – הרב ישראל פרידמן בן שלום, נצר לשושלת אדמו"רי רוז'ין, והרב דוד אסולין שעלה ארצה מאלג'יר.

"לא הגעתי לישיבה בגלל הדרך החברתית, אבל נכנסתי לזה תוך כדי. הישיבה שומרת על שייכות לקהילה הקרובה, אנשים מהקהילה מגיעים ללמוד ותלמידים מתארחים אצלם לארוחות שבת. בשנים בישיבה לא כל כך מצאתי את עצמי מבחינת הלימוד, אבל מה שנתן לי את החיות היה הנישה של היצירה. הישיבה ראתה בזה ערך, כל חודש פורסם נושא ליצירות מכל התחומים, והוזמנו להשתתף גם חיילים, בוגרים ואנשים מהקהילה. היינו תולים על לוח שעם תמונות, קטעים, סיפורים, שירים. סדנת הכתיבה בשיעור א' הייתה בשבילי שלב חשוב בתהליך הבישול היצירתי – להיחשף לעוד יוצרים, להקריא בקול, להכיר בזה שאני כותב ושזה בסדר – ואפילו יכול להיות יפה".

איך הרבנים הגיבו להתמסרות שלך לכתיבה ולמוזיקה, גם על חשבון הלימוד?

"הם ידעו שאני מנסה ורוצה להיות חלק מהישיבה אבל אני לא לגמרי מצליח להיכנס לתוך הלימוד. הבינו שיש לי את העניין האמנותי, כמקום ביטוי שלא קשור לשפה הישיבתית. זו לא הייתה בריחה, לא זרקתי הכול, והרבנים שלי קיוו שאני אצליח להיכנס יותר לגמרא, אבל הבינו. ראש הישיבה שהיה ר"מ שלי באותה תקופה גם דיבר איתי על שיר שתליתי על הלוח, אמר שאהב ודיברנו על התוכן".

בתחילה הוא עסק בעיקר בכתיבת שירה ופרוזה, אך מאמצע שיעור ב' המוזיקה תפסה מקום יותר ויותר מרכזי בחייו. בסוף שיעור ב' הוא התגייס לחיל השריון והמוזיקה התגייסה איתו.

"בהתחלה, בטירונות, מן הסתם לא היה לי זמן ליצור, אבל הייתי שומע שירים שהקלטתי בעבר וזה היה מזכיר לי שיש לי מקום כזה, מקום אחר שגורם לי נחת גדולה. מאוחר יותר הגעתי לתפקיד פחות קרבי והיה לי יותר זמן. היו כמה שירי צבא שנכתבו וקיבלו לחן, על שמירה בלילה בעמדה רחוקה".

לאולפן של אלעד טרי, מפיק האלבום, הוא הגיע בסך הכול כדי לעשות מיקס מחדש לכמה שירים שהקליט בהקלטה ביתית, אבל טרי שמע והתלהב. הוא הציע לדויד לעבוד ביחד והשניים הפכו לשותפים עסקיים ואמנותיים. לאחר הפקת האלבום החל להופיע במקומות שונים, ואם יתמזל מזלכם ייתכן שתפגשו בו במדרחוב בן יהודה בירושלים עם גיטרה, מגבר נייד וערמת דיסקים מבריקים.

אֵין מִי שֶׁיַּקְשִׁיב

אַתְּ

שׁוֹמַעַת?

לֹא כָּל הַנְּחָלִים מוֹצְאִים אֶת הַיָּם

יֵשׁ גַּעְגּוּעִים שֶׁמְּחַבְּקִים

אֶת עַצְמָם

 [דויד שטנר, את שומעת, מתוך אלבום הבכורה "תכף נלך"]

דויד: לא מעניין אותי להיות כמו כולם. יש לי שיר שהוא עיבוד לאגדתא במסכת ברכות, ולא הוצאתי אותו מהאלבום. התכנים הנפשיים גם נובעים ממה שלמדתי. אבל לא באתי לדבר בשם מישהו, 
אני רק הבאתי לעולם שיר

דויד: לא מעניין אותי להיות כמו כולם. יש לי שיר שהוא עיבוד לאגדתא במסכת ברכות, ולא הוצאתי אותו מהאלבום. התכנים הנפשיים גם נובעים ממה שלמדתי. אבל לא באתי לדבר בשם מישהו, 
אני רק הבאתי לעולם שיר

כמו לבחור בן זוג

הדרך של מירב לאלבום הראשון התחילה דווקא בהופעות: "בשנתיים האחרונות אני מנגנת עם הרכב. נפגשנו בלימודים ברימון והתחלנו לעבוד על עיבודים ושירים ולהופיע בכל רחבי הארץ. ככל שהזמן עבר יותר ויותר אנשים שאלו מתי יצא אלבום. הרגשתי שהגיע הזמן לקחת את השירים ולתת להם עצמאות, שיצאו לעולם".

היא למדה באולפנת דרכי נעם בפתח תקווה, המשיכה לשירות לאומי וללימודים בבית המדרש לנשים במגדל עז, ולאחר מכן פנתה ללימודי מוזיקה בבית הספר רימון.

 "באולפנה לא הייתה מודעות לנושא של מוזיקה. אמנם לא פסלו את זה, בטקסים כן שרנו, אבל ברור שרק מול בנות. אני למדתי פסנתר, התחלתי לכתוב ולהלחין ולמדתי פיתוח קול. לא הרגשתי שיוצאים נגדי בנושא הזה, אבל זה היה מאוד חריג. ככה זה בחברה הדתית, למרות שאני חושבת שהיום כבר יש לזה יותר מקום".

כשמירב הגיעה למגדל עז לאחר השירות היא הרגישה הרבה יותר בבית. "מבחינה דתית לא כל כך מצאתי את עצמי בפתח תקווה והתקופה במגדל עז הייתה אחת התקופות היותר טובות בחיי. מעבר לכך שזה מקום מאוד רציני שלומדים בו הרבה תורה, יש גם ערך לאמנות ולתרבות, יש ספרייה מחוץ לבית המדרש ויש פסנתר בבית המדרש, שכוון במיוחד בשבילי. יש בנות ששרות ומתפללות ואנשים מגיעים לסליחות במיוחד בשביל לשמוע את השירה. לפני שעזבתי קבעתי פגישה עם אסתי [רוזנברג, ראש המדרשה. המ"פ] ואמרתי לה: 'את מכירה אותי שנה וחצי אבל לא מכירה את המוזיקה שאני עושה', התיישבתי עם גיטרה והשמעתי לה שירים שלי. זה היה לי נורא חשוב. בתקופה שלי שם הבנתי שאני רוצה לעסוק במוזיקה, למרות שזה לא קונבנציונלי".

איך דווקא מתוך בית מדרש כל כך הלכתי נבעה ההחלטה הזו?

"אני לא באה לומר שנתנו לי גושפנקא או שעמדו מאחוריי בבחירה לשיר בפני גברים. אבל זה מקום שחי בעולם מורכב־דתית. מצאתי שם פתיחות להכיל את הצדדים האלו, שהרבה מהאנשים בגילנו שחיים בעולם שהוא 'גם וגם' מתמודדים איתם".

ואז הגעת לרימון.

"יש סטיגמה שאין שם הרבה דתיים, וזה באמת ככה. כשבאתי להיבחן שרתי שיר שכתבתי על הקשר שלי עם הקב"ה, ויהודה עדר, ראש המגמה להלחנה, אמר לי: 'את דתייה, נכון?'. זה היה לי נורא מוזר. מה הקשר? תן לי לדבר על המוזיקה. אבל הוא נורא התלהב, יש לו קטע עם דתיים. בהתחלה הוא זכר אותי בתור הדתייה, ואחר כך בתור מירב. חברתית לא הרגשתי 'הדתייה', לא תייגו אותי ככה רק כי לבשתי חצאיות".

את מגיעה מרקע משפחתי דתי־חרדי. איך בני המשפחה מקבלים את הבחירה שלך?

"סבתא שלי מגיל אפס אמרה לי שצריך לעבוד במה שאוהבים, וכנראה שזה נכנס. הורים מטבעם דואגים, ולהיות מוזיקאי זה ממילא לא הדבר הכי בטוח לעשות, אבל אנחנו משפחה מאוד פתוחה והיה דיבור ושיח. אחרי הכול אני כזאת גם בגלל המשפחה שלי. אח שלי פתח בר כשר בפתח תקווה, אחי הצעיר מאמן כדורגל. ההתחלה הייתה תקופה מאוד מורכבת מבחינת ההורים שלי. עצם זה שאני שרה, שאני נכנסת לעולם המוזיקה שהוא חילוני ברובו. אבל הם מאוד תומכים, אמא שלי אפילו מגיעה לכל ההופעות. הדגל החינוכי של אבא שלי זה העולם הדתי המורכב. הוא בא מחינוך חרדי ולמד במיר, אבל הוא אדם מאוד רב תרבותי ומשכיל. בגיל 16, כשהרגשתי שזה או להיות דתייה או להיות זמרת, אבא שלי אמר לי שזה לא חייב להיות ככה. הבנתי שהחיים הם לא שחור או לבן. הוא בעצמו עושה שילובים, ולכן הוא הבין את התשוקה הגדולה שלי. הוא גם אדם מאוד הלכתי, והוא לא היה בוחר במה שאני בחרתי, אבל הוא שם מאחוריי".

מירב נמצאת בימים אלו בעיצומו של תהליך העיבוד וההקלטה, יחד עם המפיק שמוליק דניאל. "עבודה על אלבום היא הדבר הכי מורכב ואינטנסיבי. אחרי שעבדנו על השירים שנתיים נכנסים לאולפן, והכול מקבל צורה חדשה. להפוך שיר למשהו זה אומר שהוא לא יהיה כל הדברים האחרים שהוא יכול להיות, קצת כמו לבחור בן זוג. זה אתגר, וחוויה ממש קשה וממש כיפית".

   מירב: כשנבחנתי לרימון שרתי שיר שכתבתי על הקשר עם הקב"ה, ויהודה עדר, ראש המגמה להלחנה, אמר לי 'את דתייה, נכון?'. זה היה לי נורא מוזר. תן  לדבר על המוזיקה. בהתחלה הוא זכר אותי בתור הדתייה, ואחר כך בתור מירב

מירב: כשנבחנתי לרימון שרתי שיר שכתבתי על הקשר עם הקב"ה, ויהודה עדר, ראש המגמה להלחנה, אמר לי 'את דתייה, נכון?'. זה היה לי נורא מוזר. תן לדבר על המוזיקה. בהתחלה הוא זכר אותי בתור הדתייה, ואחר כך בתור מירב

כְּאִלּוּ הַחַיִּים בָּאִים מַעְגָּלִים מַעְגָּלִיםכְּאִלּוּ הַזְּמַנִּים שָׁבִים אֵלַיהָיוּ יָמִים, אֲבָל הָיָה זֶה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִיםעָטְתָה נַפְשִׁי שׁוֹשָׁן אוּלַי

וְאָז הָיְתָה הַפַּעַם בָּהּ הֶחְלַקְנוּ אֶל הַבּוֹרקָרָאתָ לִי לִמְחֹל וְלַחְזֹרוּכְמוֹ צֵל עַל שְׂפַת הַדֶּרֶךְשְׂרוּעִים שָׁכַבְנוּ מְחַכִּים לָאוֹר

[מירב הלינגר, שושן צחור, מתוך אלבום הבכורה שיצא בקרוב]

מוזיקאית? ממה תחיי?

איך מחליטים להתמסר למוזיקה, ויותר מכךלהפוך אותה למקצוע? במיוחד כשמדובר בתחום לא מאוד יציב.

דויד: "בקשר ליצירה עצמה, הרגשתי שמאוד דוחפים אותי לזה, גם מהבית. היה לי חשוב להשמיע להורים את הסקיצות, מבחינתי זה הפך הכול ליותר אמיתי. לגבי המוזיקה כמקצוע, כאורח חיים, אני לא חושב שזה בהכרח קשור ליצירה עצמה. להשקיע בזה זמן וכסף, לבחור במוזיקה כמקצוע – זו החלטה שצריך לקבל".

מירב: "אני מזדהה עם השאלה. גדלתי בפתח תקווה בחברה עם רמת חיים גבוהה יחסית, וכן, מאוד חשוב לעבוד ולהרוויח כסף, זה לא דבר שבשגרה להחליט שאתה מוזיקאי. אנשים יכולים לבוא אלי ולומר 'את מוזיקאית? ממה תחיי?'. מצד שני, כשהם שומעים את המוזיקה יש הערכה. כשחברות מהאולפנה באות להופעה הן בשוק, הן אומרות לי 'וואו, את דוגמה למישהי שהלכה עם זה עד הסוף'".

כדי לעבור את תקופת ההפקה, העיבוד וההקלטה של אלבום – תהליך ממושך הכרוך בהוצאה כספית לא מבוטלת – שני המוזיקאים הצעירים פנו לאפיק שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות, מימון המונים. באמצעות אתר "הדסטארט" דויד גייס מעל ל־19,000 ש"ח והוציא את האלבום הלילי והמשובח "תכף נלך". מירב נמצאת בימים אלו בעיצומו של תהליך גיוס סכום של 20,000 שקלים שיאפשרו לאלבום הבכורה שלה לצאת לאוויר העולם. נכון לזמן כתיבת שורות אלו 72% כבר גויסו והתורמים יזכו באלבום ובכרטיסים למופע ההשקה.

מירב, בסרטון בעמוד הפרויקט את נראית קצת נבוכה. איך זה לשווק את עצמך כך מול מצלמה?

"אני באה מהמקום של המוזיקה, של השירים. אפשר לומר 'אני ואני' ולדחוף את עצמי, אבל אני פועלת מההרגשה שלשירים יש הזכות להיות שם, בחוץ. זה מה שמניע אותי. זה באמת לא קל, ומצד שני יש פידבקים חיוביים ואתה נאחז. עבר רק שבוע ואני כבר מקבלת כזה חיבוק מאנשים שבאים ולוקחים חלק. היה יום שהתחלתי לבכות מההתרגשות".

מוזיקה היא בכלל תחום ששם את היוצר במרכז. איך אתם מתמודדים עם זה?

"בהקשר הזה אני ממש שמחה שאני אדם מאמין ודתי. יש משהו בלהיות אמן שיכול לגרום לך לאבד את זה לפעמים", מירב משתפת. "אני תמיד נזכרת בזה בסוף היום כשאני חושבת מה עשיתי היום ואומרת שמע ישראל. כשיש נוכחות של משהו יותר גדול ממך, אתה זוכר שאתה לא אלוהים".

דויד: "העמידה מול מצלמה היא תמיד מביכה ומוזרה, כי אני לא הנושא, אני רק הפרזנטור של השירים. זה היה לי חידוש שבהופעות מצפים שתביא את עצמך, שתדבר ולא רק תשיר".

אמנם אתם בתחילת הדרך, אבל בעולם המוזיקה יש רף מאוד גבוה של הצלחהמוזיקאי יכול לסחוף אלפי אנשים, להפוך לדמות משפיעה. זה נמצא בתודעה כשמתחילים להתפרסם?

"אמנות היא דרך ביטוי וחיבור בין אנשים, ואני אוהבת גם הופעות קטנות, אינטימיות, וגם גדולות", מירב משיבה. "לא בטוח שהמוזיקה שלי היא לקיסריה, אבל אני כן חולמת שכמה שיותר אנשים ישמעו ויכירו, זה בוער בי".

אנשים אכן מתחילים לשמוע ולהכיר, מה שגורם לסיטואציות הזויות למדי עבור בחורה צעירה שרק רוצה ליצור. "אני יושבת עם מישהו לבירה, והוא שר לי שירים שלי. זה יכול להיות נורא מביך", מירב נזכרת וצוחקת. "הייתי פעם בדייט ובדרך הביתה הוא אמר לי: 'אין מצב שאנחנו נפרדים לפני שאת שרה לי'. כבר היה מאוחר ולא הכי זרם לי, והוא אומר שיש לו גיטרה בבגז'. לא האמנתי שזה קורה. הוא עוצר את הרכב בצד, מוציא גיטרה וספר אקורדים, דוחף לי ליד ואומר לי 'בואי נשיר'. בסוף הוא לקח את הגיטרה בעצמו והתחיל לנגן שיר שהוא רצה לקחת לאודישן בכוכב נולד, וגם ביקש ממני הערות".

להיות ברקע

כשהקשבתי למוזיקה של שניכם הרגשתי שהיא מאוד כנה ומורכבת, אבל ללא ספק גם תופסת את האוזן. אתם מרגישים מתח בין איכות ופופולריות?

"קשה לענות על תהליך היצירה עצמו", אומר דויד, "זה לא לגמרי מודע. יכול להיות שכן מעניין אותי יותר להתקבל ולהישמע, ויכול להיות גם הפוך – שהניסיון ליצור מוזיקה פחות נעימה דווקא נובע מהצורך להיות נאהב, כי זה מאוד פורץ דרך ואישי".

"הקהל נמצא שם בתהליך", מירב משיבה, "אבל ביצירה עצמה, כשאני כותבת או מלחינה זה אישי, אני צריכה לאהוב את זה ולהתרגש מזה. אני בתמימות מאמינה ויודעת שכשיש דבר טוב ואמיתי הוא נוגע. אחר כך בשלב העיבוד אני יכולה לחשוב איך להפוך את זה לקומוניקטיבי, איך זה יגיע לקהל".

המוזיקה היום מתנגנת כל הזמן בכל מקום ולא תמיד זוכה לתשומת לב מעמיקה. איך זה להיות "ברקע"?

"זה עניין של תרבות, שלא בהכרח קשור דווקא לעולם המוזיקה", אומרת מירב. "את רואה בחורה ברכב מדברת בטלפון, אוכלת, מתאפרת ונוהגת, לא יודעת עם איזה יד. אבל כן, יש גם רגעים של סבלנות וקשב. יש הופעות שבהן כולם מסתכלים רק עלייך ויש הופעות שבהן שותים בירה ומדברים, וזה בסדר, זו דרך אחרת. בסופו של יום היוצר רוצה שישבו ויקשיבו לו".

עבר לכם בראש לקפוץ לאודישן באחת מתוכניות הריאליטי־מוזיקה? ומה אתם חושבים בכלל על התופעה?

"זו באמת דרך להגיע לאלפי אנשים וזה הופך את הכול ליותר קל", מירב אומרת. "כשאני מקדמת מופע מגיעים מאה איש, ופה אלפים פשוט צופים בך. אין לי ביקורת, אבל אני לא בחרתי בזה כי זה לא משקף את מה שאני עושה. זה טוב לפריים טיים של ערוץ 2, והם גם מחפשים אנשים שמביאים את 'הסיפור שמעבר', כי צריך למשוך קהל".

"'חלית, נפצעת'", דויד צוחק, ומוסיף: "אני אוהב את השלבים של האודישנים, כשאנשים באים והם מאוד 'הם', מגיעים מהאקראיות של הרחוב. אבל אחר כך זה סיפור אחר לגמרי. יש להם מאפרת ומלבישה, עובדים איתם על ההגשה ומדביקים להם עיבודים. זה כור היתוך במובן השלילי של הביטוי".

אז מה צריך לעבור בדרך להצלחה, כשמוותרים מראש על ביקור בפריים טיים? הדרך ארוכה ומפותלת, וגם כשהאלבום המיוחל כבר ביד מגלים שיש עוד הרבה לעבור ומשתדלים להתייחס גם לזה בהומור: "אתמול ניגנתי במדרחוב עם המגבר הנייד ועם ערמה של אלבומים לידי", דויד מספר, "ומישהי עוברת שם ואומרת לי 'תדע לך שאתה שר מדהים, תעשה עם זה משהו! אל תפסיק, תעשה עם זה משהו!'. מישהו שהיה שם ליד אמר לה 'הנה, הוא הוציא אלבום', אבל היא כבר המשיכה ללכת".

כמו כולם

אתם רוצים להיות מזוהים כיוצרים דתיים?

"אני לא רואה סתירה בין אמנות לבין להיות אדם דתי, להיפך", עונה מירב, "אבל מבחינת הזיהוי לא הייתי רוצה להיות במשבצת. מצד שני הלחנתי שיר של חביבה פדיה שמבחינתי היא אישה רוחנית. חלק גדול ממי שאני זה האדם הדתי שאני, החברה שגדלתי בה והתכנים שאני מאמינה בהם והם חלק מהיומיום שלי. אי אפשר להפריד".

אז מה הייחוד של מוזיקה שמגיעה מיוצר דתי, אם יש ייחוד כזה?

מירב: “אני חושבת שיש ייחוד כבר בזה שיוצר דתי יוצר מוזיקה כמו כולם“.

דויד: “מבחינתי זה דווקא ממש לא העניין. לא מעניין אותי להיות כמו כולם. יש לי שיר שהוא עיבוד לאגדתא במסכת ברכות על שלוש המשמרות של הלילה, ולא הוצאתי אותו מהאלבום. התכנים הנפשיים גם נובעים ממה שלמדתי. אבל לא באתי לדבר בשם מישהו, אני רק הבאתי לעולם שיר“.

מירב: “וגם מאזין חילוני יכול להתחבר למוזיקה הזו. יש לי שיר על אלוהים וחילונים נורא מתחברים אליו. אבל הוא פרובוקטיבי, אז אולי בגלל זה..“.

בשיר הזה שנקרא "חלום" את שרה ואפילו צועקת: "אלוהים מתנכל אליי". היה לך רגע של התלבטות לגביו?

"אני מרגישה שזה קול שיש לו מקום בעולם. לומר לאלוהים את המשפט הזה וגם שאני אוהבת אותו. שניהם עבודה מולו. אנשים אולי יכולים להסתייג, הוא אומר משהו שלא שומעים ביומיום, אבל זה דוגמה למה שאני הרבה פעמים מרגישה בקשר לאמנות – אתה חושף את הדברים הכי עמוקים ופתאום כולם יודעים אותם וזה נורא מביך. אבל אתה מרגיש שזה צריך לצאת לעולם".

דויד, היה שיר שהתלבטת אם להוציא לאור?

"קרה לי הפוך – הלחנתי את הפסוקים 'קומי רוני בלילה בראש אשמורות' ובסוף החלטתי שלא להכניס את השיר, כי כבר היה לי את 'ידיד נפש' ולא רציתי שזה יהיה אלבום של 'מוזיקה יהודית מתחדשת'", הוא צוחק. "וגם היה לי חשוב שיהיו באלבום כמה שיותר שירים שאני כתבתי, עם אמירה אישית".

אם להרחיב את האמירה שלכם, אני יכולה לחזות שהדור הבא של היוצרים הדתיים יהיו דתיים רק סוציולוגית ולא מוזיקלית?

דויד: "המוזיקה הכי יהודית שאני יכול לחשוב עליה היא מוזיקת כליזמרים, וגם זו מוזיקה של מזרח אירופה שהעתקנו, אפילו לא 'גיירנו'. שמעתי סיפור בישיבה מהבת של האדמו"ר הקודם מוויז'ניץ, שיום אחד היא עברה עם אבא שלה ליד פאב, או כמו שהיא קוראת לזה 'בית מרזח', והוא שמע אנשים שרים ואמר 'מנגינה יפה'". דויד מתחיל לזמזם את "חייב איניש לבסומי". "ככה זה תמיד עובד. אבל יש דברים שעוברים בצורה לא מודעת, זה בדם של האנשים, המטען שהם באים איתו – וזה חייב לצאת החוצה. התכנים של השירים שלי הם נפשיים ברובם. בעצם, כולם. מה שעובר עליי נובע גם מהקשר שלי עם אלוהים, שהוא דבר גדול וברור שתהיה השקה. אבל אני לא חושב 'עכשיו אני אעשה משהו דתי'. זה בא בצורה טבעית ואישית".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בפברואר 2015, ב-גיליון תרומה תשע"ה - 915 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. איזו מוכשרת מירב הלינגר!! אני מאוד נהנה לשמוע אותה וממליץ לכולם להשקיע בהדסטארט!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: